איליה קפיטולינה

כאמור, בסמוך למרד בר כוכבא נבנתה בירושלים עיר אלילית – אֵילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה. בתרבות הרומית היה מקובל שלפני בניית עיר חדשה חורשים את גבולותיה, ובכך מעניקים מעמד דתי לגבולות העיר. על מטבעות איליה קפיטולינה אכן מופיע תיאור של חרישת גבולות העיר. החריש מציין את ההשתלטות הרומית ואת מחיקת שרידי העבר, אם כי בירושלים לא נמחקו כל שרידי העבר – כעדות הר הבית וכתליו.
איליה קפיטולינה נבנתה בתוכנית האופיינית לעיר רומית. על פי תוכנית זו לעיר חומה בצורה של ריבוע; במרכז כל צלע ניצב שער; מהשער הצפוני לשער הדרומי מוביל רחוב ראשי – קַרְדוֹ מקסימוס, שבנוי כרחוב עמודים – מעבר מרכזי לתחבורה פתוח לשמיים ומשני צידיו מדרכות מקורות שבחזיתן עמודים התומכים בגגות (סטווים); מהשער המערבי למזרחי מוביל רחוב עמודים ראשי – דֶקוּמַנוּס מקסימוס; הרחובות הראשיים ניצבים זה לזה ומחלקים את העיר לארבעה רבעים (מכאן בכינוי "רובע" לשכונה בעיר); במקביל לרחובות הראשיים תוכננה רשת של רחובות משניים – ישרים וצולבים; באזור המפגש בין שני הרחובות הראשיים, במרכז העיר, ניצבת רחבה מסחרית פתוחה (פורום) וסביבה עמודים התומכים בגגות (סטווים) ואליה מוביל "שער ניצחון"; בסמוך לפורום ניצבים מקדש ובסיליקה – מבנה שנועד לבירורים משפטיים בנושאים מסחריים; שערי העיר והשערים המובילים לפורום עוצבו כ"שערי ניצחון" – שערים בעלי שלוש קשתות – האמצעית גדולה יותר.

בעולם קיימות דוגמאות בודדות לערים שאכן הוקמו בדיוק בתוכנית זו. תוכנית העיר הרומית דורשת שטח מישורי חלק – דבר נדיר מאוד במציאות. כמו כן, מבנים שכבר היו קיימים בערים שונות גרמו להתאמות של התוכנית למציאות. הטופוגרפיה החריפה בירושלים והמתחם הגדול של הר הבית גרמו לכך שאיליה קפיטולינה בנויה אמנם בתוכנית העיר הרומית – אך עם כמה שינויים בולטים:

1. ​חומת העיר – לחומת ירושלים אין צורה של ריבוע. החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין תוואי החומה והמועד שבו הוקמה. הדעה המקובלת היא שירושלים הוקפה בחומה רק במאה השלישית – אחרי העברתו של הלגיון העשירי ששכן בה לאילת. עד אז גבולות העיר הוגדרו, לדעת חלק מהחוקרים, על ידי שערי ניצחון – כמו השער שעמד באתרו של שער שכם בן ימינו. גם על תוואי החומה – בעיקר על תוואי החומה הדרומית – קיימים חילוקי דעות עזים בין החוקרים. הדעה המקובלת היא שחומות העיר הרומית (או גבולותיה כפי שהוגדרו על ידי שערי ניצחון) היו בתוואי זהה לחומות העיר העתיקה בת ימינו, אך ישנם חוקרים הסבורים שהעיר הרומית כללה רק את חלקה הצפוני של העיר העתיקה. גם בשאלת תוואי החומה הצפונית קיימת מחלוקת בין חוקרים. רוב החוקרים סבורים שגבול העיר הצפוני היה שער שכם, אך יש הסבורים שהעיר כללה גם את האזור שהיה תחום בחומה השלישית בשלהי ימי הבית השני, וכי גבולה הצפוני הוגדר על ידי שער ניצחון, שנחשף מצפון לחומת העיר העתיקה ועל בסיס שרידי החומה השלישית.

2. תוואי הרחובות – בהתאם לתוכנית העיר הרומית, לאליה קפיטולינה היו רחובות ישרים וצולבים, כפי שהדבר ניכר עד היום בתוואי רחובות העיר העתיקה – בעיקר בחלקה הצפוני. עם זאת, לירושלים הרומית היו שני רחובות אורך ראשיים (קרדו) – שניהם יצאו מהרחבה הפנימית של שער שכם, שהייתה לה תבנית סגלגלה (בצורת אליפסה) ובמרכזה ניצב עמוד שנשא עליו את פסל הקיסר. הקרדו המערבי נמשך לכיוון דרום ועבר במרכז הגבעה הצפון-מערבית, והקרדו המזרחי עבר לאורך הגיא. קטעים מרחוב זה נחשפו בחפירות בכמה מקומות, כמו ברחבת הכותל המערבי ובסמוך לשער האשפות. על פי ממצאי החפירות, היה זה רחוב עמודים רחב (24 מטרים רוחבו), בעל מעבר מרכזי מרוצף באבנים שהונחו באלכסון, שני סטווים מקורים וחנויות. גם רחוב הרוחב (הדקומנוס) לא היה רחוב אחד ישר אלא נחלק לשני קטעים: האחד, מהשער המערבי (כיום, שער יפו) ועד לשער השלשלת של הר הבית – אליו הגיע הרחוב על גבי "הגשר הגדול" (גשר וילסון) מעל הטירופיאון. קטע זה נמשך לאורך הנחל הצולב, בתוואי רחובות דוד והשלשת של ימינו; והשני, מהשער המזרחי (כיום, שער האריות) לאורך רחוב ויה דולורוזה בן ימינו ועד למפגש עם הקרדו המזרחי. בין החוקרים קיימת מחלוקת בשאלת המשכו של הקרדו המערבי מדרום לדקומנוס. ממצאי החפירות ברחבת הכותל, ב"גשר הגדול" ובמקומות נוספים הצביעו על מאמץ להתאים את הטופוגרפיה לתוכנית הרומית על ידי פעולות פילוס (יישור) פני השטח לפני בניית הרחובות.

3. הפורום – ככל הנראה, בירושלים היו שתי רחבות פורום: הפורום העירוני המרכזי היה בסמוך להצטלבות של הדקומנוס עם הקרדו המערבי – באזור המוריסטאן בן ימינו. באזור זה נחשף שער אשר שימש לכניסה לפורום ושמור כיום בתוך הכנסייה הרוסית – אלכסנדר ניבסקי. בסמוך לפורום זה ניצבו מקדש לאלה וֶנוּס-אַפְרוֹדִיטֶה ובסיליקה, ששרידיהם נמצאו בכנסיית הקבר שנבנתה ככל הנראה על גביהם בתקופה הביזנטית; הרחבה השנייה (המזרחית) נראית יותר כרחבה עירונית. היא ניצבת על תוואי הדקומנוס המזרחי – באזור זה נחשף שער ניצחון (המונצח כיום כקשת "אֵקֶה הוֹמוֹ" במנזר האחיות ציון שברחוב ויה דולורוזה, ובסמוך רחבה מרוצפת אבן המכונה על ידי הנוצרים "ליתוסטרטוס". לא רחוק משם, בצמוד לבריכות בית חסדא, ניצב מקדש לאל הרפואה – אַסְקְלֶפִּיוּס;

4. ​מחנה הלגיון העשירי – בניגוד לערים רומיות טיפוסיות, בירושלים שכן מחנה של הלגיון העשירי עד להעברתו לאילת בסוף המאה השלישית.

שאלת מיקומו המדויק של המחנה שנויה במחלוקת גדולה בין החוקרים. סביר להניח שבמחנה היו מבנים זמניים, שלא השאירו שרידים בולטים בשטח, אם כי ייתכן שהיו בתי מרחץ ומבנה מאפייה, ששרידיהם התגלו בחפירות בעיר. עם זאת, הלגיון השאיר אחריו כתובות רבות וכן לבנים, רעפים וצינורות חרס, שיוצרו על ידיו ונשאו חותמות של הלגיון העשירי. ייתכן שמחנה הלגיון השאיר את חותמו עד ימינו בדמות תוואי הרחובות של העיר העתיקה, שכן גם במחנה רומי אופייני היו שני רחובות ראשיים, ישרים וצולבים בהתאם לרוחות השמיים. חלק מהחוקרים מזהים את מחנה הלגיון בחלקים שונים של הגבעה המערבית, כאשר חלק מהחומה שהקיפה אותו התבססה על שלושת המגדלים – פצאל, היפיקוס ומרים – שטיטוס הותיר לאחר כיבוש העיר, חלק באזור הצמוד להר הבית מדרום וממערב (ואולי אפילו על הר הבית עצמו) וחלק באזור המוריסטאן. חלק מהחוקרים סבורים שמחנה הלגיון שינה את מיקומו בירושלים לאורך התקופה לפי הצרכים המשתנים, או שהיו כמה מחנות ללגיון בירושלים. הלל גבע סבור שבירושלים לא היה מחנה לגיון תקני אלא רק מתחם מגורים של הלגיון – ולכן הממצאים אינם חד משמעיים באשר למקומו של המחנה. יורם צפריר ושלומית וקסלר-בדולח הציעו להסביר את מיעוט הממצאים המעידים על מחנה הלגיון בפירוק מדוקדק של מבני המחנה, בריכוז חומרי הבנייה הכבדים בערימות ובהובלת חומרי הבנייה הקלים עם הלגיון בעת מעברו לאילת. ערימות אבני הבנייה שנשארו בעיר נלקחו בתקופות מאוחרות ושימשו לבנייה בעיר.