יחס הנוצרים לירושלים

יחסה של הנצרות לירושלים מורכב. מצד אחד, ירושלים הייתה הזירה שבה התרחשו אירועים חשובים בחייו של ישו ולאחר מותו, וקיימים בה אתרים קדושים רבים המזוהים עם אירועים אלו – דבר המעניק חשיבות דתית רבה לירושלים הארצית ("ירושלים של מטה"); מצד שני, חורבן בית המקדש השני וחורבנה של העיר משמשים בנצרות אות והוכחה לניצחון הנצרות על היהדות. לפיכך ככל שהעיר תישאר הרוסה, מוזנחת ולא חשובה, היא תחזק את ההוכחה לצדקת דרכה של הנצרות. בהתאם לכך התפתחה בנצרות גישה הרואה חשיבות עיקרית בירושלים השמימית ("ירושלים של מעלה"), זו שתתקיים עם שיבתו של ישו באחרית הימים, וחשיבות פחותה בירושלים הארצית.

בנוסף, הנצרות, שרואה את עצמה כיורשת של העם היהודי, כעם ישראל האמיתי, ירשה גם את המסורות על קדושת ירושלים ובית המקדש. אמנם היא רואה עצמה יותר כיורשת ברוח ופחות בגשמיות, אך ירושת המסורות על קדושת ירושלים מהיהדות, המחזקת את חשיבותה של ירושלים הארצית, אפשרה לנצרות למתן את עמדתה ולבנות בעיר כנסיות.

כל עוד הנצרות לא שלטה בירושלים, לא היה צורך להכריע בדילמה בין ירושלים הארצית לירושלים השמימית. משעה שהנצרות הפכה לדת המדינה וירושלים עברה לשליטתה – התחדד המתח בין שתי גישות אלו. הקיסר קונסטנטינוס החל בהקמת מבני דת מפוארים באתרים הקדושים לנצרות בירושלים (בכנסיית הקבר ובהר הזיתים), וממשיכי דרכו הפכו את ירושלים לעיר מפוארת שבה כנסיות רבות. במהלך התקופה החלו צליינים (עולי רגל) נוצרים מרחבי האימפריה לפקוד את המקומות הקדושים בעיר, בראותם במסע בעקבות ישו ותלמידיו חוויה רוחנית חשובה המחזקת את האמונה. מנהיגי העיר ניצלו היטב את תנועת עולי הרגל לחיזוק מעמדה של העיר, וכך הפכה ירושלים למוקד החשוב ביותר לצליינות. בירושלים נבנו מבנים לשימושם של עולי הרגל הרבים שפקדו אותה. תהליכים אלו חיזקו מאוד את מעמדה של ירושלים הארצית, ולא היה ניתן להתעלם מהם.

חלק מ"אבות הכנסייה" (מנהיגי הנצרות בתחילת התקופה הביזנטית) ניסו להתנגד לתהליך ההתחזקות של ירושלים הארצית ולתנועת עולי הרגל אליה, אך לא יכלו לעמוד מול הרגשות "העממיים" שעוררה העיר הארצית בהמוני המאמינים; ולא הועילה טענתם שהאל נמצא בכל מקום ולאו דווקא באתרים מסוימים. לפיכך החלה הנצרות לראות את פריחתה של ירושלים הארצית תחת השלטון הביזנטי כאות לצדקת דרכה – השלטון הנוצרי הוא זה שמביא פריחה מחודשת לירושלים. הר הבית הושאר בהריסותיו כדי לשמש עדות לזניחת הברית הישנה בין האל לבין "ישראל בבשר" (העם היהודי), ומנגד כנסיית הקבר וירושלים הנוצרית המפוארת שימשו עדות לברית החדשה בין האל לבין "ישראל שברוח" (הנוצרים). בהתאם לכך, כנסיית הקבר נתפסה כתחליף לבית המקדש ולהר הבית, ומסורות שהיו קשורות בהר הבית הועברו אליה. כך למשל, המסורת שאבן השתייה בהר הבית היא מרכז העולם הועברה לסלע הגולגותא שבכנסיית הקבר.

ביטוי נוסף ליחסה המורכב של הנצרות לירושלים הוא המאבק על מעמדה של העיר בתקופה הביזנטית. ירושלים לא הפכה לבירה המדינית של ארץ ישראל הביזנטית. קיסריה המשיכה להיות עיר הבירה של פלסטינה פְּרִימָה – פלסטינה הראשונה – שכללה את מרכז ארץ ישראל. גם מבחינת המִנהל הכנסייתי – לקיסריה היה ברוב התקופה מעמד בכיר משל ירושלים, והבישוף של קיסריה ניצב מעל בישוף ירושלים במדרג המנהלי. ירושלים הוכרה כפטריארכיה בעלת מעמד מיוחד רק במאה החמישית, לאחר מאבק ממושך על הבכורה מול הבישופים של קיסריה.

לאחר הכיבוש המוסלמי שבה והשתלטה על הנצרות התפיסה של ירושלים השמימית. מנהיגי הנצרות לא ייחסו לעיר הארצית חשיבות רבה, ואתרים אחרים לעלייה לרגל תפסו את מקומה. עם זאת, בקרב ציבור המאמינים המשיכה ירושלים הארצית לתפוס מקום חשוב. רגשות עממיים אלה הלכו והתחזקו עם התקרב שנת האלף להולדתו ולמותו של ישו – מספר בעל חשיבות דתית רבה בנצרות בהקשר לאחרית הימים. התחזקות זו ביחד עם תנועת חזרה בתשובה ועם גורמים אחרים הביאו ליציאה למסעי הצלב; שהיו במהותם פעולה למען ירושלים הארצית – כיבוש העיר על ידי כוחות נוצריים.

לאחר שהמוסלמים חזרו לשלוט בירושלים, בתום התקופה הצלבנית, שבה להוביל התפיסה של ירושלים השמימית. מהפך נוסף אפשר יהיה לזהות במאה ה-19 – כשהמעצמות האירופאיות יחפשו "דריסת רגל" בעיר, וייעזרו בתהליכים דתיים. גישה נוצרית חדשה ששמה דגש על ירושלים הארצית תבוא לידי ביטוי בגישה הפרוטסטנטית, שתשים דגש רב על המחקר הארכאולוגי וההיסטורי של העיר, וזרמים בתוכה אף על סיוע לתנועה הציונית. בעקבות הפרוטסטנטים גם הקאתולים יחזרו להכיר בחשיבותה של ירושלים הארצית.

דבר הכותב אל הקורא

בדומה לדיון על הנצרות ברקע ההיסטורי, גם הדיון על יחס הנצרות לירושלים נוגע גם לתקופות מאוחרות מהתקופה הביזנטית והוא משמש יסוד להבנת התהליכים המאוחרים יותר.

שאלות הבנת הנקרא

1. ציינו שתי גישות של הנצרות ביחס אל ירושלים.
2. איזו משתי הגישות הנוצריות לירושלים התחזקה בתקופה הביזנטית?
3. כיצד נפתר הניגוד בין שתי הגישות הנוצריות ביחס לירושלים בתקופה הביזנטית?
4. מה היה מעמדה של ירושלים בתקופה הביזנטית?
5. איזו גישה ביחס לירושלים התחזקה לאחר הכיבוש המוסלמי? ובתקופה הצלבנית? ובתקופה המוסלמית המאוחרת? ובמאה ה- 19?

שאלות סיכום

• הסבירו את המתח בין שתי הגישות הנוצריות ביחס לירושלים ואת השינויים שחלו בגישה הבולטת יותר בין התקופות השונות.