ירושלים בתקופה הביזנטית
-
מבנה רומי שהיה בנוי מאולם מרכזי גבוה (אולם תווך) ואולמות צד נמוכים יותר (סִטְרָאוֹת), שהופרדו זה מזה בשורת עמודים. בחלקו הפנימי של המבנה הייתה גומחה חצי עגולה (אַפְּסִיס). מבנה הבַּסילִיקָה הרומי אומץ על ידי הנוצרים כמבנה המתאים לבניית כנסיות. ברוב הכנסיות הכניסה הייתה מצד מערב והאַפְּסִיס (גומחת התפילה) פנתה למזרח. אולם התפילה של כנסיית הקבר הביזנטית נבנה בכיוונים הפוכים – הכניסה נקבעה בצד מזרח והאפסיס פנה מערבה – אל הקבר הקדוש. בבסיליקה של כנסיית הקבר הביזנטית, שכונתה גם מַרְטִירִיֹון, מקום העדות, היו אולם תווך וארבעה אולמות צד (סִטְרָאוֹת).
-
תקופה בת 14 שנים בהם הצליחה האימפריה הפרסית לכבוש חלקים מהאימפריה הביזנטית. בין האימפריה הביזנטית לבין שכנתה ממזרח, האימפריה הפרסית הסאסאנית, היו תקופות של מתח רב ותקופות של בריתות והסכמי שלום. בשנת 614 הצליחו הפרסים להשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל ולפרוץ לירושלים בעזרת היהודים. תמורת עזרתם קיבלו היהודים מהשלטון הפרסי זכויות בעיר במשך כמה שנים, ויש הטוענים שבזמן זה התעוררו ציפיות משיחיות רבות ואולי גם נעשה ניסיון לחדש את הפולחן היהודי. לאחר כמה שנים נלקחו מהיהודים זכויות אלו. עדות אפשרית לאירועים אלו נמצא בחקר הפיוט ובמטמון חפצי זהב, ובהם מדליון גדול המציג סמלים יהודיים – מנורה, שופר וספר תורה - שהתגלה בחפירות העופל בידי אילת מזר. הכיבוש הפרסי של ירושלים היה מלווה בהרס של מבני דת נוצריים, בפגיעה בכנסיית הקבר ובהרג של אנשי דת נוצרים. בעת הכיבוש הצליחו הפרסים ליטול מכנסיית הקבר את "הצלב האמיתי" שעליו, על פי המסורת הנוצרית, נצלב ישו.
-
הקיסר הביזנטי, שמידו כבשו הפרסים את ירושלים. כעבור כ-14 שנים הוא הצליח להכניע את הפרסים בכמה קרבות. בעקבות זאת הסכימו הפרסים להחזיר את ארץ ישראל וירושלים לידי הביזנטים. הקיסר הרקליוס נכנס לעיר בתהלוכה מפוארת דרך שער הרחמים (כפי שישו נכנס, על פי המסורת הנוצרית) והחזיר את "הצלב האמיתי" לכנסיית הקבר. היהודים שוב הורחקו מהעיר, וייתכן שהוטלו עליהם גזירות.
-
כינוי לחומה הדרומית של ירושלים בתקופה הביזנטית. בתקופה הביזנטית הורחב שוב שטחה של ירושלים וכלל את החלקים הדרומיים של העיר – הר ציון והגבעה המזרחית (עיר דוד). נראה שאת החומה הדרומית של ירושלים בנתה הקיסרית אודוקיה בזמן ששהתה בעיר. מספרים שהקיסרית, שפירוש שמה בעברית הוא "מיטיבה", התרשמה מפסוק 20 בתהילים נ"א: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ, אֶת-צִיּוֹן; תִּבְנֶה, חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם.". הקיסרית הבינה מהתקבולת שהפסוק קובע שהיא, אודוקיה, תבנה את חומות ירושלים. קטעים מחומת אודוקיה נחשפו בדרום העיר בעופל ובמדרונות הר ציון. תוואי חומת אודוקיה עוקב אחרי תוואי "החומה הראשונה" מימי החשמונאים. הדעה המקובלת היא שרק החומה הדרומית נבנתה בתקופה הביזנטית, ואילו שאר חלקי החומה נבנו עוד בתקופה הרומית. לדעתה של שלומית וקסלר-בדולח, חומת העיר כולה נבנתה בשלב אחד עוד לפני ימיה של אודוקיה. על פי דעה זו, אודוקיה לא בנתה את החומה אלא רק חידשה אותה – כפי שאכן מוזכר במקורות התקופה.
-
קיסר האימפריה הרומית, אחיינו של קונסטנטינוס הגדול. כמעט ארבעים שנים אחרי איחוד האימפריה הרומית ואחרי הפיכתה של הנצרות לדת המדינה באימפריה, הצליח יוליאנוס הכופר להשתלט על האימפריה הרומית. בניגוד לקיסרים שקדמו לו, הקיסר יוליאנוס העריץ מגיל צעיר את הדת הפאגאנית ושאף להחזירה למעמדה באימפריה הרומית במקום הדת הנוצרית. לשם כך הוא פעל להחזרת המקדשים האליליים למעמדם ולחידוש הקרבת הקורבנות בהם. במסגרת זו הוא תפס את היהדות כדת הנאמנה למנהגי האבות שאותם הוא רצה להשיב על כנם; זאת למרות ביקורתו על היהדות, כסבורה שהאל הפרטי שלה הוא עליון ויחיד מכל האלים.
בהתאם לרוח זו התיר הקיסר יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש של היהודים בירושלים ולחדש בו את עבודת הקורבנות. לשם כך נאספו חומרי הבנייה בהר הבית, וייתכן שאפילו החלו בהכנת השטח לבנייה המחודשת. על פי המקורות הנוצריים, רעידת אדמה שהתרחשה בשלב זה גרמה לשריפה, וזו כילתה את חומרי הבנייה. גם מקורות לא נוצריים מציינים שרעידת אדמה אכן אירעה ושייתכן שבעקבותיה התרחשה דלקה טבעית. אפשרות אחרת שהוצעה לפירוש האירוע היא שהנוצרים בירושלים הציתו את חומר הבנייה, כפי שעשו במקומות אחרים שבהם נבנו מחדש מקדשים אליליים בתקופה זו.
יוליאינוס הכופר, כמו קיסרים רומים וביזנטים רבים, יצא באותו זמן למלחמה בפרסים. בין שאר הגורמים למלחמה זו אפשר לציין את רצונו של יוליאנוס להוכיח שהדת האלילית שלו עדיפה על הדת הנוצרית. במסע מלחמה זה מצא יוליאנוס את מותו. על פי המקורות הנוצריים, אחד מחייליו שהיה נאמן לנצרות הרג אותו. לאחר מותו של יוליאנוס הכופר שבה הנהגת האימפריה לידיים נוצריות.
-
קיסר האימפריה הביזנטית במאה השישית. נחשב לאחד מגדולי הקיסרים הביזנטים. הקיסר יוסטיניאנוס הצליח לכבוש בחזרה חלקים שאבדו לאימפריה, הצליח ליצור אחדות בחלקים נרחבים של החוק, וגם הרבה לבנות ברחבי האימפריה. בעיר הבירה, קונסטנטינופוליס, הוא בנה מחדש את כנסיית הגיה סופיה (החוכמה הקדושה), הניצבת עד היום ומשמשת מופת לבנייה הביזנטית (כיום היא משמשת כמסגד).
גם בירושלים בנה הקיסר יוסטיניאנוס כנסייה גדולה ומפוארת, כנסיית הניאה (החדשה), וכן רחוב עמודים (קַרְדוֹ) המחבר אותה עם כנסיית הקבר. -
ירושלים הארצית, חשיבותה נובעת מהיותה הזירה שבה התרחשו אירועים חשובים בחייו של ישו ולאחר מותו, וקיימים בה אתרים קדושים רבים המזוהים עם אירועים אלו. אחת משתי הגישות של הנצרות כלפי ירושלים. גישה זו בלטה באירועים ובתהליכים הבאים:
הקיסר קונסטנטינוס החל בהקמת מבני דת מפוארים באתרים הקדושים לנצרות בירושלים (בכנסיית הקבר ובהר הזיתים), וממשיכי דרכו הפכו את ירושלים לעיר מפוארת שבה כנסיות רבות. במהלך התקופה החלו צליינים (עולי רגל) נוצרים מרחבי האימפריה לפקוד את המקומות הקדושים בעיר, בראותם במסע בעקבות ישו ותלמידיו חוויה רוחנית חשובה המחזקת את האמונה. מנהיגי העיר ניצלו היטב את תנועת עולי הרגל לחיזוק מעמדה של העיר, וכך הפכה ירושלים למוקד החשוב ביותר לצליינות. בירושלים נבנו מבנים לשימושם של עולי הרגל הרבים שפקדו אותה. תהליכים אלו חיזקו מאוד את מעמדה של ירושלים הארצית, ולא היה ניתן להתעלם מהם.
חלק מ"אבות הכנסייה" (מנהיגי הנצרות בתחילת התקופה הביזנטית) ניסו להתנגד לתהליך ההתחזקות של ירושלים הארצית ולתנועת עולי הרגל אליה, אך לא יכלו לעמוד מול הרגשות "העממיים" שעוררה העיר הארצית בהמוני המאמינים; ולא הועילה טענתם שהאל נמצא בכל מקום ולאו דווקא באתרים מסוימים. לפיכך החלה הנצרות לראות את פריחתה של ירושלים הארצית תחת השלטון הביזנטי כאות לצדקת דרכה – השלטון הנוצרי הוא זה שמביא פריחה מחודשת לירושלים. הר הבית הושאר בהריסותיו כדי לשמש עדות לזניחת הברית הישנה בין האל לבין "ישראל בבשר" (העם היהודי), ומנגד כנסיית הקבר וירושלים הנוצרית המפוארת שימשו עדות לברית החדשה בין האל לבין "ישראל שברוח" (הנוצרים). בהתאם לכך, כנסיית הקבר נתפסה כתחליף לבית המקדש ולהר הבית, ומסורות שהיו קשורות בהר הבית הועברו אליה. כך למשל, המסורת שאבן השתייה בהר הבית היא מרכז העולם הועברה לסלע הגולגותא שבכנסיית הקבר.
בקרב ציבור המאמינים המשיכה ירושלים הארצית לתפוס מקום חשוב גם בתקופה הערבית. רגשות עממיים אלה הלכו והתחזקו עם התקרב שנת האלף להולדתו ולמותו של ישו – מספר בעל חשיבות דתית רבה בנצרות בהקשר לאחרית הימים. התחזקות זו ביחד עם תנועת חזרה בתשובה ועם גורמים אחרים הביאו ליציאה למסעי הצלב; שהיו במהותם פעולה למען ירושלים הארצית – כיבוש העיר על ידי כוחות נוצריים.
ירושלים הארצית חזרה להיות חשובה במאה ה-19 – כשהמעצמות האירופאיות יחפשו "דריסת רגל" בעיר, וייעזרו בתהליכים דתיים. גישה נוצרית חדשה ששמה דגש על ירושלים הארצית תבוא לידי ביטוי בגישה הפרוטסטנטית, שתשים דגש רב על המחקר הארכאולוגי וההיסטורי של העיר, וזרמים בתוכה אף על סיוע לתנועה הציונית. בעקבות הפרוטסטנטים גם הקאתולים יחזרו להכיר בחשיבותה של ירושלים הארצית.
-
ירושלים השמימית, זו שתתקיים עם שיבתו של ישו באחרית הימים. גישה זו בלטה בעיקר בנסיבות הבאות:
חורבן בית המקדש השני וחורבנה של העיר משמשים בנצרות אות והוכחה לניצחון הנצרות על היהדות. לפיכך ככל שהעיר תישאר הרוסה, מוזנחת ולא חשובה, היא תחזק את ההוכחה לצדקת דרכה של הנצרות.
ירושלים לא הפכה לבירה המדינית של ארץ ישראל הביזנטית. קיסריה המשיכה להיות עיר הבירה של פלסטינה פְּרִימָה – פלסטינה הראשונה – שכללה את מרכז ארץ ישראל. גם מבחינת המִנהל הכנסייתי – לקיסריה היה ברוב התקופה מעמד בכיר משל ירושלים, והבישוף של קיסריה ניצב מעל בישוף ירושלים במדרג המנהלי. ירושלים הוכרה כפטריארכיה בעלת מעמד מיוחד רק במאה החמישית, לאחר מאבק ממושך על הבכורה מול הבישופים של קיסריה.
לאחר הכיבוש המוסלמי שבה והשתלטה על הנצרות התפיסה של ירושלים השמימית. מנהיגי הנצרות לא ייחסו לעיר הארצית חשיבות רבה, ואתרים אחרים לעלייה לרגל תפסו את מקומה.
לאחר שהמוסלמים חזרו לשלוט בירושלים, בתום התקופה הצלבנית, שבה להוביל התפיסה של ירושלים השמימית.
-
הכנסייה החדשה. כנסייה בולטת, גדולה ומפוארת בירושלים הביזנטית. כנסייה זו הוקדשה למרים יולדת ישו (יולדת האל – תיאוטוקוס, על פי המסורת הנוצרית) על ידי הקיסר יוּסְטִינְיָאנוּס, שבנה אותה במאה השישית בחלק הדרומי של הגבעה המערבית. כנסייה זו מתוארת במפת מידבא ובכתבים היסטוריים, אך עד לחפירות נחמן אביגד בעיר העליונה בשנות השבעים היא לא הייתה ידועה בשטח. בניגוד לכנסיות רבות אחרות בירושלים, כנסיית הניאה לא הוקמה באתר קדוש שהתרחש בו אירוע חשוב לנצרות. לפיכך יש לחפש הסברים אחרים להקמת כנסייה כה גדולה ומפוארת בירושלים על ידי יוסטיניאנוס.
אמנם ידוע שבתקופה זו הייתה התגברות בפולחן המדונה (מרים, אמו של ישו), ואמנם הקיסר יוסטיניאנוס ידוע כקיסר בנאי, ואכן הסברים אלה עשויים להיות מספקים באשר לסיבות לבניית הניאה, אולם דרך בניית הניאה מעלה אפשרות לסיבה אחרת לבנייתה.
על פי תיאור הבנייה בידי ההיסטוריון פְּרוֹקוֹפְּיוֹס שחי בתקופת יוסטיניאנוס, על פי מסורות נוצריות ובמידה מסוימת גם על פי ממצאים בגבעה המערבית, נראה שלצורך בניית הניאה הובאו אבני בנייה, עמודים וכותרות מהר הבית, שייתכן שהיו חלק מבית המקדש או מחצרותיו. לדעתו של יורם צפריר, העמודים ששימשו לבניית כנסיית הניאה נחצבו בשטח שמצפון לעיר בסלע בעל גוון אדמדם. יורם צפריר סבור שעמוד חצוב בסלע, ששרידיו נמצאו במגרש הרוסים, נועד לשמש בבניית הניאה.
כיוון שהכנסייה שתוכננה הייתה גדולה משטח הגבעה שעליה עמדה נבנתה מערכת של קמרונות כדי לתמוך בה. בניית מערכת קמרונות במטרה לתמוך במבנה הגדול מפסגת ההר שעליו הוא נבנה מוכרת לנו מבניית רחבת הר הבית בידי המלך הורדוס. הבנייה הדומה, השימוש האפשרי בחומרי בנייה שנלקחו משרידי בית המקדש והבנייה על גבעה הצופה מלמעלה על הר הבית הביאו חלק מהחוקרים להציע שכנסיית הניאה נבנתה כתחליף לבית המקדש. מסורות נוצריות על הבאת אוצרות בית המקדש לכנסיית הניאה עשויות לחזק השערה זו. עם זאת יש לזכור שבמאה השישית, כאשר נבנתה הניאה, כבר לא נשאר הרבה מקום פנוי בתוך ירושלים לבניית כנסייה גדולה. כמו כן יש לזכור שמקורות נוצריים רבים מזכירים את כנסיית הקבר כתחליף וכהמשך לבית המקדש.
כפי שראינו במפת מידבא, כנסיית הניאה מתחברת ישירות אל הקרדו, בדומה לכנסיית הקבר. חיבור ישיר זה הביא את נחמן אביגד לשער שבין שתי הכנסיות התקיימו תהלוכות דתיות שיצאו מכנסיית הקבר והסתיימו בכנסיית הניאה. כנסיית הניאה הייתה במרכזו של מכלול שבו התקיימו גם אכסניה לעולי רגל, מנזר, בית חולים וספרייה. לא ברור מתי ובאילו נסיבות נחרבה הכנסייה – האם בידי אדם או ברעידת אדמה. אולם נראה שבמאה התשיעית כבר הייתה הכנסייה הרוסה.
עד שהחלו החפירות הארכאולוגיות של נחמן אביגד בהריסות הרובע היהודי, בשנות השבעים של המאה העשרים, לא היה זכר לניאה על פני האדמה. בחיפושיו אחרי שרידי הניאה נעזר אביגד במפת מידבא ובתיאורים ההיסטוריים של הכנסייה. ואכן במהלך החפירות התגלו כמה חלקים מהכנסייה המאפשרים לשחזר את תוכניתה.
נראה שהכנסייה הייתה בנויה בתוכנית של בסיליקה ענקית באורך 115 מ' וברוחב 57 מ' (גודל קרוב לממדי מגרש כדורגל תקני). בין הקרדו לכנסייה ניצבה, ככל הנראה, חצר (אטריום) שממנה נכנסו בכמה פתחים, שהמרכזי בהם התגלה על ידי אביגד, לאולם כניסה רחב וקצר המכונה "נָארְתֶקְס". בצדה המזרחי של הבסיליקה היו שלוש גומחות תפילה (אפסיסים) – המרכזית גדולה והצדדיות קטנות יותר. בחפירות אביגד התגלה האפסיס הצפוני, וכן התגלתה הפינה הדרום-מזרחית של הכנסייה ובה שרידי האפסיס הדרומי.
בסמוך לצדו הדרום-מזרחי של המכלול נחשף מבנה קמרונות גדול ששימש ככל הנראה כמבנה תמך. המבנה בנוי בשכבות של אבנים ולבנים לסירוגין – צורת בנייה המוכרת בתקופה זו. בתוך אחד הקמרונות נחשפה כתובת יסוד הכתובה ביוונית, מעוטרת בצלב ומצויה בתוך "טבלת אוזניים" – כנהוג בכתובות בנות הזמן.
כתובת היסוד מספקת לנו שלושה נתונים לקביעת תאריך הבנייה: כהונתו של יוסטיניאנוס כקיסר, כהונתו של קונסטאנטינוס כאב מנזר הניאה (הוא ידוע לנו ממקורות בני התקופה) ומחזור האינדיקציו (שנת ה-13 חלה שלוש פעמים בימי יוסטיניאנוס). על פי נתונים אלה הגיע נחמן אביגד למסקנה שמערכת קמרונות הניאה נבנתה בשנת 549/550.
-
המבנה הבולט והחשוב ביותר בירושלים הביזנטית. כזכור, קונסטנטינוס הגדול שיגר את אמו הלנה לארץ ישראל, ועל פי המסורת הנוצרית, היא זיהתה בירושלים את מקום הצליבה ו"חשפה" את שרידי הצלב האמיתי ואת קבר ישו. כבר בימי קונסטנטינוס החלו בבניית הכנסייה על גבי הבסיליקה הרומית ומקדש וֶנוּס-אַפְרוֹדִיטֶה הסמוך, כפי שמתאר ההיסטוריון אֶוּזֶבְּיוּס שהיה הבישוף של קיסריה במאה הרביעית.
על פי המסורת הנוצרית, בכנסיית הקבר אירעו האירועים הבאים: א. צליבת ישו על גבי גבעת הגולגותא ומותו בייסורים; ב. הכנת גופתו של ישו לקבורה וקבורתו במערת קברים סמוכה; ג. תחייתו של ישו לאחר מותו. בנוסף זוהו בכנסייה גם המערה, שבה גילתה הלנה את הצלב האמיתי, וגם מקום קבורת אדם הראשון, שדמו של ישו מהצלב נטף על גולגלתו. (וכך, על פי המסורת הנוצרית, נגאל את האדם הראשון מחטא גן עדן)
לכנסיית הקבר הביזנטית היו ארבעה חלקים עיקריים:- חצר חיצונית (אטריום): כנהוג בכנסיות, לפני הכניסה לכנסייה הייתה חצר מוקפת בעמודים – אַטְרִיוּם. הכניסה לחצר כנסיית הקבר הביזנטית הייתה ישירות מהקרדו הראשי. בסמוך לכנסייה הוחלפו עמודי הקרדו הרגילים בעמודי גרניט שהבליטו את חשיבותה. אל חצר הכנסייה הובילו מספר מדרגות מהקרדו. מהחצר אל הכנסייה עצמה הובילו שלושה פתחים, המרכזי גדול יותר, שהיו בקיר החזית המפואר של הכנסייה. בניגוד לרוב הכנסיות חזית הכנסייה והכניסה הראשית אליה היו בצד מזרח.
- אולם התפילה (הבסיליקה): מבנה הבַּסילִיקָה הרומי אומץ על ידי הנוצרים כמבנה המתאים לבניית כנסיות. ברוב הכנסיות הכניסה הייתה מצד מערב והאַפְּסִיס (גומחת התפילה) פנתה למזרח. אולם התפילה של כנסיית הקבר הביזנטית נבנה בכיוונים הפוכים – הכניסה נקבעה בצד מזרח והאפסיס פנה מערבה – אל הקבר הקדוש. בבסיליקה של כנסיית הקבר הביזנטית, שכונתה גם מַרְטִירִיֹון, מקום העדות, היו אולם תווך וארבעה אולמות צד (סִטְרָאוֹת). מתחת לבסיליקה זוהתה המערה שבה מצאה הלנה את הצלב שעליו ישו נצלב.
- חצר פנימית ("הגן הקדוש"): ממערב לבסיליקה ניצבה חצר נוספת מוקפת עמודים. בפינה הדרום-מזרחית של החצר הפנימית ניצבה גבעת הגולגותא – המקום שבו ישו נצלב, על פי המסורת הנוצרית. מקור שמה של הגבעה הוא, ככל הנראה, בצורתה הבולטת מעל פני השטח.
- מבנה הקבר: החלק המערבי, המקודש ביותר, של הכנסייה היה המבנה העגול שנבנה סביב קברו של ישו – הרוֹטוּנְדָה. בראשה של הרוטונדה ניצבה כיפה גדולה ופתוחה במרכזה. בהתאם למסורת הנוצרית על תחייתו של ישו לאחר קבורתו, כונה חלק זה גם 'אַנַסְטַזִיס', שפירושו התחייה. (בתקופה הביזנטית עצמה נקרא המכלול כולו בשם 'אנסטזיס') ברוטונדה נקבעו שלושה אפסיסים – בצפון, במערב ובדרום. במרכז הרוטונדה ניצבה המערה שבה נקבר ישו. כדי להבליט את המערה נחצב כל השטח שסביבה, וכך היא הפכה לחלק הבולט מעל פני הקרקע. מעל המערה הוצב מבנה על עמודים (היכלית או חופה). חלק זה של הכנסייה הביזנטית ניכר עד היום בכנסיית הקבר.
-
כתובת יסוד הכתובה ביוונית, מעוטרת בצלב ומצויה בתוך "טבלת אוזניים" שנחשפה בתוך אחד מקמרונות הניאה.
כתובת היסוד מספקת לנו שלושה נתונים לקביעת תאריך הבנייה: כהונתו של יוסטיניאנוס כקיסר, כהונתו של קונסטאנטינוס כאב מנזר הניאה (הוא ידוע לנו ממקורות בני התקופה) ומחזור האינדיקציו (שנת ה-13 חלה שלוש פעמים בימי יוסטיניאנוס). על פי נתונים אלה הגיע נחמן אביגד למסקנה שמערכת קמרונות הניאה נבנתה בשנת 549/550.
-
כתובת עברית: "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא", שנמצאה על כותלו המערבי של הר הבית, בסמוך לשרידי קשת רובינסון. הכתובת מזכירה את ישעיהו ס"ד, 14: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה; וְנוֹדְעָה יַד-יְהוָה אֶת-עֲבָדָיו, וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו". חלק מהחוקרים מייחסים כתובת זו, המביעה נבואת נחמה, לימיו של יוליאנוס הכופר ולניסיונו לבנות מחדש את בית המקדש. הצעות אחרות, שייחסו את זמן חריתת הכתובת לתקופה הביזנטית, מייחסות אותה לתקופה של הכיבוש הפרסי שהתיר ליהודים לשוב לירושלים, או לתקופה של הקיסרית אודוקיה שהתירה ליהודים להיכנס לירושלים ואולי אף לגור בה. יש לציין כי מפלס העפר למרגלות הכותל היה בגובה מתאים לכתובת בתקופה הביזנטית, אבל גם בחלק מהתקופות שאחריה. ואכן כמה חוקרים הציעו שכתובת זו כלל אינה מהתקופה הביזנטית, ויש המייחסים אותה לתקופה הערבית (המוסלמית הקדומה).
-
מפת פסיפס של ארץ הקודש בכללה, שהתגלתה במאה ה-19 במידבא שבעבר הירדן. המפה הייתה חלק מרצפת הפסיפס הצבעונית של הכנסייה הביזנטית, והיא משולבת כיום ברצפת הכנסייה המודרנית שהוקמה במקום. כדרכן של מפות עתיקות, המפה מוצגת כשהיא פונה למזרח, ובצד זה בולט ים המלח. ירושלים מוצגת במפה בצורה סגלגלה (אליפטית) ובהגדלה רבה ממערב (מתחת) לים המלח. ירושלים מוצגת במפה במבט אלכסוני מלמעלה לכיוון מזרח.
מקובל לתארך את מפת מידבא לשלהי המאה השישית אך יש המאחרים את זמן יצירתה למאה השביעית ואף לתקופה מאוחרת יותר. אף שמדובר במפה עתיקה, שצוירה במטרה לייצג השקפת עולם דתית נוצרית ואינה מדויקת, ניתן להשתמש בה כמקור חשוב להכרת מראה ירושלים בתקופה הביזנטית.
-
דת מונותאיסטית, שנולדה מתוך היהדות בשלהי ימי הבית השני, הנצרות התפתחה להיות דת נבדלת לקראת סוף המאה הראשונה. הנוצרים רואים עצמם כ"עם ישראל האמיתי" – יורשיו של העם היהודי כעם הנבחר. לתפיסתם, אחרי שאלוהים החליט לבטל את "הברית הישנה", הוא כרת "ברית חדשה" עם הנוצרים. על פי התפיסה הנוצרית, בימי הבית השני חטא העם היהודי במצוות שבין אדם לחברו. אלוהים שלח ליהודים את בנו ישו (שנתפס במשך הזמן כמשיח בעיני הנוצרים), אך היהודים לא שמעו לו ולא הלכו אחריו (במשך תקופות ארוכות הם אף הואשמו כי הם גרמו לצליבתו ולמותו). לפיכך "הברית הישנה" בין אלוהים לבין העם היהודי בוטלה – דבר שבא לידי ביטוי, על פי תפיסתם, בחורבן בית המקדש השני, חורבן שנחזה על ידי ישו בעת עלייתו לרגל לירושלים.
על פי התפיסה הנוצרית, אירועי חייו ומותו של ישו נרמזים בתנ"ך, המכונה בפיהם "הברית הישנה". כך לדוגמה הינצלותו הניסית של ישו התינוק מתאימה לסיפור הינצלותו של משה בתיבה, הלידה הניסית של ישו (על פי התפיסה הנוצרית אמו התעברה בעודה בתולה) מזכירה את הולדת יצחק לשרה העקרה והמבוגרת (וגם לידת שמואל ושמשון) ומותו של ישו על הצלב מזכיר את עקידת יצחק. בהתאם, הנוצרים רואים בנביאים המקראיים דמויות המבשרות את דמותו של ישו.
על פי התפיסה הנוצרית, כל בני האדם נולדים כשהם כבר נגועים ב"חטא הקדמון" – חטא גן העדן. בייסוריו על הצלב היה ישו קורבן כפרה בשם מאמיניו ואפשר את גאולתם. את ההזדהות עם קורבן הכפרה של ישו מביעים המאמינים הנוצרים באחד הטקסים (הסקרמנטים) החשובים ביותר – אֶוּכְרִיסְטִיָה (הסעודה הקדושה שבסופה מתקיימת המִיסָה). בטקס זה הכהן הופך את הלחם ואת היין על המזבח למייצג של בשרו ודמו של ישו, וקהל המאמינים נוטל חלק בארוחה הקדושה, שמזכירה את "הסעודה האחרונה". דרך נוספת שבה המאמין הנוצרי מביע את הזדהותו עם ישו היא בטקס (סקרמנט) הטבילה – שבו הופך המאמין לנוצרי, בדומה לטקס ברית המילה היהודי.
יסוד חשוב נוסף בנצרות הוא "השילוש הקדוש" – האב, הבן ורוח הקודש – שנתפסים כביטויים שונים של האל, שהוא אחד ויחיד. ישו, שעל פי המסורת הנוצרית הוא הבן, נתפס גם כמשיח, וככזה הוא עתיד להתגלות פעם נוספת באחרית הימים. על פי המסורת הנוצרית, לאחר מותו של ישו על הצלב ולאחר קבורתו הוא קם לתחייה, נפגש עם תלמידיו, העביר לתלמידו המובהק פטרוס את ההנהגה ועלה לשמיים מהר הזיתים בירושלים.
-
איש הדת הבכיר ביותר בנצרות. בתקופה הביזנטית היו במאה הרביעית ארבעה פטריארכים, ולכל אחד מהם אזור שליטה משלו: רומא, קונסטנטינופוליס, אלכסנדריה ואנטיוכיה. במאה החמישית נוסדה פטריארכיה גם בירושלים. ארבעה מהפטריארכים שלטו באימפריה המזרחית (הביזנטית) ואחד – הפטריארך של רומא שכונה גם 'אפיפיור' – באימפריה המערבית. מקורו של המושג פטריארך במילה פאטר - אבא.
-
קיסר האימפריה הרומית ובעיני רבים מייסד האימפריה הביזנטית. בשנת 324 הקיסר קוֹנְסְטַנְטִינוּס הגדול השתלט על כל חלקי האימפריה הרומית שהייתה מפוצלת לפני ימיו. בקרבות שניהל קונסטנטינוס הגדול נגד אויביו נלחמו חייליו בנושאם את דגל הנצרות. לפיכך יש הרואים את התהליכים הדתיים של הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית כתהליכים הקובעים את ראשיתה של התקופה ומציינים את שנת 324 – השנה שבה קונסטנטינוס איחד את כל האימפריה הרומית תחת שלטונו, הכיר בנצרות כדת מוכרת ומאוחר יותר הכיר בה כדת המדינה באימפריה – כזמן תחילתה של התקופה הביזנטית
-
המבנה העגול שנבנה סביב קברו של ישו, החלק המקודש ביותר של כנסיית הקבר הביזנטית. בראשה של הרוטונדה ניצבה כיפה גדולה ופתוחה במרכזה. בהתאם למסורת הנוצרית על תחייתו של ישו לאחר קבורתו, כונה חלק זה גם 'אַנַסְטַזִיס', שפירושו התחייה. (בתקופה הביזנטית עצמה נקרא המכלול כולו בשם 'אנסטזיס') ברוטונדה נקבעו שלושה אפסיסים – בצפון, במערב ובדרום. במרכז הרוטונדה ניצבה המערה שבה נקבר ישו. כדי להבליט את המערה נחצב כל השטח שסביבה, וכך היא הפכה לחלק הבולט מעל פני הקרקע. מעל המערה הוצב מבנה על עמודים (היכלית או חופה). חלק זה של הכנסייה הביזנטית ניכר עד היום בכנסיית הקבר.