מרד בר כוכבא

מרד בר כוכבא פרץ כ-60 שנים אחרי חורבן בית שני. כחמש-עשרה שנים לפניו, בשנים 117-115, פרץ מרד של יהודים בשלטון הרומי בכמה מקומות – בצפון אפריקה, בקפריסין ובאלכסנדריה. מרד זה, הידוע בכינויו "מרד התפוצות", דוכא בידי הצבא הרומי. חז"ל כינו את המרד בשם "פולמוס של קיטוס". החוקרים חלוקים בדעתם אם המרד הזה פרץ גם בארץ.

מרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 132, נחשב בעיני רבים לאסון הכבד ביותר בתולדות העם היהודי עד השואה, ושינה את מצבו של העם היהודי במידה רבה יותר מחורבן ירושלים ובית המקדש. הידיעות שלנו על מרד בר כוכבא הן חלקיות ולא עקביות, ולפיכך קיימות במחקר דעות שונות באשר לגורמים למרד, למהלכו ולתוצאותיו.

התהליך שהביא למרד החל עם מותו של הקיסר הרומי טְרָיָאנוֹס (117-98) וירושת שלטונו בידי בנו המאומץ – הַדְרִיָאנוֹס (138-117). בעיני הרומים, הדריאנוס היה קיסר נאור ומשכיל, שפעל רבות למען שמירה על שלום באימפריה הרומית, ועל פי מקורות חז"ל, גילה בתחילת שלטונו עמדה אוהדת כלפי העם היהודי, שלוותה גם בצעדים מעשיים לטובת היהודים בארץ ישראל וברחבי האימפריה הרומית. ייתכן שבמסגרת מדיניותו זו תכנן הדריאנוס לבנות מחדש את בית המקדש ההרוס בירושלים. לפי חלק מהמקורות, ייתכן שהדריאנוס תכנן לחנוך בעצמו את בית המקדש ולהקריב בעצמו את הקורבן הראשון בעת חנוכת המקדש. על פי אותם מקורות, השנויים במחלוקת בין החוקרים, תוכנית זו נתקלה בהתנגדות יהודית נמרצת והדריאנוס רגז על היהודים. ייתכן שבשל אירועים אלה תכנן הדריאנוס לבנות על הר הבית מקדש, או לפחות מקום פולחן, לאל הרומי יופיטר.

​בין החוקרים קיימת מחלוקת באשר לגורמים שהביאו לפרוץ מרד בר כוכבא, כ-60 שנים אחרי דיכוי המרד הגדול, כאשר האימפריה הרומית הייתה בשיא כוחה. חלק מהחוקרים סבורים שהתוכנית להקים מקדש או מקום פולחן ליופיטר בהר הבית, ואולי גם לבנות עיר אלילית בירושלים החרבה, היא שהביאה למרד. חוקרים אחרים רואים את הגורם למרד באיסור של הדריאנוס לבצע ברית מילה. בתרבות ההלניסטית שלמות גופו של האדם הייתה ערך חשוב. ברית המילה נתפסה על ידי ההלניסטים כפגיעה בשלמות הגוף ולכן נאסרה. עם זאת, לאורך דורות רבים השלטונות ההלניסטיים – היווניים והרומיים – התירו ליהודים לבצע ברית מילה, מתוך הבנה למשמעות המעמיקה שהדת היהודית העניקה לטקס זה. הקיסר הדריאנוס, שייחס חשיבות רבה לערכים ההלניסטיים, ביטל את ההיתר למרות יחסו האוהד ליהודים. ישנם גם חוקרים המשלבים את שתי הדעות ומזהים שני גורמים לפרוץ המרד – התוכנית לבנות את ירושלים כעיר אלילית והאיסור על ברית המילה.

בניגוד למרד הגדול ולמרד החשמונאים – מרד בר כוכבא היה מרד מתוכנן ומאורגן היטב תחת הנהגה חזקה ומוסכמת, שכללה, על פי מקורות יהודיים מאוחרים, מנהיגות דתית של רבי עקיבא ואלעזר הכהן ומנהיגות צבאית ומדינית של שמעון בן כּוֹסְבָּה, שבתעודות ובמטבעות מכונה "נשיא". כיוון ששמו (בן כוסבה) וחתימתו מופיעים על מכתבים שנמצאו במערות מדבר יהודה, הצלחנו לדעת את שמו המדויק השונה מהשם שחז"ל נתנו לו (בן כוזבה) או מהשם שניתן לו במקורות הנוצריים (בר כוכבא), שהיו ידועים עד מציאת המכתבים. על פי תוכן המכתבים, שמעון בן כוסבה היה מנהיג חזק שלא היסס להעניש בחומרה אנשים שהפרו את הוראותיו, ועם זאת הוא מצטייר כמנהיג שדאג גם לצורכי חייליו. ההכנות למרד כללו איסוף נשק והכנת מקומות מסתור – ברוב המקרים מערכות מסתור בכפרים יהודיים וארגון יחידות קטנות של לוחמים מאומנים.

הכישלון הרומאי הביא את הדריאנוס למנות את יוליוס סוורוס – שהיה נציב בריטניה – למפקד הכוחות הרומיים בדיכוי המרד. סוורוס שינה את הטקטיקה הרומית ללוחמה זעירה של קבוצות קטנות של חיילים מאומנים היטב כנגד לוחמת הגרילה היהודית, וכאשר הצבא הרומי התחיל לגלות את מקומות המסתור של היהודים, החלה המלחמה נוטה לטובת הרומים. הרומאים דיכאו את המרד באכזריות רבה. במקורות היהודיים שרדו סיפורים על רעב כבד של נצורים יהודים ועל אכזריות רבה שגילו הרומאים כלפי היהודים שניסו להסתתר במערכות המסתור או במערות המדבר.
​החוקרים היו חלוקים בדעותיהם בשאלת החזקתה של ירושלים בידי בר כוכבא. הדעה המקובלת כיום היא שירושלים לא נכבשה או שהשליטה היהודית בה הייתה חלקית וחלשה. דעה זו מבוססת על הנימוקים הבאים:

1. בירושלים עצמה כמעט לא נמצאו מטבעות מזמן המרד, בעוד שבמקומות אחרים ביהודה הן נמצאו בכמות גדולה;
2. בחפירות שנערכו בחלקים שונים של העיר לא נמצאה שכבת הרס או שריפה מתקופה זו העשויה להעיד על כיבוש ועל כיבוש חוזר – אם כי יש לזכור שהעיר הייתה הרוסה עוד לפני פרוץ המרד – אז ספק אם היה מה שייהרס;
3. על פי המידע שבידינו, מפקדת המרד הייתה בביתר לכל אורכו. סביר להניח שאם ירושלים הייתה מוחזקת בידי היהודים, היו מעבירים את המפקדה אליה; כיוון שלא עשו זאת, ניתן אולי להסיק שהעיר לא הוחזקה בידי היהודים בזמן המרד;
4. טקטיקת הלוחמה הזעירה שבה נקטו לוחמי בר כוכבא אינה מתאימה לכיבוש של יישוב שבו שוכן מחנה של לגיון רומי, כפי שהייתה ירושלים בתקופה זו;
5. המילים "לחירות ירושלים" והציור של חזית המקדש, המופיעים על גבי מטבעות המרד, עשויים להיות סמלים של המרד ולאו דווקא שיקוף של מציאות כלשהי.

בעבר היו חוקרים שסברו שבר כוכבא הצליח לשחרר את ירושלים, לשלוט בה ואולי אפילו להתחיל בהקמה מחודשת של בית המקדש – אך דעה זו אינה מקובלת כיום.

החוקרים ביססו דעה זו על הנימוקים הללו:

1. ירושלים הייתה מטרה חשובה של המרד, לנוכח התוכנית להקים בה עיר אלילית, ולכן סביר שבר כוכבא הקדיש מאמצים במטרה להשתלט עליה;
2. על מטבעות המרד מופיעה הכתובת "לחירות ירושלים", המעידה, אולי, על שחרורה מידי הרומאים, ובצידן הקדמי מופיעה חזית של מבנה הנראה כמו בית המקדש – אולי סמל לבית המקדש ואולי בית מקדש שנבנה בפועל;
3. במערות מֻרַבַּעַת שבמדבר יהודה התגלו שתי תעודות המיוחסות לזמן מרד בר כוכבא, שעליהן מצוין כי הן נחתמו בירושלים, אם כי בין החוקרים קיימים חילוקי דעות לגבי קריאת המילה "ירושלים" בתעודות אלה ולגבי זמן כתיבתן.

על פי המסורת היהודית, מפקדת המרד בביתר נפלה בידי הרומאים בט' באב שנת 135, ובכך דוכא המרד. הרומאים אסרו, עינו והוציאו להורג את מנהיגי המרד והפכו יהודים רבים לעבדים. קרקעותיהם של רבים מאלה שנטלו חלק במרד הופקעו, ועל היהודים בארץ הוטלו מסים מכבידים. אחרי מרד בר כוכבא גזרו הרומאים גזרות שמד על היהדות, ואסרו על היהודים לקיים מצוות "עשה" כמו: ברית מילה, לימוד תורה, שמירת השבת וסמיכת חכמים.

​אחרי דיכוי המרד נבנתה בירושלים עיר אלילית שנשאה את השם אֵילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה – איליה – על שמו של הקיסר איליוס הדריאנוס, וקפיטולינה על שם הגבעה ברומא שעליה עמדו מקדשי העיר – גבעת הקפיטול. ייתכן שבניית העיר החלה עוד לפני פרוץ המרד ורק הושלמה אחרי המרד.

העיר יושבה בידי משוחררי הצבא הרומי, ולפי מקורות נוצריים על היהודים נאסר לגור בה, אם כי בתלמוד מופיעות ידיעות על קבוצה של תלמידי חכמים – "קהלא קדישא דבירושלים" – שאולי הייתה חלק מקהילה יהודית קטנה שישבה בעיר. עוד לפני פרוץ המרד הרומאים שינו את שמה של הפרובינקיה מיוּדֵיאָה לסִירְיָה-פַּלֵישתינה אולי כדי להשכיח את הקשר של היהודים לארצם ותוך שימוש בעם מקראי אחר – הפלישתים – כמקור לשמה של הפרובינקיה.

תוצאות מרד בר כוכבא היו קשות מאוד לעם היהודי. חלק ניכר מהעם נפגע במרד; יישובים יהודיים רבים נחרבו ונעזבו, בעיקר בהרי יהודה ששם חרב היישוב היהודי כולו; בעקבות הפקעת הקרקעות, צמצום האוכלוסייה, נטישת היישובים היהודיים והמיסוי הכבד שהטילו הרומאים (במאה השלישית), פקד משבר כלכלי חריף את היישוב היהודי ויהודים רבים נשבו ונמכרו לעבדות; תנועת ההתגיירות, שהייתה חזקה בתקופה שבין שני המרדים, פסקה, והיו גם שעזבו את היהדות ונטמעו בסביבה הנוכרית; יהודים רבים החלו לרדת מהארץ, ובהמשך איבדו היהודים את מעמדם כאוכלוסיית הרוב בארץ ישראל.

בעקבות המרד מוסדות ההנהגה היהודיים עברו לגליל וגם מוקד היישוב היהודי עבר ממרכז הארץ לאזורי השוליים, בעיקר לצפון הארץ ולדרום הר חברון, אך המשיך להתקיים גם באזור יהודה – למשל בלוד וסביבתה. באזורי שוליים אלו ניסו החכמים להיאבק ככל יכולתם, תוך סיכון חייהם ולעתים גם במחיר מוות על קידוש השם, בגזרות השמד.

אחרי כשלוש שנים, בשנת 138, מת הדריאנוס. אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, הקיסר שבא במקומו, ביטל את גזרות השמד. בתחילת המאה השלישית, בתקופת שלטונם של הקיסרים הסֶוֶרִים, השתפרו מאוד היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים.