מונחים

דת מונותאיסטית שפותחה במאה השביעית על ידי מוחמד. על פי המסורת המוסלמית, מוחמד התפלל לאללה בכריעה ובהשתחוויה, שהביעו כניעה לאללה, התמסרות והשלמה עם דברי האל, ומכאן שמה של הדת "אסלאם" (בעברית: כניעה, התמסרות, השלמה). הכריעה וההשתחוויה שולבו בתפילה המוסלמית.

ראשיתה של דת האסלאם קשורה בדמותו של מוחמד, שהגה והפיץ את הדת המונותיאיסטית (המאמינה באל אחד – אַלְלָה) בקרב השבטים הערביים עובדי האלילים בחצי האי ערב. בבואו לפתח את הדת החדשה הושפע מוחמד, כפי הנראה, מהיהדות ומהנצרות, ובתחילתה היא כללה כמה יסודות מהיהדות, כמו תפילה לכיוון ירושלים וצום ביום העשירי בחודש הראשון בשנה. תחילה פעל מוחמד בעיר מֶכָּה, שהייתה מרכז למסחר וגם מוקד של התכנסות דתית אלילית סביב הכַּעְבָּה – המבנה המרובע שבאחד מקירותיו משולבת האבן השחורה. על פי המסורת המוסלמית, המלאך גִ'יבְּרִיל (המזוהה כמלאך גבריאל) התגלה אל מוחמד, בזמן שהוא התבודד במערה בלילה (לילה זה מכונה באסלאם "לילת אלקדר"), העביר לו את עיקרי הדת והמשיך להתגלות אליו מדי פעם ולהעביר לו עיקרים נוספים. מוחמד חזר על הדברים בנאומיו במכה בפני עדת מאמיניו והם נכתבו לבסוף בקוּרְאָן – הספר הקדוש למוסלמים. לפי התפיסה המוסלמית כל הדברים שנמסרו למוחמד הם דברי אלוהים חיים.

העיר השנייה בקדושתה לאסלאם ומקום קבורתו של מוחמד. בשנת 622 נאלצו מוחמד ומאמיניו לעזוב את מכה אל העיר אַלְמַדִינָה, שם היו למוחמד כמה תומכים. באלמדינה קנה לעצמו מוחמד תומכים משבטים שונים, הפך למנהיג פוליטי ולמצביא של קהילת מאמינים גדלה והולכת והניח את היסודות להלכה המוסלמית (השריעה).

באלמדינה צבר מוחמד מאמינים רבים ועוצמה רבה, שסייעו לו להפיץ את הדת החדשה ולהשתלט על שטחים נוספים ובהם מכה. בשנת 632 מת מוחמד ונקבר באלמדינה.

שבעה ארמונות שנבנו על ידי השליטים מבית אומיה ונחשפו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו מדרום להר הבית בידי בנימין מזר, בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70. במרכז כל ארמון רבוע ניצבה חצר פתוחה ששימשה כגן, ומסביבה עמודים. סביב החצר נבנו חדרי הארמון. נראה שמגג הארמון הייתה גישה ישירה אל מסגד אלאקצא. המבנים נחשפו ומצבם מעיד על כך שבנייתם לא הסתיימה. נראה שרעידת האדמה שהתרחשה בשנת 749 פגעה במבנים טרם השלמת בנייתם. שנה מאוחר יותר כבר עלה בית עבאס לשלטון. בניית הארמונות בירושלים מעידה, לדעת החוקרים, על כוונת שליטי בית אומיה להעביר את מרכזם השלטוני מדמשק לירושלים. כאמור, שליטי בית אומיה בנו ארמונות גם בסמוך ליריחו ובסמוך לכינרת.

​שמו של שער שכם בתקופה הערבית. מקור השם בעמוד עליו עמד פסל הקיסר בתקופה הרומית.

​שמו של שער יפו בתקופה הערבית. מקור השם במגדל דוד הסמוך למקום השער.

נתיני השלטון המוסלמי בני הדתות המונותיאיסטיות נחשבו לבני חסות ("אַ‏הְל אַלדִ'מַּה"). השלטון המוסלמי התחייב לשמור על נפשם, על רכושם ועל פולחנם הדתי של בני החסות תמורת תשלום הג'זיה ועמידה בהגבלות שונות המכונות "תנאי עומר".

מלחמת קודש כנגד עובדי האלילים וכנגד אויבי האסלאם.

לאחר מותו של מוחמד יצאה המדינה הערבית המוסלמית לגִ'יהאד, התפשטה אל מחוץ לתחומי חצי האי ערב והשתלטה על שטחים רבים במזרח התיכון, בפרס, בקווקז ובצפון אפריקה.

​מס גולגולת שהוטל על כל נתין שאיננו מוסלמי, בתמורה לחופש הפולחן ולביטחון הנפש והרכוש שהעניק לו השלטון המוסלמי.

​בשנת 622 נאלצו מוחמד ומאמיניו לעזוב את מכה אל העיר אַלְמַדִינָה, שם היו למוחמד כמה תומכים. הגירה זו של מוחמד ומאמיניו ממכה לאלמדינה מכונה באסלאם "הִגְ'רָה". לנוכח מרכזיותה של ההג'רה בתולדת חייו ובהתפתחותו של מוחמד למנהיג האסלאם קבעו המוסלמים, כעשור לאחר מותו, את שנת התרחשותה כשנה שממנה מתחילה הספירה המוסלמית.

בשלושים השנים הראשונות לאחר מותו של מוחמד הנהיגו את הערבים המוסלמים ארבעה ח'ליפים המכונים "ישרי הדרך" ("אַלְרַאשִדוּן"):

1. אַבּוּ בַּכְּר – חותנו של מוחמד שהתמנה לח'ליף הראשון.
2. עֻמַר אִבּן אלְחַ'טַּאב – התמנה על ידי אבו בכר ליורשו לפני מותו. הרחיב את תחומי השלטון הערבי לכל חצי האי ערב וכבש חלקים ניכרים מהאימפריה הביזנטית ובהם גם את ארץ ישראל.
3. עות'מאן אבן עפאן – מונה לח'ליף אחרי רציחתו של עומר. המשיך במסעות הכיבושים וכבש את האימפריה הפרסית וחלקים מצפון אפריקה ומהקווקז. בימיו כונס ונערך הקוראן.
4. עלי אבן אבו טאלב – בן דודו וחתנו של מוחמד. התמנה לח'ליף אחרי רציחתו של עות'מאן בה הוא היה, כנראה, מעורב. נחשב על ידי השיעים ליורש הלגיטימי של מוחמד. הפסיד את הח'ליפות למועאויה הראשון – הח'ליף הראשון מבית אמיה, ונרצח על ידי מורד בשלטונו.

התקופה האוּמיית (750-661) היא התקופה בה שלטה על ארץ ישראל השושלת האומיית, שמוצאה בשבטו של מוחמד. שושלת זו קבעה את מרכזה השלטוני בדמשק, הקרובה יחסית לארץ. בתקופה זו נבנו בארץ מבנים רבים ובראשם המבנים המפוארים על הר הבית – כיפת הסלע ומסגד אלאקצא; נוסדה רמלה, העיר היחידה בארץ שנבנתה על ידי השלטון הערבי, ונבנו מספר ארמונות לשליטים האומיים – ביריחו, בסמוך לכינרת וגם בירושלים מדרום להר הבית. רעידת אדמה, שהתחוללה בשנת 749 וגרמה להרס רב בכל הארץ, האיצה את נפילת שלטונו של בית אומיה.

בתקופה העבאסית (969-750) בית עבאס העביר את המרכז השלטוני מדמשק לבגדד – רחוק יותר מארץ ישראל. בעקבות כך הפכה ארץ ישראל למחוז שולי יחסית מבחינת השלטונות האימפריאליים. עם זאת, אתריה הקדושים המשיכו למשוך תשומת לב דתית רבה. בחלקה המאוחר של התקופה סבלה הארץ מאי-יציבות שלטונית, ממרידות וממלחמות.

​בתקופה הפאטימית (1099-969) הפאטימים ייסדו שושלת שיעית ששלטה בצפון אפריקה ובמצרים והשתלטה גם על ארץ ישראל. מרכז שלטונם היה בקהיר. הח'ליפים הפאטימים נחשבו גם לאימאמים – מנהיגים דתיים וקדושים. אחד הח'ליפים הפאטימים, אַלְחַאכִּם בִּאַמְר אללה, שנחשב למייסד הדת הדרוזית, פעל כנגד היהודים והנוצרים ואף ציווה על הרס כנסיית הקבר. אולם רוב הח'ליפים הפאטימים העניקו יחס טוב ללא-מוסלמים ואף שילבו אחדים מהם במנהל. תקופת שלטונם של הפאטימים בארץ ישראל מאופיינת בחוסר יציבות ובמלחמות רבות עם שושלות אחרות שהשתלטו על הארץ, ובהן הסַלְג'וּקִים. בתקופה זו פשטו על הארץ גם שבטים בדוויים נוודיים. המלחמות, הפשיטות וחוסר היציבות השלטונית, כמו גם שינויים אקלימיים שהתחוללו בתקופה זו, גרמו לירידה כלכלית ויישובית בארץ ישראל במאה ה-11. דבר זה בא לידי ביטוי גם בירושלים, ששטחה הצטמצם בתקופה זו. חלקיה הדרומיים של העיר ננטשו.

אוסף של מסמכים שונים שנמצאו בבית כנסת שפעל מהמאה ה-9 ועד המאה ה-19 בחלקה העתיק של קהיר. המסמכים נגנזו בגלל אזכור של פסוקים מהתנ"ך או שם השם, ואפילו בשל עצם השימוש בשפה העברית. בין המסמכים - מכתבים, שאלות ותשובות וספרי קודש. מסמכי הגניזה משמשים מקור חשוב ביותר לחקר העולם היהודי, ואף לחקר כל אגן הים התיכון בתקופה זו.

​בית הכנסת של הקהילה היהודית בירושלים הידוע על פי מקורות שנשמרו בגניזה הקהירית. איננו יודעים בוודאות את מקומו של בית הכנסת. דן בהט הציע שבית כנסת זה שכן בפתח של שער וורן, שהיה בתקופה זו תת-קרקעי ומתאים לכינוי "המערה". משה גיל הציע שבית הכנסת שכן בשער ברקלי – בעזרת הנשים של רחבת הכותל של ימינו.

על פי המסורת המוסלמית, מוחמד ערך מסע לילי ממכה לירושלים על גב סוסתו הפלאית אלבוראק. בהגיעו לירושלים עלה מוחמד לשמיים מאבן השתייה בליווי המלאך גבריאל, נפגש עם נביאים שקדמו לו, כמו ישו, משה ואברהם, וקיבל את מצוות חמש התפילות ביום. בסוף הלילה חזר מוחמד למכה וסיפר את קורותיו למאמיניו. סיפור המסע נרמז בכמה מקומות בקוראן. הידוע שבהם הוא בסורה (פרק) 17:

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. (הקוראן בתרגום אורי רובין, 2015)

מקובל לזהות את "המסגד הקדוש" כמתחם הכעבה במכה. ירושלים אמנם אינה מוזכרת בשמה בפסוק זה ואף לא בקוראן כולו – אך במסורת המוסלמית מקובל לזהות את "המסגד הקיצון" (אלמסג'ד אלאקצא) כהר הבית בירושלים, ומכאן נובע גם שמו של המסגד שהוקם עליו מאוחר יותר, בימי השושלת האומיית. לצד מסורת זו קיימות גם פרשנויות הרואות את המסגד הקיצון כמציין מקום מרוחק במיוחד או מקום שמיימי, ויש גם הרואים אותו כמציין את המסגד באלמדינה. המסורות על המסע הלילי של מוחמד ומסורות אסכטולוגיות (מסורות העוסקות באחרית הימים) – הממקמות את ההכרזה על יום הדין, את תחיית המתים והתייצבותם למשפט ואת הכרעת הדין בירושלים – התפתחו במהלך התקופה הערבית וקבעו את מעמדה של ירושלים כשלישית בקדושה באסלאם – לאחר מכה ואלמדינה.

חוזה הכניעה שהעניק בשנת 638 הח'ליף עומר לפטריארך הביזנטי של ירושלים. מתוך חוזה עומר עולה מגמה ברורה של סובלנות דתית. דבר זה עולה בקנה אחד עם יחס האסלאם ליהודים ולנוצרים, הנחשבים ל"עמי הספר" ("אַהְל אַלְכִּתַאבּ") וזוכים מצדו ליחס מועדף על פני עובדי האלילים, המכונים באסלאם "כופרים". בחוזה עומר מובטח, למעשה, חופש הדת והפולחן של הנוצרים. השלטון המוסלמי מבטיח לא לפגוע בכנסיות ובחפצי הקודש שבהן ולא להפריע לפולחן הנוצרי בהן.

בתמורה לחופש הפולחן ולביטחון הנפש והרכוש שהעניק עומר לתושבי ירושלים, היה עליהם לשלם מס גולגולת (מס המוטל על כל נתין שאיננו מוסלמי), המכונה "גִ'זְיַה". בכך ביטא חוזה עומר את היחסים בין השליטים המוסלמים לבין נתיניהם בני הדתות המונותיאיסטיות, שנחשבו לבני חסות ("אַ‏הְל אַלדִ'מַּה"). השלטון המוסלמי התחייב לשמור על נפשם, על רכושם ועל פולחנם הדתי של בני החסות. בנוסף לתשלום הג'זיה, בני החסות היו צריכים לקבל על עצמם הגבלות שונות המכונות "תנאי עומר", ובהן האיסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים או על שיפוצם (יש לציין כי תנאי עומר לא נשמרו בקפדנות ברוב התקופות).

לנוכח דברים אלה ולנוכח מגמת הסובלנות הדתית הניכרת בחוזה עומר, בולטת ויוצאת דופן ההצהרה שיהודים לא יורשו לגור בירושלים. הדבר נראה כצעד נגד היהודים וכהגבלת חופש הפולחן שלהם; אולם למעשה זה היה המצב ברוב התקופה הביזנטית. החוזה בא להבטיח לנוצרים שמעמדם בירושלים לא ישתנה, ושהאיסור הביזנטי על מגורי יהודים בירושלים, ששימש כסימן לניצחון הנצרות על היהדות, יישאר בעינו. למעשה, הצהרה זו לא קוימה. זמן קצר לאחר כניעת ירושלים לערבים אישר הח'ליף עומר ל-70 משפחות יהודיות לעבור מטבריה לירושלים, ובכך לחדש את היישוב היהודי בה. כיוון שחוזה עומר השתמר רק במקורות מאוחרים (אין עותק שאפשר לתארך אותו למאה ה-7), יש הסבורים שהצהרה זו לא הייתה בחוזה המקורי, או שזמן קצר לאחר שהיא ניתנה חזר בו הח'ליף עומר והתיר את שיבת היהודים לעיר.

כינוי למנהיג המוסלמים אחרי מותו של מוחמד. מבחינה דתית נחשב מוחמד לחותם הנביאים, ולכן אין לו ממשיך ויורש כנביא. אולם מבחינה פוליטית וצבאית קמו לו ממשיכים ויורשים, המכונים "ח'ליף" (מחליף, ממלא מקום). אחרי מותו של מוחמד התעוררה מחלוקת בשאלה מי יהיה יורשו כמנהיג המוסלמים. מחלוקת זו פילגה את האסלאם לשתי קבוצות: הסונים והשיעים. אחרי מאבק ירושה קצר בחרו רוב המוסלמים באבו בכר, חותנו של מוחמד וחברו הקרוב, לח'ליף הראשון. המוסלמים הסונים מכירים באבו בכר ומעריכים את פועלו, אולם המוסלמים השיעים מתנגדים לבחירה זו וטוענים שיורשו של מוחמד יכול לבוא רק מקרב בני משפחתו של מוחמד. השיעים מאמינים שמוחמד מינה את בן דודו וחתנו עלי לח'ליף, וסבורים שהוא היה יורשו הלגיטימי והראוי של מוחמד, והוא מכונה בפיהם "אִימאם".

בדת האסלאם חמש מצוות יסודיות המכונות "חמשת עמודי התווך של האסלאם":

• השהאדה (העדות) – המאמין מעיד על אמונתו באל אחד ובמוחמד כנביא, ומצווה לחזור על עדותו זו פעמים רבות: אין אל זולת אללה ומוחמד הוא שליחו.
• הצלאה (התפילה) – כל מאמין מצווה להתפלל חמש פעמים ביום. אין חובה להתפלל במסגד, פרט לימי שישי וחגים חשובים.
• הזכאה (הצדקה) – כל מוסלמי מחויב לתת צדקה לעניים.
• הצום – המאמין המוסלמי מחויב בצום בחודש הרמדאן מעלות השחר ועד השקיעה.
• החג' (העלייה לרגל) – כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייו.

טקס שהיה נערך מדי שנה ביום האחרון של חג סוכות (הושענא רבה) בהר הזיתים. הטקס היווה ביטוי למעמדה של ישיבת ארץ ישראל ולמעמדה המיוחד של ירושלים בעיני היהודים. הקהילה היהודית הירושלמית רכשה שטח בהר הזיתים, שצפה אל הר הבית. במרכזו של השטח היה סלע בולט שכונה "כיסא החזנים". על פי התפיסה באותה תקופה, זה המקום שאליו עברה השכינה מבית המקדש לאחר חורבנו וזה המקום שאליו היא תשוב באחרית הימים. ביום האחרון של חג סוכות (הושענא רבה) נהגה הקהילה היהודית לעלות אל המקום בתהלוכה שבראשה מנהיגי ישיבת ארץ ישראל ומנהיגי הקהילה. במהלך הטקס היה נהוג להקיף את האבן במזמורים ובתפילות, להכריז על מינוי בעלי תפקידים בתחומי הרשות ועל לוח השנה ולהשיב לשאלות הלכתיות חשובות. באירוע זה השתתפו יהודים רבים גם מחוץ לארץ.

מוסד ההנהגה הרוחנית של העם היהודי בארץ-ישראל. בתקופה הערבית רוב העם היהודי חי בארצות האסלאם. ההנהגה הרוחנית של העם היהודי הייתה נתונה בידי ארבעה גורמים: "ראש הגולה", שהיה כעין נשיא של יהודי המדינה המוסלמית בבבל, ושלושה "גאונים", שהיו ראשי הישיבות החשובות. שתיים מהישיבות (סורא ופומבדיתא) היו בבבל, שהייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באותה תקופה, וישיבה אחת הייתה בארץ ישראל – ישיבת ארץ ישראל ("גאון יעקב"). ישיבה זו מילאה את מקומה של הסנהדרין שפסקה במאה ה-5. בין ארבעת גורמים אלה הייתה חלוקה של אזורי סמכות (תחומי רשות), שבהם הרשות הייתה ממנה את בעלי התפקידים השונים בקהילה, קובעת את דרכי גביית המיסים, מנהלת את החיים הדתיים של היהודים ואת נושאי האישות (נישואין וגירושין) ומשיבה לשאלות הלכתיות. תחומי הרשות של ישיבת ארץ ישראל כללו את ארץ ישראל, מצרים, סוריה וביזנטיון (תורכיה של היום). בתחום סמכותה הבלעדי של ישיבת ארץ ישראל הייתה קביעת לוח השנה העברי, לפחות ברוב התקופה. מעמדה של הקהילה היהודית בירושלים התחזק משמעותית במאה ה-10, עם העברתה של ישיבת ארץ ישראל לירושלים. במאה ה-11, כאשר חלה ירידה יישובית וכלכלית בירושלים, עברה ישיבת ארץ ישראל מירושלים לרמלה, בירת הארץ, ולקראת סוף המאה עברה משם לצור.

כיפת הסלע היא המבנה המפואר והבולט ביותר בהר הבית עד ימינו. היא נבנתה על ידי הח'ליף האומיי עַבְּד אַלְמַלִכּ בסוף המאה ה-7 (מקובל לציין את שנת 691 כשנת הבנייה). המבנה במהותו הוא מבנה זיכרון, המגונן על המקום הקדוש – אבן השתייה – ומפאר אותו. אבן השתייה, גם על פי המסורת המוסלמית היא תשתית העולם, האבן שעליה נערכה עקדת ישמעאל (במקביל למסורת היהודית על עקדת יצחק), האבן שממנה עלה מוחמד לשמיים בעת המסע הלילי, והמקום שבו יוכרז יום הדין באחרית הימים. לפיכך כיפת הסלע היא אתר זיכרון, יד לאירועים מן העבר. היא לא נבנתה כמבנה תפילה ואינה מסגד במובן המקובל, כמו מסגד אלאקצא הסמוך.

כיפת הסלע בנויה בצורת מתומן (עם שמונה צלעות). למבנה ארבעה פתחים הפונים לארבע רוחות השמיים. במרכז המבנה מצויה אבן השתייה, מסביבה מבנה מעגלי של עמודים, מסביבו מתומן פנימי ומסביבו המתומן החיצוני. לשלושת המבנים ההיקפיים מרכז משותף (הם קונצנטריים). המעגל הפנימי של העמודים תומך במבנה עגול המכונה "תוף" ומעליו כיפת המבנה. המבנה כולו סימטרי ומקיים יחסים מתמטיים בין מידותיו. כך, לדוגמה קוטר המעגל הפנימי שווה לאורך כל צלע במתומן החיצוני. תוכניתה של כיפת הסלע היא ייחודית בעולם המוסלמי.

הקירות החיצוניים מצופים בחלקם התחתון בלוחות שיש שנוסרו לארבעה חלקים, והצורות הפנימיות שהיו טבועות בהם יוצרות דגמים מעניינים בקירות. החלק העליון של הקירות והתוף עוטר במקור בפסיפסים; וכשאלה דהו עם הזמן הם הוחלפו באריחי קרמיקה צבעוניים בגוונים בולטים של כחול וירוק. כיפת המבנה מוזהבת. במקור הייתה הכיפה עשויה זהב טהור, אך במרוצת הזמן היא שופצה וצופתה בחומרים שונים. השיפוץ האחרון נערך בסוף המאה ה-20 במימונו של חוסיין מלך ירדן, שבו צופתה הכיפה בזהב.

גם חלקו הפנימי של המבנה מפואר. על הקירות ועל חלקה הפנימי של הכיפה, העשוי עץ, מופיעים עיטורים שונים, חלקם בסטוקו (טיח מעוצב בצורות שונות) וחלקם בפסיפסי קיר. חלק ניכר מהעיטורים הם בדגמים צמחיים היוצרים ערַבֶּסְקות – עיטור מסולסל החוזר על עצמו בצורות שונות. על הקיר הפנימי יש כתובת פסיפס המייחסת את בניית הכיפה לח'ליף העבאסי אַלְמַאְמוּן, שחי בתחילת המאה ה-9, ומציינת את שנת הבנייה של המבנה – שנת 72 להיג'רה (691-2 לספירה המקובלת). נראה שאלמאמון הוסיף את שמו לכתובת במקום שמו של עבד אלמלכ. ואכן אפשר לראות ששמו של אלמאמון כתוב בצפיפות רבה יותר ועל רקע כהה יותר משאר המילים בכתובת.

כיפת הסלע היא מהמבנים הקדומים ביותר בעולם. המבנה ניצב על תילו בצורתו המקורית (עם שיפוצים חיצוניים אחדים, אך ללא שינוי מהותי של המבנה) במשך למעלה מ- 1,300 שנים, זאת למרות רעידות האדמה הרבות שפקדו את ארץ ישראל כמעט בכל מאה. נראה שהסלע הטבעי שעליו הוא בנוי סייע לכך.

לאחר הכיבוש הצלבני של ירושלים הפכה כיפת הסלע לכנסייה בשם "מקדש האדון" (טמפלום דומיני). צלאח א-דין האיובי החזיר אותה לשימושה המקורי כמבנה מוסלמי עד ימינו.

ברוב התקופה המשיכה כנסיית הקבר הביזנטית להתקיים במלוא גודלה. הכנסייה, שנפגעה ברעידת אדמה, שופצה במאה ה-9 בחסותו של קרל הגדול, קיסר גרמניה, שבנה מבנים נוספים בקרבתה. סמוך לפתח של כנסיית הקבר, שהיה בתקופה זו ממזרח בסמוך לקרדו, נבנה במאה ה-10 מסגד עומר, המנציח את מקום תפילתו של הח'ליף עומר ומעיד על השליטה המוסלמית בעיר. הח'ליף הפאטימי אלחאכים ציווה להרוס את הכנסייה בשנת 1009, והיא נפגעה פגיעה נוספת ברעידת האדמה של שנת 1033. השלטון הפאטימי התיר לנוצרים לשקם את הכנסייה, והיא שופצה בידי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס מוֹנוֹמַכוּס ונחנכה מחדש בשנת 1048. הכנסייה המשוקמת הייתה קטנה ביחס לכנסייה הביזנטית. היא כללה רק את החלק המערבי של הכנסייה הביזנטית – הרוטונדה, ובמרכזה הקבר והחצר הפנימית עם סלע הגולגותא. החלקים המזרחיים של הכנסייה, אולם התפילה (הבזיליקה) וחצר הכניסה לכנסייה (האטריום), לא שופצו. הכניסה לכנסייה הועתקה לצד דרום. בהיעדר הבזיליקה הותאמה הרוטונדה לשמש כאולם תפילה על ידי בניית אפסיס בחלקה המזרחי. בחצר הכניסה הדרומית לכנסייה ובחלקה המזרחי נבנו כמה קפלות. כנסיית הקבר של סוף התקופה הערבית הייתה שריד קטן וצנוע של כנסיית הקבר הביזנטית הגדולה והמפוארת.

​המבנה הקדוש למוסלמים במכה. מבנה מרובע שבאחד מקירותיו משולבת האבן השחורה. הכעבה נקבעה על ידי מוחמד ככיוון התפילה של המאמינים המוסלמים (קִיבּלָה) במקום ירושלים וכיעד לעלייה לרגל (חג').

הוגה ומפיץ האסלאם בקרב השבטים הערביים עובדי האלילים בחצי האי ערב. תחילה פעל מוחמד בעיר מֶכָּה, שהייתה מרכז למסחר וגם מוקד של התכנסות דתית אלילית סביב הכַּעְבָּה – המבנה המרובע שבאחד מקירותיו משולבת האבן השחורה. על פי המסורת המוסלמית, המלאך גִ'יבְּרִיל (המזוהה כמלאך גבריאל) התגלה אל מוחמד, בזמן שהוא התבודד במערה בלילה (לילה זה מכונה באסלאם "לילת אלקדר"), העביר לו את עיקרי הדת והמשיך להתגלות אליו מדי פעם ולהעביר לו עיקרים נוספים. מוחמד חזר על הדברים בנאומיו במכה בפני עדת מאמיניו והם נכתבו לבסוף בקוּרְאָן – הספר הקדוש למוסלמים. לפי התפיסה המוסלמית כל הדברים שנמסרו למוחמד הם דברי אלוהים חיים.

פעילותו של מוחמד והפצת הדת החדשה קוממו את אנשי מכה נגדו. בשנת 622 נאלצו מוחמד ומאמיניו לעזוב את מכה אל העיר אַלְמַדִינָה, שם היו למוחמד כמה תומכים. הגירה זו של מוחמד ומאמיניו ממכה לאלמדינה מכונה באסלאם "הִגְ'רָה". באלמדינה קנה לעצמו מוחמד תומכים משבטים שונים, הפך למנהיג פוליטי ולמצביא של קהילת מאמינים גדלה והולכת והניח את היסודות להלכה המוסלמית (השריעה).

באלמדינה צבר מוחמד מאמינים רבים ועוצמה רבה, שסייעו לו להפיץ את הדת החדשה ולהשתלט על שטחים נוספים ובהם מכה. בהנהגתו של מוחמד צברו המוסלמים כוח רב בחצי האי ערב והפכו לגורם החזק ביותר באזור. בשנת 632 מת מוחמד ונקבר באלמדינה. מבחינה דתית נחשב מוחמד לחותם הנביאים, ולכן אין לו ממשיך ויורש כנביא.

​העיר הקדושה למוסלמים. בימיו של מוחמד העיר מֶכָּה הייתה מרכז למסחר וגם מוקד של התכנסות דתית אלילית סביב הכַּעְבָּה – המבנה המרובע שבאחד מקירותיו משולבת האבן השחורה. פעילותו של מוחמד והפצת הדת החדשה קוממו את אנשי מכה נגדו. בשנת 622 נאלצו מוחמד ומאמיניו לעזוב את מכה אל העיר אַלְמַדִינָה, שם היו למוחמד כמה תומכים. לאחר שמוחמד התחזק הוא שב למכה. הכעבה נקבעה על ידי מוחמד ככיוון התפילה של המאמינים המוסלמים (קִיבּלָה) במקום ירושלים וכיעד לעלייה לרגל (חג').

מסגד אלאקצא הוא מבנה התפילה המוסלמי המרכזי בהר הבית, והוא ניצב בדרום רחבת הר הבית. שמו של המסגד מעיד על זיהוי הר הבית עם המסגד הקיצון, הנזכר כמקום שאליו הגיע מוחמד במסע הלילי. למעשה, רחבת הר הבית כולה מכונה בפי המוסלמים, גם בימינו, מסגד אלאקצא, ובעת התפילות ביום שישי בצהריים המוני מתפללים ממלאים אותה.

על פי המסורת המוסלמית, ראשון המתפללים המוסלמים בחלקה הדרומי של רחבת הר הבית היה הח'ליף עומר, שעלה להר מלווה ביהודי המתאסלם כעב אלאחבאר. בתפילתו זו, מדרום לאבן השתייה, הפריד עומר בין הקיבלות (כיווני התפילה) היהודית והמוסלמית. נראה שכבר בשלב מוקדם הוקם במקום מבנה תפילה צנוע מעץ. מבנה האבן של מסגד אלאקצא נבנה, ככל הנראה, על ידי הח'ליף האומיי אַלְווַלִיד – בנו של עבד אלמלכ, בונה כיפת הסלע. אך ייתכן שאלווליד רק סיים את הבנייה שאביו החל בה. על פי עדותו של נזיר נוצרי שביקר בירושלים בשנת 680, כבר אז ניצב במקום מסגד גדול (ונטול הדר, לטעמו).

מסגד אלאקצא נבנה כבסיליקה רחבה, והוא כלל אולם תווך וסיטראות (אולמות צד) מרובות. במהלך התקופות נפגע המבנה פעמים רבות ברעידות אדמה ובחלקן אף נהרס. עקב כך הוא שופץ פעמים רבות וחלקים בו נבנו מחדש בסגנונות בנייה שונים. באופן כללי, המבנה הנוכחי רחב פחות מהמבנה המקורי וכולל פחות סיטראות. חזית המבנה הפונה צפונה נבנתה בתקופה האיובית (אחרי כיבוש ירושלים מידי הצלבנים), והיא כוללת מרכיבים המאפיינים בנייה צלבנית (כמו קשתות נסוגות) ואף פריטים ארכיטקטוניים שנלקחו ממבנים צלבניים, עם מרכיבים המאפיינים בנייה מוסלמית (כמו "השיניות" – הבליטות סביב מעקה הגג בחזית). מעל חלקו הדרומי של אולם התווך מתנוססת כיפה כסופה כהה.

אולם התווך גבוה מהסיטראות, המופרדות בשורות של עמודים וקשתות. קירו הדרומי של המסגד הוא קיר הקִיבְּלָה ובמרכזו הגומחה המציינת את כיוון התפילה – מִחְרָאב. לצד המחראב עומד מבנה קטן בעל מדרגות, מִנְבָּר – במת הדרשן, שעליה עומד הדרשן בתפילת יום השישי ונושא את דרשתו. רצפת המסגד כולו מכוסה בשטיחים. על קירות המסגד ובתקרתו עיטורים הנדסיים וצמחיים המופיעים בפסיפסים, בגילוף עץ או בסטוקו.

כאמור, מסגד אלאקצא נפגע פעמים רבות ונהרס ברעידות אדמה. שיפוצים בולטים של המסגד היו בתקופה העבאסית ובתקופה הפאטימית, אז גם נבנו חלק מן המבנים הקטנים יותר ברחבת הר הבית. בתקופה הצלבנית הפך מסגד אלאקצא למבנה נוצרי שכונה "מקדש שלמה". בתחילת התקופה שכן כאן ארמון המלכים הצלבנים, ובהמשך – מרכז האבירים הטמפלרים, שהשתמשו בחללים שמתחת למבנה כאורוות לסוסיהם (ומכאן הכינוי "אורוות שלמה"). צלאח א-דין החזיר את המבנה לשימוש כמסגד מוסלמי, ואחד מממשיכיו בנה את חזית המבנה מחדש. כמה מאות שנים מאוחר יותר, בתקופת המנדט, שופץ חלק מהמבנה, וחלק מפיתוחי העץ שהיו בו הועברו למוזיאון רוקפלר. בשנת 1951 נרצח מלך ירדן, עבדאללה הראשון בידי מתנקש פלסטיני בעת תפילתו במסגד. בשנת 1969 הוצת המסגד בידי תייר אוסטרלי שהשתייך לכת נוצרית קיצונית והיה לקוי בנפשו. ההצתה עוררה זעם בכל העולם כנגד מדינת ישראל. בעקבות ההצתה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית (הראשונה בתולדות המדינה) – דבר שתרם להרגעת הרוחות. בדלקה נשרף בחלקו מנבר עץ עתיק ומפואר שתרם צלאח א-דין, והמסגד כולו נזקק לשיפוץ מקיף. חלקו השרוף של המנבר שוחזר על פי החלק שלא נפגע, על ידי משלחת מצרית. המנבר ניצב כיום בשלמותו.

​מסגד שנבנה במאה ה-10 סמוך לפתח של כנסיית הקבר, שהיה בתקופה זו ממזרח בסמוך לקרדו, המנציח את מקום תפילתו של הח'ליף עומר לאחר כניעת העיר הביזנטית ומעיד על השליטה המוסלמית בעיר. בימינו מסגד עומר ניצב בסמוך לכניסה הנוכחית לכנסיית הקבר. מבנה זה אינו המסגד מהתקופה הערבית והוא אינו באיתור המקורי. מסגד עומר זה קרוי לעתים "הקטן", כדי להבדילו מכיפת הסלע, המוכרת בלשונות אירופיות אף היא כ"מסגד עומר".

הגומחה המציינת את כיוון התפילה במסגד.

​במת הדרשן. מבנה קטן בעל מדרגות לצד המחראב, שעליה עומד הדרשן בתפילת יום השישי ונושא את דרשתו.

​שושלת שמוצאה בשבטים נוודיים ממרכז אסיה (טורקמנים) שהתאסלמו. הסלג'וקים הצליחו להשתלט במאה ה-11 על חלקים נרחבים מהעולם המוסלמי, ולאיים גם על האימפריה הביזנטית.

הח'ליף השני מארבעת הח'ליפים המכונים "ישרי הדרך". התמנה על ידי אבו בכר ליורשו לפני מותו. הרחיב את תחומי השלטון הערבי לכל חצי האי ערב וכבש חלקים ניכרים מהאימפריה הביזנטית ובהם גם את ארץ ישראל.

בעיני האסלאם היהודים והנוצרים נחשבים ל"עמי הספר" ("אַהְל אַלְכִּתַאבּ") וזוכים מצדו ליחס מועדף על פני עובדי האלילים, המכונים באסלאם "כופרים".

​עיטור מסולסל החוזר על עצמו בצורות שונות.

​השכונה הקראית בירושלים ששכנה כנראה על גבעת עיר דוד או על מורדות הר הזיתים, מצדו המזרחי של נחל קדרון.

​הספר הקדוש למוסלמים.

כיוון התפילה של המאמינים המוסלמים. הכעבה נקבעה על ידי מוחמד ככיוון התפילה של המאמינים המוסלמים (קִיבּלָה) במקום ירושלים.

הקרב המכריע בין הצבא הביזנטי לבין הצבא הערבי. קרב הירמוך נערך באוגוסט 636 בדרום רמת הגולן. בקרב זה הצליח הצבא הערבי להתגבר על הצבא הביזנטי שהיה גדול ממנו אך לא מאוחד. לאחר הניצחון הערבי בקרב הייתה ארץ ישראל, למעשה, תחת השלטון הערבי.

כת יהודית שאינה מקבלת את סמכות התורה שבעל פה אלא מבססת את ההלכה בעיקר על התורה שבכתב. הם נקראים כך על שום קבלתם את המקרא בלבד, ולעתים הם מכונים גם "בני מקרא". הקראים מכנים את היהודים שמקבלים את סמכות התורה שבעל פה "רבניים". בין הקראים לבין היהדות הרבנית קיימים הבדלים הלכתיים בתחומים שונים, ובהם דרכי קביעת לוח השנה ומועדי החגים וכן שחיטה וכשרות.

הקראים הופיעו לראשונה כקבוצה דתית מובחנת במאה ה-8 בבבל. מקובל לייחס את ראשית התנועה הקראית לענן בן דוד, שנחלק עם גאוני בבל בשאלות שונות, וגם בדבר אי מינויו לתפקיד ראש הגולה. נראה שענן בן דוד איחד מספר זרמים ביהדות שהיו קיימים עוד לפני זמנו והתנגדו לדרכם של הגאונים בפירוש התורה. הקראים טוענים כי דרכם בהלכה קיימת ממעמד הר סיני. בכתבים הקראיים ניתן להבחין בהשפעות מתפיסות עולם המוכרות לנו ממגילות קומראן, המיוחסות לאיסיים. יש סברה שחלק מהכתבים האיסיים היו ידועים כבר במאה ה-9, וייתכן שכך הגיעה השפעה זו לקראים. בנוסף, אפשר להבחין בהשפעה של כת הצדוקים מימי הבית השני על תפיסות קראיות ובעיקר על ההתנגדות לפרשנות התורה. הקראים הושפעו גם מהאסלאם ובעיקר מזרמים שדגלו בפרשנות רציונלית (שכלתנית) של הקוראן.

בתקופה הערבית זכו הקראים להכרה מהשלטונות כקבוצה דתית נפרדת מהרבניים. הם היו חלק ניכר בעם היהודי, ובמקומות רבים התקיימו קהילות קראיות. גם בירושלים הייתה קהילה קראית גדולה, וחכמים קראים בולטים אף חיברו בה חיבורים חשובים. הקראים בירושלים נהגו מנהגי אבלות על חורבן הבית ואף אימצו אורח חיים סגפני מחמיר שבעטיו הם כונו "אבלי ציון". היחסים בין הקראים לרבניים ידעו עליות ומורדות. לעתים התחוללו סכסוכים שנגעו להלכות השונות, למנהגים השונים או לקביעת לוח השנה ומועדי החגים. אולם היו תקופות שבהן שיתוף הפעולה בין הקראים לרבניים היה הדוק. השכונה הקראית בירושלים כונתה "צלע האלף", והיא שכנה כנראה על גבעת עיר דוד או על מורדות הר הזיתים, מצדו המזרחי של נחל קדרון. ייתכן שבסוף התקופה, עם צמצום תחומי העיר ואזור זה בתוכם, עברו הקראים לשטח מוקף חומה מצפון להר הבית בסמוך לשכונה היהודית הרבנית.

​קירו הדרומי של מסגד ובמרכזו הגומחה המציינת את כיוון התפילה – מִחְרָאב. לצד המחראב עומד מבנה קטן בעל מדרגות, מִנְבָּר – במת הדרשן, שעליה עומד הדרשן בתפילת יום השישי ונושא את דרשתו.

הגבלות שונות המכונות "תנאי עומר", אותן בני החסות היו צריכים לקבל על עצמם בנוסף לתשלום הג'זיה, תמורת ההתחייבות של השלטון המוסלמי לשמור על נפשם, על רכושם ועל פולחנם הדתי של בני החסות. בין ההגבלות איסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים או על שיפוצם. יש לציין כי תנאי עומר לא נשמרו בקפדנות ברוב התקופות.