חוזה עוּמר – כניעת ירושלים לערבים

מעברה של ירושלים לידי השלטון הערבי השפיע על הרכב אוכלוסייתה, על תפיסת קדושתה ועל מראה העיר. נבחן עתה שינויים אלו.

על פי המסורות המוסלמיות, ירושלים נכנעה בשנת 638 לח'ליף עומר. על פי אותן מסורות, עומר נכנס לירושלים כשהוא לבוש בבגדים פשוטים כדי להפגין את צניעותו, והעניק לפטריארך הביזנטי של ירושלים את חוזה הכניעה של העיר הידוע כ"חוזה עוּמר":

בשם אלוהים הרחמן והרחום. זהו כתב החסות שנותן עבד האלוהים עֻמַר, מפקד המאמינים, לאנשי אִילְיַא [*]: הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו [חיילים מוסלמים] בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע דבר מהן, לא מנכסיהן, לא מצלביהן ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירון על דתם באונס. לא יפגעו באיש מהם. לא יתגורר אִתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים בתשלום הגִ'זְיָה [*] כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מן העיר את הרומאים [*] ואת הלֻצּות [*]. ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים. המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם ג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליא המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם, מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם, עד אשר יגיעו למקום מבטחים.

מקור: מ' גיל, "היסטוריה פוליטית של ירושלים", בתוך: י' פראוור (עורך), ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099 ,ירושלים, תשמ"ז, עמ' 7

מתוך חוזה עומר עולה מגמה ברורה של סובלנות דתית. דבר זה עולה בקנה אחד עם יחס האסלאם ליהודים ולנוצרים, הנחשבים ל "עמי הספר"("אַהְל אַלְכִּתַאבּ") וזוכים מצדו ליחס מועדף על פני עובדי האלילים, המכונים באסלאם "כופרים". בחוזה עומר מובטח, למעשה, חופש הדת והפולחן של הנוצרים. השלטון המוסלמי מבטיח לא לפגוע בכנסיות ובחפצי הקודש שבהן ולא להפריע לפולחן הנוצרי בהן. הבטחה זו באה לידי ביטוי גם במסורת המוסלמית על כניעת ירושלים לח'ליף עומר. על פי מסורת זו, עומר דן עם הפטריארך על תנאי הכניעה בכנסיית הקבר. כאשר הגיע מועד התפילה המוסלמית, הציע הפטריארך לעומר להתפלל בכנסיית הקבר. עומר סירב להצעה זו מתוך חשש שאם הוא יתפלל בכנסיית הקבר, תהפוך זו לאתר קדוש גם למוסלמים, ובכך ייפגע חופש הפולחן של הנוצרים; לכן הוא התפלל תפילת יחיד בסמוך לכניסה לכנסיית הקבר. במקום זה הוקם מסגד עומר, המנציח את המסורת.

בתמורה לחופש הפולחן ולביטחון הנפש והרכוש שהעניק עומר לתושבי ירושלים, היה עליהם לשלם מס גולגולת (מס המוטל על כל נתין שאיננו מוסלמי), המכונה "גִ'זְיַה". בכך ביטא חוזה עומר את היחסים בין השליטים המוסלמים לבין נתיניהם בני הדתות המונותיאיסטיות, שנחשבו לבני חסות ("אַהְל אַלדִ'מַּה"). השלטון המוסלמי התחייב לשמור על נפשם, על רכושם ועל פולחנם הדתי של בני החסות. בנוסף לתשלום הג'זיה, בני החסות היו צריכים לקבל על עצמם הגבלות שונות המכונות "תנאי עומר", ובהן האיסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים או על שיפוצם (יש לציין כי תנאי עומר לא נשמרו בקפדנות ברוב התקופות). לנוכח דברים אלה ולנוכח מגמת הסובלנות הדתית הניכרת בחוזה עומר, בולטת ויוצאת דופן ההצהרה שיהודים לא יורשו לגור בירושלים. הדבר נראה כצעד נגד היהודים וכהגבלת חופש הפולחן שלהם; אולם למעשה זה היה המצב ברוב התקופה הביזנטית. החוזה בא להבטיח לנוצרים שמעמדם בירושלים לא ישתנה, ושהאיסור הביזנטי על מגורי יהודים בירושלים, ששימש כסימן לניצחון הנצרות על היהדות, יישאר בעינו. למעשה, הצהרה זו לא קוימה. זמן קצר לאחר כניעת ירושלים לערבים אישר הח'ליף עומר ל־70 משפחות יהודיות לעבור מטבריה לירושלים, ובכך לחדש את היישוב היהודי בה. כיוון שחוזה עומר השתמר רק במקורות מאוחרים (אין עותק שאפשר לתארך אותו למאה ה־7), יש הסבורים שהצהרה זו לא הייתה בחוזה המקורי, או שזמן קצר לאחר שהיא ניתנה חזר בו הח'ליף עומר והתיר את שיבת היהודים לעיר.

על פי המסורת המוסלמית, הח'ליף עומר ביקר גם בהר הבית החרב עם עוזרו היהודי המומר כַּעְבּ אַלְאַחְבּאר (שמשמעות שמו: תלמיד חכם). בהר הבית הראה לו כעב את מקום אבן השתייה והמליץ לעומר להתפלל מצפון לה – כך שפניו יכוונו הן לאבן השתייה והן למכה. אולם, על פי המסורת המוסלמית, העדיף עומר להתפלל מדרום לאבן השתייה כשפניו כלפי מכה וגבו כלפי אבן השתייה. בכך הדגיש עומר כי מכה היא הקִיבְּלָה המוסלמית והעמיק את ההיבדלות של האסלאם מהיהדות. במקום שבו התפלל עומר בהר הבית הוקם לימים מסגד אלאקצא.

עד היום המוסלמים מתפללים על הר הבית כשפניהם למכה וגבם לכיפת הסלע – המבנה שהוקם סביב אבן השתייה.

שאלות הבנת הנקרא

1. כיצד עברה ירושלים לידי השלטון הערבי?
2. איזו מגמה ברורה עולה מתוך חוזה עומר? כיצד היא באה לידי ביטוי בחוזה, וכיצד היא באה לידי ביטוי במסורת הנוגעת לכניעת העיר?
3. במה חויבו תושבי ירושלים הלא-מוסלמיים? מדוע?
4. מהם תנאי עומר?
5. איזו הצהרה נראית יוצאת דופן בחוזה עומר? מדוע? כיצד אפשר להסביר אותה?
6. כיצד התפלל הח'ליף עומר בהר הבית, על פי המסורת המוסלמית? מדוע?

שאלת סיכום

תארו והסבירו את חוזה עומר ואת המסורות המוסלמיות בדבר כניעתה של ירושלים לח'ליף עומר אבן אלח'טאב.