הנצרות, שנולדה מתוך היהדות בשלהי ימי הבית השני, התפתחה להיות דת נבדלת לקראת סוף המאה הראשונה. הנוצרים רואים עצמם כ"עם ישראל האמיתי" – יורשיו של העם היהודי כעם הנבחר. לתפיסתם, אחרי שאלוהים החליט לבטל את "הברית הישנה", הוא כרת "ברית חדשה" עם הנוצרים. על פי התפיסה הנוצרית, בימי הבית השני חטא העם היהודי במצוות שבין אדם לחברו. אלוהים שלח ליהודים את בנו ישו (שנתפס במשך הזמן כמשיח בעיני הנוצרים), אך היהודים לא שמעו לו ולא הלכו אחריו (במשך תקופות ארוכות הם אף הואשמו כי הם גרמו לצליבתו ולמותו). לפיכך "הברית הישנה" בין אלוהים לבין העם היהודי בוטלה – דבר שבא לידי ביטוי, על פי תפיסתם, בחורבן בית המקדש השני, חורבן שנחזה על ידי ישו בעת עלייתו לרגל לירושלים.
על פי התפיסה הנוצרית, אירועי חייו ומותו של ישו נרמזים בתנ"ך, המכונה בפיהם "הברית הישנה". כך לדוגמה הינצלותו הניסית של ישו התינוק מתאימה לסיפור הינצלותו של משה בתיבה, הלידה הניסית של ישו (על פי התפיסה הנוצרית אמו התעברה בעודה בתולה) מזכירה את הולדת יצחק לשרה העקרה והמבוגרת (וגם לידת שמואל ושמשון) ומותו של ישו על הצלב מזכיר את עקידת יצחק. בהתאם, הנוצרים רואים בנביאים המקראיים דמויות המבשרות את דמותו של ישו.
על פי התפיסה הנוצרית, כל בני האדם נולדים כשהם כבר נגועים ב"חטא הקדמון" – חטא גן העדן. בייסוריו על הצלב היה ישו קורבן כפרה בשם מאמיניו ואפשר את גאולתם. את ההזדהות עם קורבן הכפרה של ישו מביעים המאמינים הנוצרים באחד הטקסים (הסקרמנטים) החשובים ביותר – אֶוּכְרִיסְטִיָה (הסעודה הקדושה שבסופה מתקיימת המִיסָה). בטקס זה הכהן הופך את הלחם ואת היין על המזבח למייצג של בשרו ודמו של ישו, וקהל המאמינים נוטל חלק בארוחה הקדושה, שמזכירה את "הסעודה האחרונה". דרך נוספת שבה המאמין הנוצרי מביע את הזדהותו עם ישו היא בטקס (סקרמנט) הטבילה – שבו הופך המאמין לנוצרי, בדומה לטקס ברית המילה היהודי.
יסוד חשוב נוסף בנצרות הוא "השילוש הקדוש" – האב, הבן ורוח הקודש – שנתפסים כביטויים שונים של האל, שהוא אחד ויחיד. ישו, שעל פי המסורת הנוצרית הוא הבן, נתפס גם כמשיח, וככזה הוא עתיד להתגלות פעם נוספת באחרית הימים. על פי המסורת הנוצרית, לאחר מותו של ישו על הצלב ולאחר קבורתו הוא קם לתחייה, נפגש עם תלמידיו, העביר לתלמידו המובהק פטרוס את ההנהגה ועלה לשמיים מהר הזיתים בירושלים.
