הבתים בעיר העליונה

בתי השכונה נבנו אמנם בצפיפות, אך הם היו גדולים ומפוארים. התוכנית האופיינית לבתים הייתה חצר פנימית וסביבה חדרים. ברוב הבתים שרדו קומת הקרקע וקומת המרתף בלבד, שבה היו מתקני טבילה ורחצה ומחסנים.

מתקני הרחצה כללו חדרי אמבט, כמקובל בעולם ההלניסטי. בכמה מהבתים נמצאו חדרי מרחץ חמים, שבהם תחת הרצפה היה חלל שחומם בתנור ("היפוקאוסט") – כמקובל במרחץ רומי.

בכל בית נמצא לפחות מקווה פרטי אחד, ובמקרים רבים נמצאו כמה מקוואות. חלק מהמקוואות היו פשוטים וצנועים, אך בבתים רבים נמצאו מקוואות גדולים ומפוארים, שלרוב כללו הפרדה בין הנכנסים למקווה לבין היוצאים ממנו על ידי כניסה כפולה או מחיצה נמוכה. המקוואות כללו בריכה מדורגת חצובה בסלע וקמרון בנוי אבני גזית כגג. מכל המקוואות שנמצאו, רק אחד או שניים היו מצוידים במתקן של "אוצר" ו"השקה" – בריכה סגורה שבה הכמות המינימלית של מים לא שאובים, על פי ההלכה, המחוברת בנקב הניתן לסגירה לבריכת הטבילה. את בריכת הטבילה ניתן למלא במים שאובים, ואז לטהר אותם על ידי יצירת מגע – השקה – דרך הנקב עם מי האוצר הטהורים. ​

הימצאותם של מקוואות כה רבים בבתים פרטיים מלמדת על מידת ההקפדה הרבה על דיני היהדות בקרב האוכלוסייה שגרה בעיר העליונה, אם כי גם ביישובים יהודיים אחרים מאותה תקופה באזור יהודה נמצאו מקוואות בבתים פרטיים. ההפרדה בין הכניסה לבין היציאה מהמקווה מלמדת אף היא על הקפדה רבה בדיני הטהרה. לדעתו של איל רגב, ההפרדה בין הנכנסים ליוצאים מאפיינת את הכוהנים, שנדרשו לשמור על דרגת טהרה גבוהה. גם המיעוט במקוואות בעלי מתקן של אוצר והשקה מאפיין לדעתו את הצדוקים, שהתנגדו להלכה המאפשרת זאת, שהיא הלכה פרושית. מכאן הוא מסיק שרוב תושבי העיר העליונה היו כוהנים צדוקים.

הפאר הרב והגודל של המקוואות – הרבה מעבר למידה המינימלית הקבועה בהלכה – מעידים, לצד ההקפדה על דיני היהדות, גם על עושרם הרב של אנשי העיר העליונה.
החדרים הקשורים למתקני הטבילה והרחצה היו מרוצפים בפסיפס. בחלק מהבתים נחשפו גם רצפות פסיפס שלא בהקשר לחדרי רחצה. אומנות הפסיפס היא אומנות הלניסטית, ולשם ביצועה נדרש ממון רב. המאפיין את רצפות הפסיפס בבתי העיר העליונה הוא היעדר מוחלט של דמויות אדם או חיה ושימוש בדגמים צמחיים או גיאומטריים כמו: וַרְדָה, מֵיאַנְדֶרִים, גל רץ, בקבוקים, כפות תמרים (תימורות) ועוד. היעדר השימוש בדמויות אדם וחיה מוכר גם מרצפות הפסיפס בארמונות של המלך הורדוס באותה תקופה, והוא מעיד על ההקפדה הרבה על דיני היהדות בתקופה זו.

מעניין לציין שברצפות הפסיפס בבתי הכנסת הקדומים, שנוצרו כמה מאות שנים מאוחר יותר, מופיעים לא רק דמויות אדם וחיה אלא גם דמויות אליליות.

רצפות הפסיפס שנחשפו שלא בהקשר למתקני הטבילה והרחצה שימשו ככל הנראה בטרקלין. על פי המקובל בתרבות הרומית, במרכז הבית ניצב חדר האירוח (מה שמכונה כיום סלון) ובו עמדו שלוש ספות נמוכות בצורת האות ח' סביב לרצפת פסיפס. על הספות נהגו להסב (כלומר, לשבת במצב של חצי שכיבה בנטייה לאחד הצדדים, תנוחה ששרדה במסורת היהודית בליל הסדר), לאכול ולשתות. יכול להיות שלשם השתייה נעשה שימוש בצַפָּחוֹת (בקבוקים קטנים) שנמצאו בחפירות. את הצַפָּחוֹת לא ניתן להציב על משטח, ולכן נראה שהן הועברו מיד ליד בין המסובים בטרקלינים.

בחפירות של אביגד נחשפו גם אַמְפוֹרוֹת (כדים) גדולות בעלות בסיס מחודד ועליהם כתובות בלטינית. אַמְפוֹרוֹת אלו הכילו יין מיובא מאיטליה.

את הכיבוד למסובים נהגו להגיש בעזרת שולחנות. ואכן, בחפירות העיר העליונה נמצאו שני סוגים של שולחנות:

1. שולחנות עגולים – שולחנות שמהם נחשפו טבלאות אבן עגולות, ואשר ככל הנראה עמדו על שלוש רגלי עץ נמוכות, שלא נמצאו. נראה ששולחנות אלו ניצבו קרוב לספות ההסבה;
2. שולחנות מלבניים – שולחנות שהיו מורכבים מטבלת אבן מלבנית ועמוד אבן שעליו ניצבה הטבלה. על שלוש מהדפנות של טבלאות האבן, שנחשפו בחפירות, נמצאו עיטורים, בעוד שדופן אחת נשארה חלקה. מערך זה של עיטורים הביא את אביגד למסקנה ששולחנות האבן המלבניים נשענו על קיר. העיטורים על דפנות השולחנות, בדומה לעיטורים בפסיפסים, היו גיאומטריים או צמחיים. על אחד משברי טבלאות האבן נמצא עיטור של שתי קרנות שפע וביניהן רימון – עיטור המוכר ממטבעות חשמונאיים.

עיטור מעניין נוסף נמצא על שבר של טבלת שולחן מלבנית שמקורה לא ידוע (ישנה סבירות בינונית שהוא נגנב מחפירות העיר העליונה), ובו מופיע שולחן מלבני עם עמוד שעליו ומתחתיו מוצגים כלים שונים. שולחנות האבן המלבניים היו גבוהים יותר מהשולחנות העגולים ולא יכלו לשמש את המסיבים על הספות. לנוכח זאת, משער נחמן אביגד שהם שימשו כשולחן עזר להגשה או לתצוגה של כלים נאים. בחפירות נמצאו כמה דוגמאות לכלים נאים: כלי חרס אדומים ואיכותיים המיובאים מאיטליה (כלי טֶרָה סִיגִילַטָה)

​ולָגִין (קנקן) זכוכית שעליו נמצאה הכתובת: "אֶנְיוֹן עשה", המשייכת את הלָגִין לאומן זכוכית ידוע מהמאה הראשונה לספירה.

על קירות הבתים בעיר העליונה היו ציורי קיר או תבליטי גבס. רוב ציורי הקיר שנחשפו נעשו בטכניקת הטיח הלח – פְרֶסְקוֹ. על פי טכניקה זו מציירים על הטיח בעודו לח, וכך הצבעים נספגים בטיח ולא נמחקים. טכניקה זו יקרה בהשוואה לטכניקת הטיח היבש (סֶקוֹ) – ציור על הקיר אחרי שהטיח התייבש. הצבע לא נספג בטיח ויכול להימחק עם השנים. על חלק מקירות הבתים נמצא סְטוּקוֹ – טיח שעוצב בצורות שונות (טיח מְכוּיָר). בדומה לפסיפסים ולעיטורים בשולי השולחנות המלבניים, הסטוקות והפרסקאות שנחשפו בירושלים לא כללו דמויות אדם או חיה והתמקדו בנושאים גיאומטריים וצמחיים וגם בנושאים ארכיטקטוניים, כמו אבני גזית, עמודים ולוחות שיש.

על שני שברי טיח שנמצאו בחפירות נמצאה חרותה מנורה עם שבעה קנים, ולצידה שני מתקנים שזוהו כמזבח וכשולחן לחם הפנים. חֲרוּתַת המנורה, שנמצאה בבית בעיר העליונה של ירושלים, השכונה שבה התגוררו כוהנים בתקופה שבה בית המקדש היה קיים, נחשבת לעדות בת התקופה על מראה המנורה שניצבה בבית המקדש השני.

התיאור שונה במרכיבים אחדים מהמנורה המוצגת בקשת טיטוס ברומא כאות לניצחון של הרומאים על היהודים במרד הגדול. הבסיס המשולש של חֲרוּתַת המנורה מהעיר העליונה שונה מהבסיס המדורג של המנורה בקשת טיטוס (שהיא המנורה בסמל מדינת ישראל). ייתכן שהתיאור בקשת טיטוס אינו משקף באופן מדויק את בסיס המנורה, וייתכן שבבית המקדש השני עמדו כמה מנורות.