ירושלים בתקופה הרומית
-
עיר אלילית שנבנתה בירושלים אחרי דיכוי מרד בר כוכבא. איליה – על שמו של הקיסר איליוס הדריאנוס, וקפיטולינה על שם הגבעה ברומא שעליה עמדו מקדשי העיר – גבעת הקפיטול. ייתכן שבניית העיר החלה עוד לפני פרוץ המרד ורק הושלמה אחרי המרד.
בתרבות הרומית היה מקובל שלפני בניית עיר חדשה חורשים את גבולותיה, ובכך מעניקים מעמד דתי לגבולות העיר. על מטבעות איליה קפיטולינה אכן מופיע תיאור של חרישת גבולות העיר. החריש מציין את ההשתלטות הרומית ואת מחיקת שרידי העבר, אם כי בירושלים לא נמחקו כל שרידי העבר – כעדות הר הבית וכתליו.
איליה קפיטולינה נבנתה בתוכנית האופיינית לעיר רומית – אך עם כמה שינויים בולטים: לחומת ירושלים אין צורה של ריבוע. החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין תוואי החומה והמועד שבו הוקמה; לירושלים הרומית היו שני רחובות אורך ראשיים (קרדו). גם רחוב הרוחב (הדקומנוס) לא היה רחוב אחד ישר אלא נחלק לשני קטעים; בירושלים היו שתי רחבות פורום; בניגוד לערים רומיות טיפוסיות, בירושלים שכן מחנה של הלגיון העשירי עד להעברתו לאילת בסוף המאה השלישית. שאלת מיקומו המדויק של המחנה שנויה במחלוקת גדולה בין החוקרים; הרחבה הגדולה של הר הבית וכתליו המרשימים שולבו בתוכנית איליה קפיטולינה.
-
גזרות שגזרו הרומאים על היהדות אחרי מרד בר כוכבא. על היהודים נאסר לקיים מצוות "עשה" כמו: ברית מילה, לימוד תורה, שמירת השבת וסמיכת חכמים. באזורי השוליים של ארץ ישראל, בעיקר בגליל, ניסו החכמים להיאבק ככל יכולתם, תוך סיכון חייהם ולעתים גם במחיר מוות על קידוש השם, בגזרות השמד. גזרות השמד בוטלו בשנת 138 בידי אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, הקיסר שבא במקומו של הדריאנוס לאחר מותו.
-
קיסר רומא בשנים 138-117. בנו המאומץ ויורשו של הקיסר טְרָיָאנוֹס (117-98). בימיו התרחש מרד בר כוכבא.
בעיני הרומים, הדריאנוס היה קיסר נאור ומשכיל, שפעל רבות למען שמירה על שלום באימפריה הרומית, ועל פי מקורות חז"ל, גילה בתחילת שלטונו עמדה אוהדת כלפי העם היהודי, שלוותה גם בצעדים מעשיים לטובת היהודים בארץ ישראל וברחבי האימפריה הרומית. ייתכן שבמסגרת מדיניותו זו תכנן הדריאנוס לבנות מחדש את בית המקדש ההרוס בירושלים. לפי חלק מהמקורות, ייתכן שהדריאנוס תכנן לחנוך בעצמו את בית המקדש ולהקריב בעצמו את הקורבן הראשון בעת חנוכת המקדש. על פי אותם מקורות, השנויים במחלוקת בין החוקרים, תוכנית זו נתקלה בהתנגדות יהודית נמרצת והדריאנוס רגז על היהודים. ייתכן שבשל אירועים אלה תכנן הדריאנוס לבנות על הר הבית מקדש, או לפחות מקום פולחן, לאל הרומי יופיטר.
הדריאנוס אסר על ביצוע ברית מילה. בתרבות ההלניסטית שלמות גופו של האדם הייתה ערך חשוב. ברית המילה נתפסה על ידי ההלניסטים כפגיעה בשלמות הגוף ולכן נאסרה. עם זאת, לאורך דורות רבים השלטונות ההלניסטיים – היווניים והרומיים – התירו ליהודים לבצע ברית מילה, מתוך הבנה למשמעות המעמיקה שהדת היהודית העניקה לטקס זה. הקיסר הדריאנוס, שייחס חשיבות רבה לערכים ההלניסטיים, ביטל את ההיתר למרות יחסו האוהד ליהודים.
-
לוחמה זעירה. הטקטיקה שבה נקטו לוחמי בר כוכבא כנגד הצבא הרומי הגדול והמצויד היטב. לוחמי בר כוכבא נהגו להפתיע יחידות קטנות של הלגיון מהמארב, לתקוף אותן ולסגת במהירות למקומות המסתור מתחת לאדמה. טקטיקה זו גרמה להצלחת הכוחות היהודיים, כך שבמשך שנים אחדות הם הצליחו לקיים עצמאות כלשהי והביאו, כנראה, להיעלמותו של לגיון רומאי שלם (הלגיון ה-22).
-
מחנה של הלגיון הרומי העשירי, שבניגוד לערים רומיות טיפוסיות, שכן בירושלים עד להעברתו לאילת בסוף המאה השלישית. שאלת מיקומו המדויק של המחנה שנויה במחלוקת גדולה בין החוקרים. סביר להניח שבמחנה היו מבנים זמניים, שלא השאירו שרידים בולטים בשטח, אם כי ייתכן שהיו בתי מרחץ ומבנה מאפייה, ששרידיהם התגלו בחפירות בעיר. עם זאת, הלגיון השאיר אחריו כתובות רבות וכן לבנים, רעפים וצינורות חרס, שיוצרו על ידיו ונשאו חותמות של הלגיון העשירי. ייתכן שמחנה הלגיון השאיר את חותמו עד ימינו בדמות תוואי הרחובות של העיר העתיקה, שכן גם במחנה רומי אופייני היו שני רחובות ראשיים, ישרים וצולבים בהתאם לרוחות השמיים. חלק מהחוקרים מזהים את מחנה הלגיון בחלקים שונים של הגבעה המערבית, כאשר חלק מהחומה שהקיפה אותו התבססה על שלושת המגדלים – פצאל, היפיקוס ומרים – שטיטוס הותיר לאחר כיבוש העיר, חלק באזור הצמוד להר הבית מדרום וממערב (ואולי אפילו על הר הבית עצמו) וחלק באזור המוריסטאן. חלק מהחוקרים סבורים שמחנה הלגיון שינה את מיקומו בירושלים לאורך התקופה לפי הצרכים המשתנים, או שהיו כמה מחנות ללגיון בירושלים. הלל גבע סבור שבירושלים לא היה מחנה לגיון תקני אלא רק מתחם מגורים של הלגיון – ולכן הממצאים אינם חד משמעיים באשר למקומו של המחנה. יורם צפריר ושלומית וקסלר-בדולח הציעו להסביר את מיעוט הממצאים המעידים על מחנה הלגיון בפירוק מדוקדק של מבני המחנה, בריכוז חומרי הבנייה הכבדים בערימות ובהובלת חומרי הבנייה הקלים עם הלגיון בעת מעברו לאילת. ערימות אבני הבנייה שנשארו בעיר נלקחו בתקופות מאוחרות ושימשו לבנייה בעיר.
-
מערכת של חללים תת-קרקעיים שמחוברים זה לזה במחילות בהן המעבר קשה. בחלק גדול מהמקרים הוקמו מערכות המסתור מתחת לבתים באזורים הכפריים. הכניסה למערכות אלו הסוותה בדרך כלל בתוך מתקנים תת-קרקעיים שהיו מתחת לבתים כמו בורות מים, מקוואות, קולומבריום ועוד. לפחות חלק ממערכות המסתור שהתגלו שימשו את התושבים היהודים במרד בר כוכבא.
-
מרד של היהודים בארץ ישראל נגד השלטון הרומי. שלישי בסדרת המרדים של יהודי ארץ ישראל נגד השלטון הזר (אחרי המרד החשמונאי והמרד הגדול). מרד בר כוכבא פרץ כ-60 שנים אחרי חורבן בית שני.
מרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 132, נחשב בעיני רבים לאסון הכבד ביותר בתולדות העם היהודי עד השואה, ושינה את מצבו של העם היהודי במידה רבה יותר מחורבן ירושלים ובית המקדש. הידיעות שלנו על מרד בר כוכבא הן חלקיות ולא עקביות, ולפיכך קיימות במחקר דעות שונות באשר לגורמים למרד, למהלכו ולתוצאותיו.
התהליך שהביא למרד החל עם מותו של הקיסר הרומי טְרָיָאנוֹס (117-98) וירושת שלטונו בידי בנו המאומץ – הַדְרִיָאנוֹס (138-117). בעיני הרומים, הדריאנוס היה קיסר נאור ומשכיל, שפעל רבות למען שמירה על שלום באימפריה הרומית, ועל פי מקורות חז"ל, גילה בתחילת שלטונו עמדה אוהדת כלפי העם היהודי, שלוותה גם בצעדים מעשיים לטובת היהודים בארץ ישראל וברחבי האימפריה הרומית. ייתכן שבמסגרת מדיניותו זו תכנן הדריאנוס לבנות מחדש את בית המקדש ההרוס בירושלים. לפי חלק מהמקורות, ייתכן שהדריאנוס תכנן לחנוך בעצמו את בית המקדש ולהקריב בעצמו את הקורבן הראשון בעת חנוכת המקדש. על פי אותם מקורות, השנויים במחלוקת בין החוקרים, תוכנית זו נתקלה בהתנגדות יהודית נמרצת והדריאנוס רגז על היהודים. ייתכן שבשל אירועים אלה תכנן הדריאנוס לבנות על הר הבית מקדש, או לפחות מקום פולחן, לאל הרומי יופיטר.
בין החוקרים קיימת מחלוקת באשר לגורמים שהביאו לפרוץ מרד בר כוכבא, כ-60 שנים אחרי דיכוי המרד הגדול, כאשר האימפריה הרומית הייתה בשיא כוחה. חלק מהחוקרים סבורים שהתוכנית להקים מקדש או מקום פולחן ליופיטר בהר הבית, ואולי גם לבנות עיר אלילית בירושלים החרבה, היא שהביאה למרד. חוקרים אחרים רואים את הגורם למרד באיסור של הדריאנוס לבצע ברית מילה. בתרבות ההלניסטית שלמות גופו של האדם הייתה ערך חשוב. ברית המילה נתפסה על ידי ההלניסטים כפגיעה בשלמות הגוף ולכן נאסרה. עם זאת, לאורך דורות רבים השלטונות ההלניסטיים – היווניים והרומיים – התירו ליהודים לבצע ברית מילה, מתוך הבנה למשמעות המעמיקה שהדת היהודית העניקה לטקס זה. הקיסר הדריאנוס, שייחס חשיבות רבה לערכים ההלניסטיים, ביטל את ההיתר למרות יחסו האוהד ליהודים. ישנם גם חוקרים המשלבים את שתי הדעות ומזהים שני גורמים לפרוץ המרד – התוכנית לבנות את ירושלים כעיר אלילית והאיסור על ברית המילה.
בניגוד למרד הגדול ולמרד החשמונאים – מרד בר כוכבא היה מרד מתוכנן ומאורגן היטב תחת הנהגה חזקה ומוסכמת, שכללה, על פי מקורות יהודיים מאוחרים, מנהיגות דתית של רבי עקיבא ואלעזר הכהן ומנהיגות צבאית ומדינית של שמעון בן כּוֹסְבָּה, שבתעודות ובמטבעות מכונה "נשיא". כיוון ששמו (בן כוסבה) וחתימתו מופיעים על מכתבים שנמצאו במערות מדבר יהודה, הצלחנו לדעת את שמו המדויק השונה מהשם שחז"ל נתנו לו (בן כוזבה) או מהשם שניתן לו במקורות הנוצריים (בר כוכבא), שהיו ידועים עד מציאת המכתבים. על פי תוכן המכתבים, שמעון בן כוסבה היה מנהיג חזק שלא היסס להעניש בחומרה אנשים שהפרו את הוראותיו, ועם זאת הוא מצטייר כמנהיג שדאג גם לצורכי חייליו. ההכנות למרד כללו איסוף נשק והכנת מקומות מסתור – ברוב המקרים מערכות מסתור בכפרים יהודיים וארגון יחידות קטנות של לוחמים מאומנים.
הטקטיקה שבה נקטו לוחמי בר כוכבא כנגד הצבא הרומי הגדול והמצויד היטב הייתה לוחמת גֶרִילָה (לוחמה זעירה). הרומים שלחו יותר לגיונות לדיכוי מרד בר כוכבא מאשר לדיכוי המרד הגדול. לוחמי בר כוכבא נהגו להפתיע יחידות קטנות של הלגיון מהמארב, לתקוף אותן ולסגת במהירות למקומות המסתור מתחת לאדמה. טקטיקה זו גרמה להצלחת הכוחות היהודיים, כך שבמשך שנים אחדות הם הצליחו לקיים עצמאות כלשהי והביאו, כנראה, להיעלמותו של לגיון רומאי שלם (הלגיון ה-22).
הכישלון הרומאי הביא את הדריאנוס למנות את יוליוס סוורוס – שהיה נציב בריטניה – למפקד הכוחות הרומיים בדיכוי המרד. סוורוס שינה את הטקטיקה הרומית ללוחמה זעירה של קבוצות קטנות של חיילים מאומנים היטב כנגד לוחמת הגרילה היהודית, וכאשר הצבא הרומי התחיל לגלות את מקומות המסתור של היהודים, החלה המלחמה נוטה לטובת הרומים. הרומאים דיכאו את המרד באכזריות רבה. במקורות היהודיים שרדו סיפורים על רעב כבד של נצורים יהודים ועל אכזריות רבה שגילו הרומאים כלפי היהודים שניסו להסתתר במערכות המסתור או במערות המדבר.
החוקרים היו חלוקים בדעותיהם בשאלת החזקתה של ירושלים בידי בר כוכבא. הדעה המקובלת כיום היא שירושלים לא נכבשה או שהשליטה היהודית בה הייתה חלקית וחלשה. דעה זו מבוססת על הנימוקים הבאים:
- בירושלים עצמה כמעט לא נמצאו מטבעות מזמן המרד, בעוד שבמקומות אחרים ביהודה הן נמצאו בכמות גדולה;
- בחפירות שנערכו בחלקים שונים של העיר לא נמצאה שכבת הרס או שריפה מתקופה זו העשויה להעיד על כיבוש ועל כיבוש חוזר – אם כי יש לזכור שהעיר הייתה הרוסה עוד לפני פרוץ המרד – אז ספק אם היה מה שייהרס;
- על פי המידע שבידינו, מפקדת המרד הייתה בביתר לכל אורכו. סביר להניח שאם ירושלים הייתה מוחזקת בידי היהודים, היו מעבירים את המפקדה אליה; כיוון שלא עשו זאת, ניתן אולי להסיק שהעיר לא הוחזקה בידי היהודים בזמן המרד;
- טקטיקת הלוחמה הזעירה שבה נקטו לוחמי בר כוכבא אינה מתאימה לכיבוש של יישוב שבו שוכן מחנה של לגיון רומי, כפי שהייתה ירושלים בתקופה זו;
- המילים "לחירות ירושלים" והציור של חזית המקדש, המופיעים על גבי מטבעות המרד, עשויים להיות סמלים של המרד ולאו דווקא שיקוף של מציאות כלשהי.
בעבר היו חוקרים שסברו שבר כוכבא הצליח לשחרר את ירושלים, לשלוט בה ואולי אפילו להתחיל בהקמה מחודשת של בית המקדש – אך דעה זו אינה מקובלת כיום. החוקרים ביססו דעה זו על הנימוקים הללו:
- ירושלים הייתה מטרה חשובה של המרד, לנוכח התוכנית להקים בה עיר אלילית, ולכן סביר שבר כוכבא הקדיש מאמצים במטרה להשתלט עליה;
- על מטבעות המרד מופיעה הכתובת "לחירות ירושלים", המעידה, אולי, על שחרורה מידי הרומאים, ובצידן הקדמי מופיעה חזית של מבנה הנראה כמו בית המקדש – אולי סמל לבית המקדש ואולי בית מקדש שנבנה בפועל;
- במערות מֻרַבַּעַת שבמדבר יהודה התגלו שתי תעודות המיוחסות לזמן מרד בר כוכבא, שעליהן מצוין כי הן נחתמו בירושלים, אם כי בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי קריאת המילה "ירושלים" בתעודות אלה ולגבי זמן כתיבתן.
על פי המסורת היהודית, מפקדת המרד בביתר נפלה בידי הרומאים בט' באב שנת 135, ובכך דוכא המרד. הרומאים אסרו, עינו והוציאו להורג את מנהיגי המרד והפכו יהודים רבים לעבדים. קרקעותיהם של רבים מאלה שנטלו חלק במרד הופקעו, ועל היהודים בארץ הוטלו מסים מכבידים. אחרי מרד בר כוכבא גזרו הרומאים גזרות שמד על היהדות, ואסרו על היהודים לקיים מצוות "עשה" כמו: ברית מילה, לימוד תורה, שמירת השבת וסמיכת חכמים. אחרי דיכוי המרד נבנתה בירושלים עיר אלילית שנשאה את השם אֵילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה – איליה – על שמו של הקיסר איליוס הדריאנוס, וקפיטולינה על שם הגבעה ברומא שעליה עמדו מקדשי העיר – גבעת הקפיטול. ייתכן שבניית העיר החלה עוד לפני פרוץ המרד ורק הושלמה אחרי המרד. העיר יושבה בידי משוחררי הצבא הרומי, ולפי מקורות נוצריים על היהודים נאסר לגור בה, אם כי בתלמוד מופיעות ידיעות על קבוצה של תלמידי חכמים – "קהלא קדישא דבירושלים" – שאולי הייתה חלק מקהילה יהודית קטנה שישבה בעיר. עוד לפני פרוץ המרד הרומאים שינו את שמה של הפרובינקיה מיוּדֵיאָה לסִירְיָה-פַּלֵישתינה אולי כדי להשכיח את הקשר של היהודים לארצם ותוך שימוש בעם מקראי אחר – הפלישתים – כמקור לשמה של הפרובינקיה.
תוצאות מרד בר כוכבא היו קשות מאוד לעם היהודי. חלק ניכר מהעם נפגע במרד; יישובים יהודיים רבים נחרבו ונעזבו, בעיקר בהרי יהודה ששם חרב היישוב היהודי כולו; בעקבות הפקעת הקרקעות, צמצום האוכלוסייה, נטישת היישובים היהודיים והמיסוי הכבד שהטילו הרומאים (במאה השלישית), פקד משבר כלכלי חריף את היישוב היהודי ויהודים רבים נשבו ונמכרו לעבדות; תנועת ההתגיירות, שהייתה חזקה בתקופה שבין שני המרדים, פסקה, והיו גם שעזבו את היהדות ונטמעו בסביבה הנוכרית; יהודים רבים החלו לרדת מהארץ, ובהמשך איבדו היהודים את מעמדם כאוכלוסיית הרוב בארץ ישראל. בעקבות המרד מוסדות ההנהגה היהודיים עברו לגליל וגם מוקד היישוב היהודי עבר ממרכז הארץ לאזורי השוליים, בעיקר לצפון הארץ ולדרום הר חברון, אך המשיך להתקיים גם באזור יהודה – למשל בלוד וסביבתה. באזורי שוליים אלו ניסו החכמים להיאבק ככל יכולתם, תוך סיכון חייהם ולעתים גם במחיר מוות על קידוש השם, בגזרות השמד.
-
אחד משני רחובות האורך הראשיים של ירושלים הרומית. הקרדו המזרחי יצא מרחבת שער שכם ועבר לאורך הגיא. קטעים מרחוב זה נחשפו בחפירות בכמה מקומות, כמו ברחבת הכותל המערבי ובסמוך לשער האשפות. על פי ממצאי החפירות, היה זה רחוב עמודים רחב (24 מטרים רוחבו), בעל מעבר מרכזי מרוצף באבנים שהונחו באלכסון, שני סטווים מקורים וחנויות.
-
המנהיג של מרד בר כוכבא. בניגוד למרד הגדול ולמרד החשמונאים – מרד בר כוכבא היה מרד מתוכנן ומאורגן היטב תחת הנהגה חזקה ומוסכמת, שכללה, על פי מקורות יהודיים מאוחרים, מנהיגות דתית של רבי עקיבא ואלעזר הכהן ומנהיגות צבאית ומדינית של שמעון בן כּוֹסְבָּה, שבתעודות ובמטבעות מכונה "נשיא". כיוון ששמו (בן כוסבה) וחתימתו מופיעים על מכתבים שנמצאו במערות מדבר יהודה, הצלחנו לדעת את שמו המדויק השונה מהשם שחז"ל נתנו לו (בן כוזבה) או מהשם שניתן לו במקורות הנוצריים (בר כוכבא), שהיו ידועים עד מציאת המכתבים. על פי תוכן המכתבים, שמעון בן כוסבה היה מנהיג חזק שלא היסס להעניש בחומרה אנשים שהפרו את הוראותיו, ועם זאת הוא מצטייר כמנהיג שדאג גם לצורכי חייליו.