התפשטות האסלאם מחצי האי ערב וכיבוש ארץ-ישראל

בשלושים השנים הראשונות לאחר מותו של מוחמד הנהיגו את הערבים המוסלמים ארבעה ח'ליפים המכונים "ישרי הדרך" ("אַלְרַאשִדּון"). בתקופה זו יצאה המדינה הערבית המוסלמית לגִ'יהאד – מלחמת קודש כנגד עובדי האלילים וכנגד אויבי האסלאם – התפשטה אל מחוץ לתחומי חצי האי ערב והשתלטה על שטחים רבים במזרח התיכון, בפרס, בקווקז ובצפון אפריקה. ארץ ישראל נכבשה מידי הביזנטים בימי הח'ליף השני – עֻמַר אִבּן אַלְחַ'טאב. הקרב המכריע בין הצבא הביזנטי לבין הצבא הערבי נערך באוגוסט 636 בדרום רמת הגולן והוא מכונה קרב הירמוך. בקרב זה הצליח הצבא הערבי להתגבר על הצבא הביזנטי שהיה גדול ממנו אך לא מאוחד. לאחר הניצחון הערבי בקרב הייתה ארץ ישראל, למעשה, תחת השלטון הערבי. ירושלים נכנעה בשנת 638 וקיסריה נכבשה בשנת 641 .השלטון הערבי השאיר את החלוקה המנהלתית של הארץ כפי שהיא, אך בראשית המאה ה־8 הוא יזם את בנייתה של העיר רמלה כבירת המחוז המרכזי בארץ ישראל – גֻ'נְד פִלַסְטִין. לאחר הכיבוש הערבי התאסלמו בהדרגה רבים מתושבי הארץ, אך המשיכו להתקיים בה אוכלוסייה נוצרית ואוכלוסייה יהודית.