אוכלוסיית ירושלים

לאוכלוסייה הנוצרית שנותרה בירושלים לאחר הכיבוש הערבי נוספו מוסלמים, יהודים וקראים. בנוסף, זרם בלתי פוסק של עולי רגל בני שלוש הדתות פקד את העיר. חלקם הגיעו ממחוזות רחוקים של העולם המוסלמי וחלקם מאזורים קרובים יותר. בני קהילות שונות הקימו אכסניות ובתי תפילה עבור עולי רגל מארצותיהם. חלק מעולי הרגל התיישבו בעיר, לפחות לזמן מה, כדי ללמוד בה, מוסלמים – כדי להצטרף לקבוצות של צּופִים שעסקו במיסטיקה (תורת הנסתר) מוסלמית ופעלו בה וכדי להתבודד בצריחי מסגדיה, נוצרים – כדי להתבודד במנזריה, ויהודים – כדי להיקבר בה.

הנוצרים היו אוכלוסיית הרוב של ירושלים בראשית התקופה. העדה הנוצרית הבולטת ביותר בירושלים הייתה העדה היוונית האורתודוכסית, אך לצדה התקיימו עדות מזרחיות קטנות נוספות, שבלטו בהן הגיאורגים והארמנים. גם לכנסייה המערבית הלטינית היה ייצוג בירושלים. במהלך התקופה הלכה האוכלוסייה הנוצרית וקטנה – בגלל עזיבה ובגלל תהליך של התאסלמות. תהליך נוסף שהתרחש באוכלוסייה הנוצרית היה תהליך של שערוב – אימוץ אורח החיים הערבי ומעבר לשימוש בשפה הערבית – גם בחיי היום־יום וגם בחיי הדת. בתחילת המאה ה־11 נפגעה האוכלוסייה הנוצרית של ירושלים בגלל מדיניותו האנטי־נוצרית של הח'ליף אלחאכם באמר אללה, שנמשכה זמן קצר והופסקה אחרי מותו. רוב האוכלוסייה הנוצרית התרכזה באזור כנסיית הקבר ובחלקיה הדרומיים של העיר. במשך התקופה ניזוקו חלק מהכנסיות בירושלים – בידי אדם, ברעידות אדמה או מיד הזמן. רק חלק מהכנסיות שופצו או נבנו מחדש בתקופה זו בהתאם ל"תנאי עומר".

הכיבוש הערבי של ירושלים מידי הביזנטים והבנייה המוסלמית בהר הבית עוררו תקוות משיחיות בקרב היהודים. כפי שכבר ראינו, למרות מה שנכתב בחוזה עומר, 70 משפחות יהודיות מטבריה הורשו לחדש את היישוב היהודי בירושלים. לנוכח קשיי התקופה היה היישוב היהודי במשך רוב התקופה קטן, עני וחלש, ונעזר לא מעט בתרומות מהגולה ובקהילה היהודית החזקה במצרים. הקהילה היהודית ניהלה את ענייניה הפנימיים בעצמה ובהם גביית מס הג'זיה (מס הגולגולת). הנהגת הקהילה הייתה מעבירה לשלטון המוסלמי את סכום המס עבור כל חברי הקהילה וגובה מכל משפחה סכום מס שונה, בהתאם ליכולות הכלכליות של המשפחה. המס ששילמה הקהילה היהודית אפשר גם לעולי רגל יהודים להיכנס לעיר בלי לשלם מס מיוחד, כפי שהיה נהוג כלפי עולי רגל נוצרים.

מעמדה של הקהילה היהודית בירושלים התחזק משמעותית במאה ה־10 ,עם העברתה של ישיבת ארץ ישראל לירושלים. בתקופה הערבית רוב העם היהודי חי בארצות האסלאם. ההנהגה הרוחנית של העם היהודי הייתה נתונה בידי ארבעה גורמים: "ראש הגולה", שהיה כעין נשיא של יהודי המדינה המוסלמית בבבל, ושלושה "גאונים", שהיו ראשי הישיבות החשובות. שתיים מהישיבות (סורא ופומבדיתא) היו בבבל, שהייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באותה תקופה, וישיבה אחת הייתה בארץ ישראל – ישיבת ארץ ישראל ("גאון יעקב"). ישיבה זו מילאה את מקומה של הסנהדרין שפסקה במאה ה־5. בין ארבעת גורמים אלה הייתה חלוקה של אזורי סמכות (תחומי רשות), שבהם הרשות הייתה ממנה את בעלי התפקידים השונים בקהילה, קובעת את דרכי גביית המיסים, מנהלת את החיים הדתיים של היהודים ואת נושאי האישות (נישואין וגירושין) ומשיבה לשאלות הלכתיות. תחומי הרשות של ישיבת ארץ ישראל כללו את ארץ ישראל, מצרים, סוריה וביזנטיון (תורכיה של היום). בתחום סמכותה הבלעדי של ישיבת ארץ ישראל הייתה קביעת לוח השנה העברי, לפחות ברוב התקופה.

​ביטוי למעמדה של ישיבת ארץ ישראל ולמעמדה המיוחד של ירושלים בעיני היהודים ניתן לראות בטקס הושענא רבה, שהיה נערך מדי שנה בהר הזיתים. הקהילה היהודית הירושלמית רכשה שטח בהר הזיתים, שצפה אל הר הבית. במרכזו של השטח היה סלע בולט שכונה "כיסא החזנים". על פי התפיסה באותה תקופה, זה המקום שאליו עברה השכינה מבית המקדש לאחר חורבנו וזה המקום שאליו היא תשוב באחרית הימים. ביום האחרון של חג סוכות (הושענא רבה) נהגה הקהילה היהודית לעלות אל המקום בתהלוכה שבראשה מנהיגי ישיבת ארץ ישראל ומנהיגי הקהילה. במהלך הטקס היה נהוג להקיף את האבן במזמורים ובתפילות, להכריז על מינוי בעלי תפקידים בתחומי הרשות ועל לוח השנה ולהשיב לשאלות הלכתיות חשובות. באירוע זה השתתפו יהודים רבים גם מחוץ לארץ. קהילת ירושלים, שהייתה ככל הנראה קטנה בתקופה זו, לא העמידה תלמידי חכמים מובהקים. השפעתה ותרומתה למורשת ישראל הייתה זניחה.

במאה ה־11 ,כאשר חלה ירידה יישובית וכלכלית בירושלים, עברה ישיבת ארץ ישראל מירושלים לרמלה, בירת הארץ, ולקראת סוף המאה עברה משם לצור.

הקהילה היהודית התגוררה בתחילת התקופה בגבעה המזרחית, מדרום להר הבית. בחפירות שנערכו באזור זה על ידי בנימין מזר ואשר פורסמו בידי נכדתו אילת מזר נחשף, בסמוך לפינה הדרום־מערבית של כותלי הר הבית, בניין מהתקופה הביזנטית ובו אולם גדול שעל משקופו ועל קירותיו היו מצוירות מנורות שבעה קנים בצבע אדום ובקיר הדרומי שלו הייתה גומחה. במרכז המשקוף התגלה צלב חקוק באבן. בפתחי המבנה התגלו שקעים חצובים המתאימים להנחת קלף של מזוזה. הבניין נהרס במאה ה־8 כאשר בנו עליו את אחד הארמונות האומיים. לדעתה של אילת מזר, בניין זה הוסב ממבנה נוצרי לבית כנסת על ידי יהודים שהתיישבו במקום בתחילת התקופה הערבית. יתכן שאחרי הרס בית המנורות עם בניית הארמונות האומיים, עבר המרכז היהודי, ואולי גם השכונה היהודית, צפונה אל אזור הכותל המערבי.

על פי המקורות שבידינו שנשמרו בגניזה הקהירית (*), הקהילה היהודית החזיקה בית כנסת שכונה "המערה". איננו יודעים בוודאות את מקומו של בית הכנסת. דן בהט הציע שבית כנסת זה שכן בפתח של שער וורן, שהיה בתקופה זו תת-קרקעי ומתאים לכינוי "המערה". משה גיל הציע שבית הכנסת שכן בשער ברקלי – בעזרת הנשים של רחבת הכותל של ימינו. במאה ה־11 ,כאשר חל צמצום בתחומיה של העיר ואזור העופל ועיר דוד נשאר מחוץ לחומת העיר, עברו היהודים לאזור שמצפון או ממערב להר הבית. באזור זה הייתה השכונה היהודית בעת הכיבוש הצלבני. עדות למיקום זה אפשר אולי לראות בשם "שכונת היהודים" שהוצמד לאזור זה בתקופה הצלבנית.

* הגניזה הקהירית - אוסף של מסמכים שונים שנמצאו בבית כנסת שפעל מהמאה ה־9 ועד המאה ה־19 בחלקה העתיק של קהיר. המסמכים נגנזו בגלל אזכור של פסוקים מהתנ"ך או שם השם, ואפילו בשל עצם השימוש בשפה העברית. בין המסמכים — מכתבים, שאלות ותשובות וספרי קודש. מסמכי הגניזה משמשים מקור חשוב ביותר לחקר העולם היהודי, ואף לחקר כל אגן הים התיכון בתקופה זו.

הקראים הם כת יהודית שאינה מקבלת את סמכות התורה שבעל פה אלא מבססת את ההלכה בעיקר על התורה שבכתב. הם נקראים כך על שום קבלתם את המקרא בלבד, ולעתים הם מכונים גם "בני מקרא". הקראים מכנים את היהודים שמקבלים את סמכות התורה שבעל פה "רבניים". בין הקראים לבין היהדות הרבנית קיימים הבדלים הלכתיים בתחומים שונים, ובהם דרכי קביעת לוח השנה ומועדי החגים וכן שחיטה וכשרות.

הקראים הופיעו לראשונה כקבוצה דתית מובחנת במאה ה־8 בבבל. מקובל לייחס את ראשית התנועה הקראית לענן בן דוד, שנחלק עם גאוני בבל בשאלות שונות, וגם בדבר אי מינויו לתפקיד ראש הגולה. נראה שענן בן דוד איחד מספר זרמים ביהדות שהיו קיימים עוד לפני זמנו והתנגדו לדרכם של הגאונים בפירוש התורה. הקראים טוענים כי דרכם בהלכה קיימת ממעמד הר סיני. בכתבים הקראיים ניתן להבחין בהשפעות מתפיסות עולם המוכרות לנו ממגילות קומראן, המיוחסות לאיסיים. יש סברה שחלק מהכתבים האיסיים היו ידועים כבר במאה ה־9 ,וייתכן שכך הגיעה השפעה זו לקראים. בנוסף, אפשר להבחין בהשפעה של כת הצדוקים מימי הבית השני על תפיסות קראיות ובעיקר על ההתנגדות לפרשנות התורה. הקראים הושפעו גם מהאסלאם ובעיקר מזרמים שדגלו בפרשנות רציונלית (שכלתנית) של הקוראן.

בתקופה הערבית זכו הקראים להכרה מהשלטונות כקבוצה דתית נפרדת מהרבניים. הם היו חלק ניכר בעם היהודי, ובמקומות רבים התקיימו קהילות קראיות. גם בירושלים הייתה קהילה קראית גדולה, וחכמים קראים בולטים אף חיברו בה חיבורים חשובים. הקראים בירושלים נהגו מנהגי אבלות על חורבן הבית ואף אימצו אורח חיים סגפני מחמיר שבעטיו הם כונו "אבלי ציון". היחסים בין הקראים לרבניים ידעו עליות ומורדות. לעתים התחוללו סכסוכים שנגעו להלכות השונות, למנהגים השונים או לקביעת לוח השנה ומועדי החגים. אולם היו תקופות שבהן שיתוף הפעולה בין הקראים לרבניים היה הדוק. השכונה הקראית בירושלים כונתה "צלע האלף", והיא שכנה כנראה על גבעת עיר דוד או על מורדות הר הזיתים, מצדו המזרחי של נחל קדרון. ייתכן שבסוף התקופה, עם צמצום תחומי העיר ואזור זה בתוכם, עברו הקראים לשטח מוקף חומה מצפון להר הבית בסמוך לשכונה היהודית הרבנית.

בתחילת התקופה הייתה האוכלוסייה המוסלמית מיעוט בירושלים, אך עם הזמן היא הלכה וגדלה. גידול זה נבע מהגירה של ערבים מוסלמים לארץ ישראל ולירושלים, אך גם מתהליך התאסלמות של האוכלוסיות המקומיות בארץ ישראל. ירושלים לא הייתה מרכז מנהלי, פוליטי או כלכלי חשוב במיוחד באימפריה המוסלמית, עיקר כוח המשיכה שלה היה דתי רוחני. המוסלמים התיישבו סביב הר הבית – מוקד הקדושה המוסלמית בירושלים. לירושלים זרמו גם מבקרים מוסלמים, שרובם היו צּופים או תלמידי חכמים שבאו ללמוד בה.

עבודת הרחבה

קראו את המאמר של דן בהט: ד' בהט, "לזיהוי שערי הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה וה'מערה'", קתדרה 106, תשס"ג, עמ' 61- 86, והסבירו את נימוקיו לזיהוי "המערה" בשער וורן.

שאלות הבנת הנקרא

1. ציינו ארבע קבוצות אוכלוסייה בירושלים בתקופה הערבית.
2. מדוע חלק מעולי הרגל התיישבו בירושלים לזמן מה?ציינו ארבע עדות נוצריות בירושלים בתקופה הערבית. איזו עדה הייתה הבולטת ביותר?

הנוצרים

1. ציינו ארבע עדות נוצריות בירושלים בתקופה הערבית. איזו עדה הייתה הבולטת ביותר?
2. איזה שינוי חל בגודל האוכלוסייה הנוצרית במהלך התקופה הערבית? ציינו שתי סיבות לכך.
3. איזה שינוי חל באורח החיים של הנוצרים בארץ-ישראל?
4. היכן היה מרכזה של האוכלוסייה הנוצרית בירושלים בתקופה הערבית?

היהודים

1. אילו תקוות התעוררו בקרב היהודים עם הכיבוש הערבי של ירושלים?
2. כיצד חודש היישוב היהודי בירושלים? מה אפיין אותו?
3. כיצד ניהלה הקהילה היהודית את גביית מס הג'זיה?
4. ציינו ארבעה גורמים שהנהיגו את העם היהודי בתקופה הערבית.
5. ציינו חמש סמכויות שהיו לכל רשות בתחומה.
6. מה היה תחום הרשות של ישיבת ארץ ישראל? מה היה נתון לסמכותה הבלעדית?
7. ציינו שלושה חלקים עיקריים בטקס הושענא רבה בהר הזיתים.
8. היכן התגוררה הקהילה היהודית בתחילת התקופה? מה מצאה שם אילת מזר?
9. להיכן עברה השכונה היהודית במאה ה- 11? ציינו שתי דעות ביחס למיקום בית הכנסת "המערה".

הקראים

1. מיהם הקראים ומה ההבדל בינם לבין היהדות הרבנית?
2. מי ייסד את הקבוצה הקראית? מה היה הרקע לכך?
3. ציינו שלושה מקורות השפעה אפשריים על התפיסות הקראיות.
4. מדוע כונו הקראים "אבלי ציון"?
5. היכן שכנה השכונה הקראית של ירושלים בתקופה הערבית?

המוסלמים

1. ציינו שני הסברים לגידול באוכלוסייה המוסלמית של ירושלים במהלך התקופה הערבית.
2. באיזה תחום ירושלים הייתה חשובה?
3. היכן התרכזה האוכלוסייה המוסלמית של ירושלים?

שאלות סיכום

הנוצרים

תארו והסבירו את התהליכים שעוברים על האוכלוסייה הנוצרית בירושלים בתקופה הערבית.

היהודים

תארו את תולדותיה של הקהילה היהודית בירושלים בתקופה הערבית והסבירו את התהליכים שחלו בה. תארו את מיקומה של השכונה היהודית והסבירו את הדעות השונות לגבי בית הכנסת של הקהילה.

הקראים

הסבירו את תפיסות העולם של הקראים, תארו את תולדותיהם ואת הקהילה הקראית בירושלים.

המוסלמים

תארו את קבוצות האוכלוסייה השונות של ירושלים בתקופה הערבית ואת מרכזיהם בעיר. הסבירו את התהליכים שעברו על כל אחת מקבוצות אלו.