מונחים

​אבנים עגולות ושטוחות שציינו משקלים שונים.

​נכדם של המלך הורדוס ומרים החשמונאית. אגריפס הראשון גדל בחצר הקיסר ברומא והיו לו קשרים קרובים עם דמויות מפתח רבות במשפחה הקיסרית ובשלטון הרומאי. בשנת 37, כאשר עלה קליגולה על כס הקיסרות, הוא מינה את אגריפס למלך על תחום שלטונו של פיליפוס דודו כאות תודה על תמיכתו בו. בשנת 39, כאשר אנטיפס נסיך הגליל, גם הוא דודו של אגריפס, התלונן אצל הקיסר על כך שתוארו של אחיינו גבוה משלו – העביר קליגולה את תחומי שלטונו של אנטיפס לאגריפס, ובכך הפך אותו למלך על אוכלוסייה שרובה יהודית. בהיותו מלך יהודי בארץ ישראל התערב אגריפס בענייני היהודים וקיבל מהרומאים את הסמכות לעסוק בענייני בית המקדש ולמנות כוהנים גדולים. בשנת 41, עם עלייתו של קְלאוּדִיוּס לכס הקיסרות בעזרתו הפעילה של אגריפס, הוא הוסיף לתחומי שלטונו גם את תחומי הפרובינקיה יודיאה. בכך למעשה הוחזרה עטרה ליושנה, והמלך אגריפס שלט על כל שטחי ממלכתו של סבו (עם כמה תוספות).

המלך אגריפס הראשון היה מלך אהוד מאוד על עמו. הוא ידע לנצל היטב את מוצאו היהודי ואת חינוכו הרומאי לקידום ענייני ממלכתו ולפעילות לטובת העם היהודי. בין השאר הוא יזם מפעלי בנייה בירושלים, ובכך דאג לתעסוקה לאנשים רבים שנעשו מובטלים לאחר סיום עבודות הבנייה בהר הבית. אגריפס החל להקים בירושלים חומה שלישית מצפון וכינס חמישה מלכי חסות מהמזרח הרומאי בטבריה. שתי הפעולות האחרונות זכו ליחס חשדני מצד הנציב הרומי של סוריה, והוא ציווה על פיזור כינוס המלכים ועל הפסקת הבנייה של החומה השלישית בירושלים. אגריפס הראשון נפטר באופן פתאומי בשנת 44, בעת השתתפותו בחגיגות לכבוד הקיסר הרומי בקיסריה.

​בנו של אגריפס הראשון ואחרון המלכים מבית הורדוס. אגריפס השני, החל לקבל מהשלטון הרומאי משנת 49 והלאה את סמכויותיו של אביו. תחילה הוא קיבל לשלטונו ממלכה קטנה בדרום הלבנון וכן את הסמכות לעסוק בענייני בית המקדש ולמנות כוהנים גדולים. בשלבים מאוחרים יותר קיבל אגריפס לשלטונו את תחומי שלטונו של פיליפוס, ומאוחר יותר גם חלקים מהגליל המזרחי ובהם טבריה. עם פרוץ המרד הגדול נקטע תהליך הרחבת שלטונו של אגריפס השני.

​האולם המרכזי הגבוה בבסיליקה.

​עמוד בנוי. בתוך האומנה של קשת רובינסון הוקמו מספר חנויות, שנוספו לחנויות שהוקמו מצדו השני של הרחוב למרגלות הכותל.

​מעין עמודים שטוחים שבלטו קצת מפני הקיר, כפי שקיימים במתחם המקודש של מערת המכפלה. יש עדויות לכך שלפחות לחלק מהכתלים היו בחלקם העליון אוֹמְנוֹת אחוזות. האומנות האחוזות "שברו" את החד-גוניות של הקיר ויצרו משחקי אור וצל שהקנו לכתלים מראה הדור.

מתקן שהיה קיים בחלק מהמקוואות. המתקן כלל בריכה סגורה שבה הכמות המינימלית של מים לא שאובים, על פי ההלכה, המחוברת בנקב הניתן לסגירה לבריכת הטבילה. את בריכת הטבילה ניתן למלא במים שאובים, ואז לטהר אותם על ידי יצירת מגע – השקה – דרך הנקב עם מי האוצר הטהורים.

טכניקה להבאת מים ממרחקים. לשם הוצאה לפועל של רעיון כזה היה צורך להתגבר על כמה בעיות:

1. מציאת מקור מים במקום גבוה מהעיר, שכן בעת העתיקה היה אפשר להוביל מים רק בכוח הכובד;
2. מציאת דרך להקמת תעלת מים שתתגבר על מכשולים טופוגרפיים – הרים ועמקים – בין מקור המים לבין העיר;
3. מציאת דרך למדוד שיפוע מתון – הפרש הגובה בין מקור המים לבין העיר אינו גדול אך המרחק הוא גדול, ומכאן ששיפוע התעלה צריך להיות מתון ביותר ולא ניכר לעין.

בימי הבית השני, כבר מהתקופה ההלניסטית וביתר שאת בתקופה הרומית, פותחו טכנולוגיות להתגבר על הקשיים בהקמת תעלת מים ארוכה ובמדידת שיפועה. לשלוש הבעיות שהוצגו נמצאו פתרונות:

1. באזור שמדרום לבית לחם אותרו כמה מעיינות הגבוהים בכמה עשרות מטרים מירושלים.
2. התגברות על מכשולים טופוגרפיים – הרים שחוסמים את התוואי של התעלות: א. עקיפת ההר על מדרונותיו מסביב – דבר הגורם להארכת תוואי התעלה; ב. חציבת מנהרה בהר והעברת התעלה דרכה – מקצר את התוואי אך כרוך בעבודה רבה של חציבה, ולכן כדאי רק אם כך מקצרים את התוואי במידה משמעותית ביותר; עמקים שחוצים את התוואי או ירידת פני השטח במידה רבה מדי: א. הרמת התעלה על קשתות (ומכאן הצורה הידועה של אמות המים הרומאיות – אקוודוקט) וחציית עמקים עמוקים במיוחד על גבי גשר; ב. בניית סיפוֹן – צינור סגור שיורד אל העמק ומטפס לצידו הנגדי. אם פתח הכניסה גבוה מפתח היציאה – על פי חוק כלים שלובים (מים בכלים שונים שביניהם מחבר צינור סגור ומלא מים יגיעו לאותו גובה) המים ימשיכו לזרום אל צידו השני של העמק.
3. לשם מדידת השיפוע נעזרו הבנאים בפֶּלֶס מים – צינור שקוף וסגור המלא במים פרט לטיפת אוויר. טיפת האוויר מגיעה למרכז הצינור כאשר הוא מאוזן לחלוטין. את הפלס הניחו על חצובה (מתקן עם רגליים) שבראשה שמו צינור חלול. כאשר החצובה הייתה מאוזנת, הצצה דרך הצינור אפשרה לגלות נקודה נוספת בנוף באותו גובה. כל מה שנותר הוא למדוד את הפרש הגובה המבוקש מאותה נקודה.

פתרונות אלו שימשו כולם בהקמת מערכת אספקת מים מרחוק לירושלים. חשוב לציין שגם לאחר הקמת המערכת היה צורך לתחזק אותה באופן שוטף, ובעיקר לנקות אותה ממשקעים גירניים שנוצרו בה (בדומה למשקע הגירני הנוצר בקומקום).

מערכת אספקת המים לירושלים בשלהי ימי הבית השני הייתה מורכבת מארבע אמות מים, שכפי הנראה נבנו בתקופות שונות, ומבריכות ויסות ואגירה בלב המערכת – בריכות שלמה.

כדים גדולים בעלי בסיס מחודד ועליהם כתובות בלטינית. האַמְפוֹרוֹת שנחשפו בחפירות של אביגד בעיר העליונה הכילו יין מיובא מאיטליה.​

מבנה עגול או אליפטי שנועד לקרבות גלדיאטורים, להצגת חיות ולקרבות נגד חיות. אחד ממבני הבידור שהיו מקובלים בעולם הרומי.

​אמה שסיפקה את המים לאמה העליונה. אמה זו אספה את מי מעיין הבִּיאָר ומעיינות נוספים במנהרה חצובה בסלע. המנהרה הייתה חצובה באופק מי התהום וכך ספגה מים גם באופן ישיר. המנהרה נחצבה בעזרת פירים ששימשו גם לתחזוקתה השוטפת. האמה נמשכה בקווים ישרים יחסית והגיעה כתעלה אל הבריכה העליונה משלוש בריכות שלמה. משם המשיכו המים באמה העליונה לירושלים. מקובל לשייך הקמת אמה זו למלך הורדוס.

​אמה שנוספה כנראה בתקופת המלך הורדוס. אמה זו מתחילה מהגבוהה מבין שלוש בריכות שלמה ונמשכת על קו הרכס, ולכן התוואי שלה מפותל פחות. באזור בית לחם האמה העליונה הייתה צריכה להתגבר על עמק שחצה את התוואי שלה. ייתכן שהוקם שם גשר קשתות וייתכן שהגשר תמך בסיפון. קטע זה שופץ, כנראה, בתקופה הרומית המאוחרת בידי הליגיון הרומי העשירי והוחלף בסיפון הבנוי מחוליות. קטעים מהאמה העליונה נחשפו לצד דרך חברון, בשכונת ימין משה ובאזור בריכת ממילא. ברוב חלקיה הייתה האמה העליונה תת-קרקעית. רוב החוקרים סבורים שהאמה הגיעה לבריכת ממילא, ומשם הוזרמו המים בחלקם לבריכת המגדלים ובחלקם לארמון הורדוס ולעיר העליונה. קטעים מהאמה, המקשרת בין בריכת ממילא לבריכת המגדלים, התגלו בחפירות בשנים האחרונות.

יהושע פלג הציע לאחרונה (2016) שהאמה העליונה סיפקה מים לבית המקדש. לדעתו, אמת המים התחתונה לא הייתה יכולה לספק מים זורמים במפלס של העזרה אחרי השיפוץ של הורדוס בהר הבית. על פי חישובים שהוא ערך, האמה העליונה לא הגיעה לבריכת ממילא אלא נמשכה מימין משה ישירות אל בריכת המגדלים, כשהיא חוצה בגשר את גיא בן הינום. מבריכת המגדלים הוזרמו המים אל הר הבית.

​אמת המים הראשונה שנבנתה. מוצאה של האמה מעין עיטם, הסמוך לבריכת שלמה התחתונה. משם התפתלה האמה לאורך מדרונות ההרים. בשני מקומות קוצר התוואי שלה על ידי חציבת מנהרה – בבית לחם וברכס ארמון הנציב – שם נחשפה מנהרה עם פירים שנועדו לחציבתה ולתחזוקתה. האמה התחתונה נמשכה מתחת לשכונת ימין משה, חצתה את גיא בן הינום מצפון לבריכת הסולטן, נכנסה לעיר באזור הר ציון, עברה במדרון העיר העליונה ונכנסה לבסוף אל הר הבית. נראה שאמה זו נבנתה על ידי אחד מהמלכים החשמונאים המאוחרים כדי לספק מים לבית המקדש.

מקובל לזהות את דרך הכניסה של האמה התחתונה להר הבית על גבי גשר וילסון. אולם לאחרונה (2011) הציעה שלומית וקסלר-בדולח שהאמה המשיכה צפונה לאורך הטירופיאון, הקיפה את הנחל הצולב ואת הטירופיאון באזור שער שכם ונכנסה להר הבית בתוואי של "התעלה החשמונאית", בחלקו הצפון-מערבי של הר הבית. הצעתה מבוססת על מסקנתה מהחפירות, שערכה בגשר וילסון ביחד עם אלכסנדר און, ועל שרידי תעלות ומתקני מים נוספים שהתגלו לאורך התוואי המוצע על ידיה. על פי ממצאי החפירות, גשר הקשתות (גשר וילסון) הוקם רק לאחר חורבן בית שני. בשלהי ימי הבית השני היה קיים כאן סכר שהגובה שלו נמוך מדי עבור האמה.

​האמה הרביעית שנבנתה, ככל הנראה, בידי הנציב הרומי פונטוס פילטוס בשנות השלושים של המאה הראשונה לספירה. אמה זו אספה את מי מעיין העָרוּבּ והובילה אותם בתוואי מפותל מאוד, הנמנע בדרך כלל ממנהרות ומגשרים, אל האמצעית שבבריכות שלמה. אמה זו תגברה את מי האמה התחתונה.

אומנות הצמודות למזוזות הפתח. חזית אופיינית בסגנון דורי כוללת שני עמודים דוריים הניצבים בין שתי אַנְטוֹת ואַפְרִיז דורי.

אביו של המלך הוֹרְדוֹס. בן למשפחה אֱדוֹמִית מאזור דרום יהודה, שככל הנראה התגיירה בתקופת שלטונו של יוחנן הורקנוס החשמונאי והשתלבה במערכת הממשל החשמונאית. אנטיפטרוס הצליח לצבור עוצמה וכוח בשנים הראשונות של הכיבוש הרומי על ידי יצירת קשרים אישיים עם אנשי השלטון הרומים גם במזרח וגם ברומא. בנסיבות אלה הפך אנטיפטרוס לשליט מטעם הרומים על יהודה (נציב) ושני בניו מונו למושלים של אזורים בארץ: פצָאֵל למושל ירושלים והוֹרְדוֹס למושל הגליל. שכבות רבות בעם היהודי התנגדו להתחזקותם של אנטיפטרוס ושל בניו ופעלו נגדם. אנטיפטרוס עצמו הורעל ומת, נגד הורדוס קמה תסיסה בגליל, ושני האחים הדפו מרידות בכוח הזרוע.

​מצביא רומי שעמד בראש הלגיונות שנשלחו לדכא את המרד הגדול. הרומאים התייחסו ברצינות רבה למרד ביהודה, אולי מחשש לניצול המצב על ידי עמים אחרים או על ידי הפרתים. הקיסר נֶרוֹן מינה את גדול המצביאים הרומיים באותה תקופה, אֶסְפַּסְיַנוּס, למפקד כוח הדיכוי. אספסינוס הגיע לארץ בחורף 67 בראש שלושה ליגיונות רומיים ועם בנו טִיטוּס.

אספסינוס הגיע עם צבאו לעכו בחורף 67. הוא ניצל את חודשי החורף להיערכות, ורק באביב הוא החל במסע לדיכוי המרד. אספסינוס כבש והכניע עיר אחרי עיר בצפון. ביודפת התנהל קרב רב תחבולות במשך חודש וחצי בין אספסינוס לבין יוסף בן מתתיהו, שהגיע אל העיר וסייע בניהול הגנתה. לאחר נפילת העיר הסתתר יוסף בן מתתיהו עם פליטים באחת המערות. כשהתגלה המקום לרומאים, החליטו המסתתרים להרוג זה את זה ולהתאבד. יוסף בן מתתיהו, שנותר בין האחרונים, נכנע ביחד עם חבריו לרומאים. אספסינוס לקח בשבי את מפקדו היהודי של הגליל והפך אותו לבן חסותו, לאחר שיוסף בן מתתיהו ניבא לו שהוא יהפוך לקיסר רומא. לימים קיבל יוסף בן מתתיהו אזרחות רומית ונשא את שם פטרונו – יוֹסֵפוּס פְלָבִיוּס. העיר היהודית האחרונה שנכבשה על ידי אספסינוס בצפון הארץ הייתה גמלא שבגולן. היא נכבשה בסתיו 67 אחרי קרב קשה. גוש חלב, עיירה יהודית בגליל העליון, נכנעה בפני אספסינוס, כאשר יוחנן מגוש חלב, ממנהיגי הקנאים, עזב עם אנשיו את העיר.

בחורף 68 נתן אספסינוס לצבאו לנוח בקיסריה ובבית שאן. יועציו הציעו לו לכבוש את ירושלים בתום החורף, אך הוא העדיף לתת ליהודים בירושלים להחליש את עצמם יותר במריבות הפנימיות. בינתיים, באביב 68 השלים אספסינוס את דיכוי המרד ביהודה וחסם את הדרכים המובילות לירושלים. בקיץ 68 הודח הקיסר הרומי נרון מתפקידו והתאבד. במשך כשנה, שנודעה בכינוי "שנת ארבעת הקיסרים", הוחלף קיסר בקיסר, עד שהלגיונות הכריזו על אספסינוס כקיסר. הוא נכנס לתפקידו בסתיו 69 והפקיד בידי בנו טיטוס את המשך דיכוי המרד.

​החלק האמצעי של מערכת הקורות – בין הארכיטרב לבין הכרכוב. אפריז דורי אופייני כולל טְרִיגָלִיפִים ומְטוֹפּוֹת שבהן מופיעות דמויות אליליות.

​ארבעת הספרים המתארים את חייו ומותו של ישו והם חלק מרכזי בברית החדשה. הספרים נכתבו בידי תלמידיו של ישו או בידי תלמידיהם. שלושת הספרים הראשונים, הבשורה על פי מתי, הבשורה על פי מרקוס והבשורה על פי לוקס, מכונים גם "הבשורות הסינופטיות", משום שהם דומים זה לזה בתיאוריהם. הספר הרביעי – הבשורה על פי יוחנן – מכיל תיאורים השונים באופן מהותי מהספרים האחרים, ונחשב גם למאוחר שבין ספרי הבשורה.

החלק התחתון של מערכת הקורות – הקורות האופקיות הניצבות מעל העמודים ומקשרות ביניהם. על הארכיטרב בקבר בני חזיר חקוקה כתובת המזהה את המקום כקברם של הכוהנים מבני חזיר – משפחת כהונה שנזכרת בין שמות משפחות הכהונה בדברי הימים.

בנו של המלך הורדוס ואחד משלושת יורשיו. מונה לתפקיד שליט העם (אֶתְנַרְך) על רוב ממלכת הורדוס – יהודה ושומרון. ארכלאוס, שלא היה כישרוני כמו אביו בניהול השלטון והממלכה, שלט במשך עשר שנים, עורר התמרמרות בקרב היהודים ובקרב השומרונים, ולבסוף, בשנת 6 לספירה, הוא הודח על ידי הקיסר ממשרתו.

​ארמונו הגדול והמפואר של המלך הורדוס שנבנה מדרום למצודה ובצמוד לחומה המערבית. ארמון הורדוס עמד על בסיס מוגבה (פּוֹדיוּם) שנשען על קירות תמך צולבים שמולאו בעפר. חלקים מהבסיס המוגבה נחשפו בחפירות ארכאולוגיות.

רצועת עיטור ובה לסירוגין תבליט דמוי ביצה וקו אנכי מחודד בקצהו התחתון המזכיר כידון – רומח. עיטור של בֵּיצִים ורְמָיִים מופיע על עיטור העמודים בעלי הכותרת היוֹנִית בקבר זכריה.

​בית רחב ממדים שנחמן אביגד חשף בקצה המזרחי של פסגת הגבעה המערבית, במקום הצופה אל הפינה הדרום-מערבית של הר הבית. מהבית שרדו קומת המרתף וקומת הקרקע. בית זה הוא הגדול והמפואר מבין הבתים שנחשפו בעיר העליונה, והוא משתרע על שטח של כ-600 מ"ר (פי 6-5 מדירת מגורים מקובלת בימינו). קומת הקרקע שימשה למגורים, בעוד שהמרתפים שימשו לאכסון ולמתקני מים. הבית כולו נבנה סביב חצר פנימית מרוצפת אבן ובה פתח לשאיבת מים מבור הנמצא תחתיה.

האגף המערבי של בית המידות כולל מספר חדרים מפוארים, והוא זוהה על ידי נחמן אביגד כאגף אירוח. בכניסה מהחצר אל אגף זה מצוי חדר שכונה חדר מבוא, משום שממנו אפשר להגיע לכמה מחלקי האגף. לחדר זה הייתה רצפת פסיפס מפוארת שנפגעה בבנייה מאוחרת. רצפת הפסיפס התגלתה כשהיא צרובה ומעוותת ועל גביה פיח ובו שרידי קורות העץ של התקרה ואבני מפולת. את השריפה שהחריבה את הבית תִּאֲרֵךְ אביגד לדיכוי המרד הגדול בידי הרומאים, על בסיס מטבעות משנת ב' ומשנת ד' למרד שנמצאו שם. השריפה פגעה גם בחדר שמדרום לחדר המבוא, שאת קירותיו עיטרו פרסקאות בדגמים ארכיטקטוניים.

מצפון לחדר המבוא נחשף אולם גדול (בעל שטח של למעלה מ-70 מ"ר) שזוהה על ידי אביגד כאולם קבלות מפואר. קירותיו של האולם היו מצופים בסטוקו לבן, שעוצב כאבני גזית עם סיתות שוליים ותקרתו עוצבה בסטוקו גיאומטרי. אל האולם בצידו המערבי מתחברים שלושה חדרים קטנים יותר, שאולי שימשו כחדרי הסבה. גם קירותיהם של חדרים אלה היו מצופים סטוקו. מתחת לסטוקו באולם ובחדרים נמצאה שכבה של פרסקו בנושא ארכיטקטוני של עמודים. מעניין לציין שברומא המהלך האופנתי היה הפוך – תחילה היה הסטוקו באופנה, ובמאה הראשונה לספירה היה מקובל יותר פרסקו. אייל ברוך הציע שיש באופנה ההפוכה הזו של קישוט הקירות בבית המידות הבעת התנגדות לשלטון הרומי. תושבי הבית ממשיכים לעצב את ביתם בסגנון הלניסטי – אולם מחליפים את הסגנון שהיה מקובל ברומא באותה העת בסגנון אחר – קדום יותר. מתחת לרצפת החדר הצפוני ביותר התגלה מקווה מהתקופה החשמונאית. לאור זאת סביר להניח שבית המידות הוקם במקומו של בית מהתקופה החשמונאית.

האגף המזרחי של הבית שרד במידה פחותה יותר. מקומת הקרקע שרד רק חדר רחצה שכלל רצפת פסיפס, ספסל פינתי ואמבט ישיבה. בקומת המרתף נחשפו כמה מחסנים, בורות מים ומקוואות גדולים עם פתח כפול. המספר הגדול של המקוואות, גודלו ופארו של הבית הביאו את אביגד להציע שבית זה היה שייך למשפחה של כוהנים גדולים. מאיר בן דב הציע שמדובר בארמון של המלכים החשמונאים.

​בית המקדש שהוקם על ידי שבי ציון והתקיים עד לחורבנו בידי הרומים בעת דיכוי המרד הגדול. כבר מראשית הקמתו – בתקופת שיבת ציון – היה בית המקדש השני שונה במעמדו מבית המקדש הראשון. בעוד שבית המקדש הראשון היה מקדש מלך, בית המקדש השני פנה יותר לעם. בחלק גדול מתקופת הבית השני כלל לא היו מלכים, והנבואה פסקה בחלקה הראשון של התקופה. וכך, ממוסדות ההנהגה המסורתיים של העם היהודי שרדה בתקופה זו הכהונה לבדה. בהתאם לתהליך זה תפס המקדש, המוסד שבו משרתים הכוהנים, מקום מרכזי יותר ויותר בחיי האומה היהודית ובזהותה. למרכזיות בית המקדש בשלהי ימי הבית השני היו מספר היבטים:

1. מרכזיות טופוגרפית: בית המקדש השני היה המבנה היחיד על הר הבית, שלא כמו בית המקדש הראשון שהיה חלק מהקריה השלטונית של העיר. ירושלים של ימי הבית השני התפתחה סביב הר הבית כשהיא מקיפה אותו בקשת מדרום, ממערב ומצפון. העיר כולה התייחסה להר הבית והוא בלט מאוד בנוף. פעולות השיפוץ, ההרחבה והפיאור של הורדוס בהר הבית הבליטו עוד יותר את מרכזיותו הטופוגרפית בעיר.
2. מרכזיות פולחנית: בבית המקדש נערכה הפעילות הפולחנית המרכזית של העם היהודי בתקופת הבית השני – הקרבת הקורבנות. הקורבנות היו מכמה סוגים: היו קורבנות בשם העם כולו, כמו קורבן התמיד שהוקרב בכל יום עם שחר ולעת ערב והמוספים שהוקרבו בחגים ובמועדים, והיו קורבנות אישיים שהוקרבו לציון מאורעות אישיים, כמו קורבן של היולדת לאחר הלידה, קורבנות של החוטא וקורבנות בהקשר של שבועה או נדר. פרט להקרבת קורבנות נערכו טקסים נוספים בבית המקדש, כמו הבאת הביכורים ושמחת בית השואבה.
3. מוקד עלייה לרגל: בית המקדש היה מוקד עלייה לרגל של יהודים מכל רחבי העולם. רוב העולים לרגל הגיעו בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות. במועדים אלו מלאה ירושלים עולי רגל רבים – והיה צורך התארגנות מיוחדת בעיר כדי לספק לעולי הרגל שירותי אירוח נאותים וגישה נוחה לרחבת הר הבית. גם בשאר ימות השנה הגיעו לירושלים יהודים מכל רחבי העולם – מי כדי להקריב קורבן בנסיבות אישיות, ומי כדי להימצא במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ולקחת חלק בפעילותו.
4. השתתפות של חלקים גדולים מהעם בעבודת המקדש: בעבודת המקדש נטלו חלק לא רק הכוהנים והלוויים שגרו בירושלים אלא גם משפחות כוהנים מכל רחבי הארץ בתורנות. הכוהנים חולקו ל-24 קבוצות – "כ"ד משמרות הכוהנים". כל משמרת הגיעה לירושלים ושירתה בבית המקדש פעמיים בשנה – בכל פעם למשך שבוע. לצידם של הכוהנים בעבודתם עמדו נציגים (לא כוהנים, ישראל) מיישוב המוצא של המשמרת – "מעמדות". בזמן שמשמרת הכוהנים והמעמד שהו בירושלים, היה נהוג ששאר בני היישוב התכנסו וקראו את ספר בראשית, וכך אף הם נטלו חלק בעבודת המקדש. בנוסף, יהודים מכל רחבי העולם הזרימו לבית המקדש תרומה שנתית בערך של מחצית השקל, שנועדה למימון הקורבנות הציבוריים. בכך השתתפו כל היהודים בעבודת המקדש.
5. מרכזיות כלכלית: בית המקדש ריכז סביבו פעילות כלכלית רבה. עולי הרגל, שהגיעו מרחוק, רכשו את הקורבנות והחליפו מטבעות כדי לתרום את מחצית השקל לפני כניסתם להר הבית. סביר להניח שבמקום שריכז אנשים כה רבים צמחה גם פעילות מסחרית נוספת. בנוסף, גם בית המקדש עצמו צרך מוצרים רבים לשם קיום פעילותו (בעלי חיים לקורבנות, עצים, שמן, סולת, קטורת ועוד). בכך הפך בית המקדש גם למוקד כלכלי המספק פרנסה לאנשים רבים.
6. מרכזיות פוליטית: כינוסם של אנשים רבים למקום אחד – בעיקר בשלושת הרגלים – מאפשר להפיץ רעיונות פוליטיים ולגייס תומכים לרעיונות אלה. ואכן מקורות התקופה מזכירים פעמים רבות נאומים שנישאו בחצרות המקדש על ידי בעלי סמכות או על ידי נואמים עממיים. המלך הורדוס והנציבים הרומים היו ערים לתופעה זו ונערכו לקראתה. מצודת האנטוניה נבנתה כך שהיא שלטה על רחבת הר הבית ועם גישה ישירה לסטווים שהקיפו את רחבת הר הבית. בשלושת הרגלים נהגו הנציבים להימצא בירושלים ולא בקיסריה, כשהם מלווים בתגבורת צבאית.
7. מרכז של פעילות ציבורית: בבית המקדש נערכה גם פעילות ציבורית חשובה בתחומי המשפט, ההלכה והמינהל. בית הדין הגדול פעל בו, ואולי גם בתי דין נוספים שבהם התנהלו דיונים משפטיים בתחומים שונים. על פי מסורת חז"ל, בבית המקדש שכנה הסנהדרין, שהייתה מוסד ההנהגה המוסמך של העם היהודי. הסנהדרין עסקה גם בנושאים משפטיים וגם בקביעת ההלכה בתחומי החיים השונים. יש המייחסים לסנהדרין גם פעילות בתחום הפוליטי והמנהלי.
8. מרכזיות רוחנית: למרכזיות הרוחנית של בית המקדש היו שני ביטויים: בראש ובראשונה, בית המקדש היה המקום הקדוש ביותר של העם היהודי כולו ומוקד לאמונה היהודית. בנוסף, בבית המקדש ובחצרותיו נערכה פעילות רוחנית רבה, שכללה בעיקר דיונים הלכתיים. אין ספק שההיבט הרוחני השפיע על ההיבטים האחרים אך גם הושפע וחוזק מהם.

​מגדל הפינה הדרום-מערבית של רחבת הר הבית. יוסף בן מתתיהו תיאר בספר "מלחמת היהודים" שכוהן היה עומד על גג בהר הבית ומכריז בתקיעת חצוצרה על כניסת השבת ועל יציאתה. למרגלות הפינה הדרום-מערבית של כותלי הר הבית נחשפה אבן פינה אלכסונית של גדר, שיצרו בה מִנְגָש ולצדו הייתה חרוטה כתובת: "לבית התקיעה לה...". ניתן להשלים את הכתובת בפועל "להכריז" או בפועל "להבדיל". ייתכן שהאבן והכתובת שייכות למקום שבו הדבר היה נעשה.

​אחת משכונותיה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני. שכנה בחלק שנוסף לירושלים מצפונה ונקרא גם העיר החדשה. נראה שהיה כאן פרוור של עשירי העיר שהתגוררו בבתים גדולים ומפוארים ("וילות") שביניהם היו שטחים חקלאיים נרחבים ובהם כרמי זיתים.

מוסד יהודי שבו התכנסו יהודים לפעילויות שונות. למרות שבין החוקרים קיימת מחלוקת לגבי ראשיתו של מוסד בית הכנסת, אין ספק שבשלהי ימי הבית השני מוסד זה כבר היה קיים. עדות לקיומם של בתי כנסת בתקופה זו ניתן למצוא במקורות הכתובים ובעיקר בברית החדשה ובכתבי יוסף בן מתתיהו; בממצאים ארכאולוגיים ישירים של מבנים שזוהו כבתי כנסת בארץ ובתפוצות: גמלא, יריחו(?), קריית ספר, מודיעין, עיתרי, מגדל, חורבת דיאב, ושל מבנים בהרודיון ובמצדה, שהוסבו לשימוש כבתי כנסת; וגם בממצאים ארכיאולוגיים המרמזים על קיום בית כנסת, כמו כתובת תיאודוטוס שנמצאה בירושלים. קיומו של מוסד בית הכנסת בתקופה שבה בית המקדש השני היה קיים, ואפילו בירושלים בקרבה רבה לבית המקדש עצמו, מעלה שאלות על תפקידיו של מוסד בית הכנסת בתקופה זו ועל היחס בינו לבין בית המקדש.

על תפקידיו של בית הכנסת בימי הבית השני ניתן ללמוד מכתובת תיאודוטוס, אשר נמצאה בחפירות ריימונד וייל בעיר דוד בשנת 1913. הכתובת נכתבה ביוונית וזה תרגומה:

תֶאוֹדוֹטוֹס בן וֶטֶנוּס, כהן וראש בית הכנסת (אַרְכֵיסִינַגוֹגוֹס), בן לראש בית הכנסת ונכד לראש בית הכנסת, אשר בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה, החדרים ומתקני המים לשימוש המבקרים מחוץ לארץ, ואשר אביו, יחד עם הזקנים וסִימוֹנִידוֹס, יסד את בית הכנסת.

התפקידים המרכזיים של בית הכנסת, כפי שהם מוצגים בכתובת תיאודוטוס, הם קריאה בתורה ולימוד. הקריאה בתורה ולימודה, כמו גם קריאת ההפטרה מהנביאים, כתפקיד מרכזי של בית הכנסת בימי הבית השני עולה גם ממקורות אחרים. למנהג קריאת התורה נלווה גם מנהג של דרשה על בסיס הפרקים שנקראו. כתובת תיאודוטוס לא מזכירה את התפילה בבית הכנסת. ואכן לא ברור לנו האם כבר בימי הבית השני הייתה התפילה תפקידו המרכזי של בית הכנסת. מקובל על רוב החוקרים שגם אם הייתה תפילה בבתי הכנסת של ימי הבית השני, היא הייתה מצומצמת בהיקפה ואולי כללה את קריאת שמע וגרסה מוקדמת של תפילת שמונה עשרה. תפקידים אחרים של בית הכנסת בימי הבית השני הנזכרים במקורות הם מרכז ציבורי-קהילתי, מקום בית הדין של הקהילה ומוקד להפקדת כספי צדקה.

בין בית הכנסת לבין בית המקדש קיימים קווי דמיון רבים. שניהם שימשו מרכז פולחני ואמוני, מקום התכנסות, מוקד ללימוד תורה, מרכז משפטי ומרכז רוחני. אך בעוד שבית המקדש מייצג ריכוזיות של הפולחן, מוסד בית הכנסת מייצג מגמה ביזורית (ההפך מריכוזית) בפולחן היהודי. ראינו כבר, בתקופת הבית הראשון, את התנודות בין שתי מגמות אלה – הריכוזית והביזורית. למשל, ברפורמה הפולחנית של יאשיהו, שבה רוכז הפולחן לבית המקדש בירושלים בלבד ונגנזו מקדשים אחרים לאלוהי ישראל, כמו אלה בערד ובבאר שבע. גם בית הכנסת אפשר ביזור של הפולחן מכמה בחינות:

1. האפשרות לקיים את עבודת האלוהים בכל מקום ולא רק בבית המקדש בירושלים;
2. קריאה בתורה ותפילה (מצומצמת), שניתנות להיעשות בכל בית כנסת, בשונה מהקרבת קורבנות שניתנת להיעשות רק בבית המקדש;
3. האפשרות של כל אדם מישראל להיות נוכח בפולחן בבית הכנסת, ואפילו לקחת בו חלק;
4. בית המקדש הופעל והונהג בידי הכוהנים בלבד, ואילו את בתי הכנסת יכלו להפעיל ולהנהיג כל שכבות הציבור היהודי.

וכך, אנחנו יכולים לראות את בית הכנסת ואת בית המקדש כמוסדות המשלימים זה את תפקידו של זה. עדות לכך אפשר לראות במנהג שעל פיו, כאשר משמרת כוהנים הייתה עולה לירושלים מלווה במעמד – היו בני יישוב המוצא מתכנסים בבית הכנסת וקוראים בספר בראשית. אחרי חורבן בית המקדש, כאשר בית הכנסת נשאר המוסד הפולחני היחיד, עברו אליו כמה מהטקסים שנהגו בבית המקדש. כך, לדוגמה, סדר התפילות נתפס כעוקב אחרי סדר הקורבנות בבית המקדש.

מבנה רומי הבנוי מאולם מרכזי גבוה (אולם תווך) ואולמות צד (סיטראות) נמוכים יותר. הסְטָיו המלכותי היה בנוי בתוכנית של בָּסִילִיקָה.

​שלוש בריכות ויסות ואגירה שניצבו בלב מערכת אמות המים לירושלים בשלהי ימי הבית השני.

תיבות אבן לליקוט עצמות. גודל הגְּלוֹסְקָמָה היה בהתאם לממדים המרביים של עצמות הגוף. רוב הגלוסקמות היו עשויות מאבן גיר רכה והיו בעלות מכסה גמלוני, קמור או שטוח. על הגלוסקמות היו עיטורים שונים – גיאומטריים, צמחיים וארכיטקטוניים ולעיתים נכתב או נחרת שמו של המנוח. השימוש בגלוסקמות מאפיין אך ורק את שלהי ימי הבית השני, והוא פסק בהדרגה לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה. האנשים החשובים ביותר נקברו בקבורה קבועה, שהייתה בדרך כלל בסרקופג. שאר האנשים נקברו קבורה ראשונה בכוך, או במקמר בשלב המאוחר יותר של התקופה. אחרי שנה לוקטו העצמות, אולם בניגוד לימי הבית הראשון – ברוב המקרים הקפידו על הפרדה בין עצמות אנשים שונים. בראשית התקופה נעטפו עצמות כל נפטר בתכריכים והונחו בכוך. החל במאה הראשונה לפני הספירה החלו להשתמש לשם כך בגלוסקמה. הגלוסקמות הונחו בכוכים, במקמרים או בחדרי הקבורה. מנהג ליקוט העצמות לגלוסקמות וההקפדה על ההפרדה בין עצמות נקברים שונים קשור לתפיסת המוות בימי הבית השני.

​צורה משולשת. חזית בצורת גמלון מופיעה במערת יהושפט.

גשר קשתות שהוביל להר הבית מעל קשת וילסון. מקובל לזהות את דרך הכניסה של האמה התחתונה להר הבית על גבי גשר וילסון. אולם לאחרונה (2011) הציעה שלומית וקסלר-בדולח שהאמה המשיכה צפונה לאורך הטירופיאון, הקיפה את הנחל הצולב ואת הטירופיאון באזור שער שכם ונכנסה להר הבית בתוואי של "התעלה החשמונאית", בחלקו הצפון-מערבי של הר הבית. הצעתה מבוססת על מסקנתה מהחפירות, שערכה בגשר וילסון ביחד עם אלכסנדר און, ועל שרידי תעלות ומתקני מים נוספים שהתגלו לאורך התוואי המוצע על ידיה. על פי ממצאי החפירות, גשר הקשתות (גשר וילסון) הוקם רק לאחר חורבן בית שני. בשלהי ימי הבית השני היה קיים כאן סכר שהגובה שלו נמוך מדי עבור האמה.

חבל ארץ בגלעד ובעמק בית שאן, שבו שכנו עשר ערים הלניסטיות. לאחר הכיבוש הרומי פומפיוס הפריד משטחי יהודה את השטחים שבהם גרה אוכלוסייה נוכרית ושבהם היו ערים הלניסטיות, כמו מישור החוף והדקאפוליס.

הדרך בה הלך ישו ממקום משפטו ומאסרו למקום הצליבה. ישו הושפל בדרכו –הוא נשא על גבו את הצלב, על ראשו כתר של קוצים ועל גופו שלט "אני ישו מנצרת מלך היהודים".​

אחת הקבוצות בעם היהודי שהיו חלוקות ביניהן בשאלות הלכתיות שונות ובתפיסת עולמן הדתית. כת זו נזכרת בשם "האיסיים" בכתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ובשני כתבים היסטוריים נוספים מהתקופה. רבים מהחוקרים – אך לא כולם – מזהים כת זו עם הקבוצה שחייתה בקומראן שליד ים המלח, ושיקעה (השאירה) את תפיסות עולמה במגילות שהתגלו במערה סמוכה ("המגילות הגנוזות"). האיסיים היו כת מתבודדת ומתבדלת משאר העם. הם נהגו חומרה רבה בכל הקשור לדיני טומאה וטהרה. יוסף בן מתתיהו מתאר שהאיסיים שחיו בירושלים היו יוצאים מתחומיה כדי לעשות את צורכיהם, כדי לא לטמא את העיר הקדושה. נראה שהם חיו בקהילות שיתופיות שחיו חיי צניעות ופשטות. פרט לקומראן ולירושלים היו קבוצות של איסיים גם במקומות אחרים. האיסיים קבעו את לוח השנה על פי השמש ולא על פי הירח, ובכך הבדילו את עצמם משאר העם. הקהילות שבהן חיו האיסיים היו קהילות סגורות שניהלו אורח חיים קפדני, וכדי להתקבל אליהן היה צריך לעמוד בתנאים קשים. בניגוד לעמדה של הפרושים, האיסיים האמינו שגורלו של האדם נקבע מראש על ידי האל ("גזירה קדומה") ושאין ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות גורל זה. האיסיים פירשו את אירועי זמנם על בסיס הכתוב בתנ"ך – דרך פירוש שכונתה "פֶשֶר". בהתבדלותם משאר העם הם ביססו את אמונתם על כך שבאחרית הימים, הקרבה ובאה, במלחמה שתתנהל בינם "בני האור" לבין האחרים "בני החושך" – הם ינצחו.

בית שנחשף בחפירות העיר העליונה. הבית אופיין בשרידי הרס ושריפה רבים, וכונה לפיכך "הבית השרוף". השריפה שהחריבה את הבית היא השריפה שהחריבה את העיר העליונה כולה בשנת 70 לספירה. מסקנה זו מבוססת על ממצא של מטבעות משנה ד' למרד הגדול שנמצאו על הרצפה. מראות החורבן בבית השרוף מועצמים על ידי ממצא שלד אמה וכף יד של אשה צעירה וכידון ברזל שנמצא שעון על אחד הקירות בבית.

בבית זה נמצאו אבני משקולת רבות וכן ספלי אבן בגדלים שונים שכונו "ספלי מדידה". ממצא זה, בצירוף התנורים שנחשפו במרתף הבית, הביאו את אביגד להציע שאולי בבית זה יצרו קטורת ובשמים לבית המקדש, ושלשם כך היו צריכים את המשקולות וספלי המדידה. על אחת מאבני המשקולת נמצאה חרותה הכתובת: "[ד]בר קתרוס", שהביאה את אביגד למסקנה שבית זה היה שייך לאחת ממשפחות הכוהנים הגדולים שנזכרה בתלמוד. בחפירות שנערכו בידי אורן גוטפלד לא רחוק מכאן – בבית הכנסת תפארת ישראל – נמצאה בשנת 2016 אבן משקולת נוספת שעליה מופיע השם "קתרוס".

​מלך יהודה בחסות רומא. אביו, אנטיפטרוס האדומי, מינה אותו למושל הגליל. שכבות רבות בעם היהודי התנגדו להתחזקותם של אנטיפטרוס ושל בניו ופעלו נגדם. אנטיפטרוס עצמו הורעל ומת, נגד הורדוס קמה תסיסה בגליל, ושני האחים הדפו מרידות בכוח הזרוע.

בשנת 40 לפנה"ס הצליחו הפַּרְתִים, שהיו אויבי האימפריה הרומית ושלטו בפרס, לכבוש חלקים מהמזרח הרומי ובהם את יהודה. בחסות הפרתים הצליח מתתיהו אַנְטִיגוֹנוֹס החשמונאי, בנו של אריסטובולוס השני, להשתלט על ירושלים ועל ארץ ישראל, לגרום למותו של פצאל ולהקים מחדש ממלכה חשמונאית עצמאית. הורדוס עצמו הצליח לברוח לרומא, שם הכתיר אותו הסנאט למלך יהודה בחסות רומא. הורדוס חזר לארץ ובתמיכת הרומאים הוא כבש מחדש את הארץ ואת ירושלים – כיבוש שהושלם בשנת 37 לפנה"ס.

בעוד שהרומאים ראו בהורדוס מלך אידיאלי מבחינתם – שליט חזק, נאמן להם ועם עמדה אוהדת כלפי התרבות ההלניסטית – הרי שחלקים רבים בעם היהודי ראו בו מלך פסול ונקטו עמדה עוינת כלפי שלטונו. היו לכך כמה סיבות: מוצאו האדומי של הורדוס (היו שהטילו ספק ביהדותו), עלייתו לשלטון בעזרת רומא ולא מכוח תמיכת העם והעובדה שהוא לא היה מבית חשמונאי ואף גרם להדחתם מהשלטון. בתגובה ניהל הורדוס מדיניות כוחנית כלפי מתנגדיו ודאג להרוג רבים מהם. כדי להעניק לשלטונו לגיטימיות רבה יותר בעיני העם היהודי הוא נישא למרים החשמונאית, שהייתה נכדתם גם של הורקנוס השני וגם של אריסטובולוס השני, והיא ילדה לו שני בנים ושתי בנות. עם זאת, הורדוס חשש מהתמיכה העממית שלה זכו שרידי משפחת החשמונאים והוא הרג אותם, בדרך זו או אחרת, כולל את מרים אשתו האהובה ואת שני בניה-בניו.

את הנוכרים בממלכתו ראה הורדוס כיסוד הנאמן יותר לשלטונו, לפיכך הוא הרבה לבנות למענם בארץ ישראל. הורדוס בנה מבני תרבות רומיים שונים בערים ההלניסטיות בארץ ישראל, בירושלים ואף מחוץ לתחומי ממלכתו.

אנטיפטרוס ובנו הורדוס ניהלו כלפי הרומאים מדיניות עקבית של נאמנות. גם כאשר השליט הרומי, שהיה תומכו של הורדוס, הודח משלטונו בכוח הזרוע, הם השכילו להשיג את אמונו של השליט החדש. בעקבות הצלחתו של הורדוס לרכוש את אמון הרומאים, ממלכתו הורחבה מספר פעמים והגיעה, פחות או יותר, לגודלה של ממלכת החשמונאים בשיאה.

בשנות שלטונו של הורדוס נהנתה ממלכתו מפריחה כלכלית ניכרת – גם בשל השתייכותה לאימפריה הרומית הגדולה שיצרה הזדמנויות רבות לסחר וגם בשל מדיניותו של הורדוס. מפעלי הבנייה הרבים שלו סיפקו פרנסה לאנשים רבים, עם זאת המיסים הכבדים שהוטלו על העם במטרה לממן אותם הגדילו את הפער הכלכלי בין העשירים לעניים.

היחסים בין המלך הורדוס לבין עמו, העם היהודי, היו מורכבים. מצד אחד, שררו בין המלך לבין העם יחסי איבה ואי-אמון - היו ניסיונות מרידה בהורדוס, והורדוס הוציא להורג אנשי אליטות ומנהיגים יהודים שהוא ראה בהם גורמים חתרנים. בנוסף הורדוס מינה יהודי תפוצות שהיו נאמנים לו לתפקידי מפתח בהנהגה היהודית ובממלכתו כדי להחליש את ההנהגה היהודית המקומית. מצד שני, הורדוס זכה גם למעט אהדה מהעם היהודי בזכות מפעל הבנייה הידוע ביותר שלו – שיפוץ בית המקדש ופיאורו והגדלת מתחם הר הבית. אפילו חז"ל, שלא היו ידועים באהדתם למלך, אמרו: "מי שלא ראה בניין של הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד' א).

אכן המלך הורדוס נודע כ"מלך הבנאי" והוא הרבה ליזום מפעלי בנייה. מלבד המפעלים שהוזכרו בנה הורדוס שתי ערים: את קֵיסָרִיָּה בשרון ואת סֶבַּסְטֵי בשומרון – שתיהן קרויות על שם הקיסר הרומי אוגוסטוס, לאות נאמנות לקיסר לאחר שכבש את השלטון בכוח הזרוע. בנוסף, הוא בנה מספר ארמונות וארמונות מבצר, בניהם מצדה, הֵרוֹדִיוֹן ויריחו. גם בירושלים בנה המלך הורדוס מבני שלטון, ביצור ותרבות, כפי שנראה בפרק על מראה העיר.

הורדוס נפטר בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בקבר המפואר שהוא הכין לעצמו בהרודיון. על ערש מותו ציווה הורדוס להוציא להורג את בנו-בכורו אנטיפטרוס ואת כל הכלואים בחשד למרד ולחתרנות כנגד שלטונו – ובכך להבטיח שהבשורה על מותו לא תיענה בגל של שמחה. לאחר מותו של הורדוס פרצו מהומות, אך הם דוכאו בכוח רב על ידי הרומאים ועל ידי בנו-יורשו של הורדוס.

הורדוס, שקיבל מהרומאים את הרשות לקבוע את יורשו, התלבט רבות, ולאחר שינויים רבים החליט להוריש את ממלכתו לבנו הבא בתור, אַרְכֶלָאוֹס, ולמנות את אחיו הצעיר, אַנְטִיפּס, למושל הגליל ומואב ואת אחיו למחצה, פִילִיפּוֹס, למושל הבשן והגולן. צוואתו של הורדוס הייתה כפופה לאישורו של הקיסר הרומי אַוּגוּסְטוּס, וזה החליט להוריד את ארכלאוס מדרגה של מלך לדרגה של שליט העם (אֶתְנַרְך) ולתת לו לשלוט על רוב ממלכת הורדוס – יהודה ושומרון – ולאשר את תחומי שלטונם של אנטיפס ופיליפוס כמושלים.

​אחת מהחומות שהקיפו את ירושלים בשלהי ימי הבית השני. חומה זו נבנתה עוד בימי החשמונאים על תוואי החומה משלהי ימי הבית הראשון. חומה זו נמשכה במזרח לאורך עמק הקדרון, בדרום ובמערב לאורך גיא בן הינום ובצפון לאורכם של נחל המצודה והנחל הצולב.

​אחת מהחומות שהקיפו את ירושלים בשלהי ימי הבית השני. על פי יוסף בן מתתיהו, המלך אגריפס הראשון התחיל בבנייה של חומה נוספת, שלישית, לעיר כדי להגן על רובע המגורים שקם מצפון לחומה השנייה. יוסף בן מתתיהו מספר שהבנייה הופסקה על ידי השלטון הרומי, מחשש שהשלמת בניית החומה תהפוך את ירושלים לעיר שלא ניתן לכבוש אותה, וכיוון שאגריפס חשש שהקיסר הרומי קלאודיוס יחשוד בו שהוא מתכנן מרד כנגדו. השלמת החומה נעשתה בחופזה על ידי ממשלת המרד כהכנה למצור הרומי בעת המרד הגדול.

תוואי החומה השלישית שנוי במחלוקת – למרות שקטעי חומה חזקה השייכת לתקופה המתאימה, ובה מגדלים הפונים צפונה, התגלו כ-450 מ' מצפון לחומת העיר העתיקה בת ימינו באזור שכונת מוסררה. רוב החוקרים מקבלים את שחזור החומה השלישית בתוואי זה, אך כמה חוקרים, כמו קתלין קניון, שחזרו את החומה השלישית בקו חומת העיר העתיקה של ימינו. דעת מיעוט זו צריכה להתמודד גם עם העובדה שאבני הבנייה מתקופה זו בקו חומת העיר העתיקה נמצאו בשימוש משני, וגם עם הסבר אחר לקו החומה שהתגלה. ההצעות שחוקרים אלו העלו, שמדובר בחומת מחנה הליגיון או בדייק שטיטוס בנה סביב ירושלים. שרידים נוספים של החומה השלישית ביחד עם ממצאי מצור ולחימה התגלו בחפירות שנערכו בשנת 2016 במגרש הרוסים. שרידים אלה ביססו את שחזור תוואי החומה השלישית.

השחזור המקובל של החומה השלישית רואה אותה מתפצלת מהחומה הראשונה במגדל היפיקוס, שניצב בפינה הצפון-מערבית של החומה הראשונה, ונמשכת לצפון-מערב על קו הרכס של הגבעה הצפון-מערבית עד לאזור מגרש הרוסים של היום. שם, על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, ניצב מגדל פסיפנוס שהיה מגדל מתומן (בעל שמונה צלעות) וגבוה. משם פנתה החומה מזרחה לאורך קטעי החומה עם המגדלים שנחשפו עד לאזור שמצפון למוזיאון רוקפלר, ומשם דרומה, לאורך עמק הקדרון עד למפגש עם החומה הראשונה בפינה הצפון-מזרחית של הר הבית.

אחת מהחומות שהקיפו את ירושלים בשלהי ימי הבית השני. במהלך התקופה גדלה העיר והתרחבה צפונה אל מחוץ לחומה. נראה שבאזור עמק הטירופיאון שכנו השווקים של צפון העיר. בשלב כלשהו – לכל המאוחר בימיו של המלך הורדוס – הוקף השטח בחומה. אנחנו יודעים מעט מאוד על תוואי החומה המכונה החומה השנייה. ננסה לפענח את תוואי החומה על בסיס המידע הקיים:

1. יוסף בן מתתיהו מתאר את תוואי החומה השנייה בקצרה: "והחומה השנייה החלה על יד השער הנקרא גינת אשר לחומה הראשונה, והקיפה את רוח הצפון לבד והשתרעה עד מצודת אנטוניה". (מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ה', פרק ד': ב) כיוון שמקום מצודת האנטוניה ידוע, המפתח לשחזור תוואי החומה השנייה הוא זיהויו של שער גינת. מיכאל אבי-יונה, שבנה את דגם ירושלים בימי הבית השני (דגם "הולילנד"), המוצב כיום במוזיאון ישראל, סבר ששער גינת היה באזור שער יפו של ימינו. נחמן אביגד, שחפר בתחומי הרובע היהודי של ימינו אחרי מלחמת ששת הימים, זיהה שער בחומה בערך באמצע החלק הצפוני של החומה הראשונה וטען שזהו שער גינת. סמוך למקום זה זיהה אביגד את "שער התווך" משלהי ימי הבית הראשון.
2. במתחם כנסיית הקבר מצויים מספר קברים יהודיים טיפוסיים לתקופה זו. בנוסף, קיימת מסורת נוצרית שכאן מקום קבורתו של ישו (שמת ונקבר כיהודי). כיוון שיהודים נהגו לא לקבור מתים בירושלים – אזור זה צריך להיות מחוץ לתוואי החומה השנייה, שכבר עמדה באותה תקופה. מיכאל אבי-יונה, שכאמור זיהה את שער גינת באזור שער יפו בגלל האוכף הקיים בין נחל המצודה לנחל הצולב, נאלץ בשחזור החומה השנייה מנקודה זו ליצור פיתול בחומה "שיוציא" את אזור כנסיית הקבר מתחומי העיר; לעומת זאת, שחזור קו חומה צפונה משער גינת של אביגד יוצר קו ישר.
3. ברחוב הנוצרים בן זמננו, ממזרח לבריכת המגדלים, זוהו שרידי בנייה של קיר אבן גדול וחזק. השרידים לא זוהו בחפירות ארכאולוגיות סדורות או בסקר ארכאולוגי, אלא תוך כדי שיפוצים ובנייה שנערכו באזור זה. עמוס קלונר סבור ששרידים אלה הם קטע מתוואי החומה.
4. בין שער שכם לשער הפרחים זוהה חפיר (חציבה בסלע), שעל פי גבי ברקאי נחצב עוד בימי הבית הראשון. יכול להיות שעל בסיס חפיר זה אפשר לזהות את החלק הצפוני של תוואי החומה השנייה.
5. בחפירות שנערכו בשער שכם נחשפו כמה אבני בנייה עם סיתות אופייני לתקופת המלך הורדוס. למרות שנראה כי מדובר באבנים בשימוש משני (כלומר, אבנים שנלקחו ממבנה אחר כדי לשמש במבנה זה וכך השתמשו בהן בפעם השנייה), יש חוקרים המזהים בקיומן עדות לכך שהחומה השנייה הגיעה בצפון עד לקו זה. עדות זו מצטרפת לקיומו של החפיר שהוזכר קודם. דעת מיעוט של חוקרים משחזרת את החלק הצפוני של החומה השנייה בתוואי מדרום לשער שכם, כשהוא פונה מזרחה ישירות אל מצודת האנטוניה.

על פי נתונים אלו מקובל לשחזר את תוואי החומה השנייה בקו ישר שעולה צפונה מהמקום שבו אביגד זיהה את שער גינת, פונה מזרחה באזור שער שכם של ימינו, דרומה באזור שער הפרחים של ימינו ומתחבר למגדל הצפון-מזרחי של מצודת האנטוניה.

​מבנה מוארך שהיה מיועד למרוצי סוסים ומרכבות. אחד ממבני הבידור שהיו מקובלים בעולם הרומי.

מרד בשלטון הרומי שפרץ ביהודה בשנת 66. פריצת המרד במועד זה קשה להסבר: בתקופה זו כוחה של האימפריה הרומית היה רב, היא שלטה על שטחים גדולים והצבא שלה היה ענק וחזק. לעומת זאת ביהודה לא היה שלטון עצמי חזק ויציב ולא הייתה מסורת צבאית עמוקה. יחסי הכוחות נראו בלתי אפשריים. בנסיבות אלו יציאה למרד ברומאים נראית כהתאבדות, יותר מאשר כתוכנית פעולה.

זאת ועוד, קשה למצוא גורם דרמטי אחד בולט לפרוץ המרד. שלא כמו גזירות אנטיוכוס והמרד החשמונאי, כאן אין גורם בולט וברור. חוקרים שונים, וגם אנשי התקופה, העלו גורמים אפשריים שונים למרד – אך הם שונים מאוד זה מזה ומאפיינים קבוצות שונות בעם. ואכן, אחד המאפיינים הבולטים למרד הגדול הוא הפירוד בעם היהודי בין הקבוצות השונות, כשכל קבוצה מנסה לקדם את האינטרסים שלה, לעתים על חשבון הקבוצות האחרות. נראה שהמרד פרץ כתוצאה מצירוף של גורמים רבים, כאשר כל קבוצה בעם ייחסה משמעות ומשקל שונים לכל גורם. לצד הקבוצות שיצאו למרד או תמכו בו היו בעם גם קבוצות שהתנגדו למרד ואף ניסו למנוע אותו.

נציין כמה מהגורמים לפרוץ המרד הגדול:

1. מדיניות השלטון הרומי: השלטון הרומי נקט מדיניות של יד קשה כלפי היהודים, ופעולותיו פגעו ברגשות הדתיים והלאומיים שלהם. זו אמנם היתה מדיניותו בכל תקופת שלטונו, אך בתקופת הנציבות השנייה, לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון, הוחמר המצב. מדיניות זו יצרה תסיסה הולכת וגוברת מצד חלקים בעם היהודי כנגד השלטון הרומי. תלונות היהודים על מעשי הנציבים לא נענו, והדבר הביא לתחושות ייאוש בעם. הרגשה זו התגברה יותר אחרי שהתקוות הרבות שנתלו במלך אגריפס הראשון נגוזו תוך זמן קצר. הצירוף של מדיניות שלטונית קשה עם הרגשה של חוסר תקווה לשינוי מצד העם היהודי היה קרקע פורייה לחיזוק הקבוצות שקראו למרוד ברומאים.
2. יחסים מתוחים בין היהודים לבין הנוכרים בארץ ישראל: לצד היהודים חייתה בארץ גם אוכלוסייה נוכרית גדולה. בין היהודים לנוכרים היו יחסים מתוחים על רקע ההבדלים האתניים והדתיים וגם סביב השאלה מי הם אדוני הארץ. שאלה זו בלטה במיוחד בערים המעורבות שבהן חיו יהודים לצד נוכרים, כמו בקיסריה. השלטון הרומי תמך באוכלוסייה הנוכרית שהייתה קרובה אליו יותר מבחינה תרבותית ודתית, וחיזק את כוחה. תהליך זה גרם להתגברות המתח, להתפרצויות אלימות בין יהודים לבין נוכרים ולהתקוממות של היהודים כנגד השלטון הרומי.
3. שסעים בחברה היהודית: החברה היהודית בשלהי ימי הבית השני הייתה שסועה מאוד (מכילה ניגודים גדולים בין קבוצות בתוכה) בתחום הרוחני-הדתי, בתחום החברתי-כלכלי ובתחום הפוליטי. שסעים אלו החלישו מאוד את החברה היהודית וגרמו לקבוצות בה לפנות זו כנגד זו, לעתים אף באלימות. ההזדמנויות הכלכליות שנוצרו עקב ההשתייכות לאימפריה הרומית הגדולה נוצלו היטב על ידי השכבות הגבוהות בעם – המשפחות המכובדות ומעמד הכהונה – והביאו להתעשרותם. מנגד עול המיסים הכבד שהטילו הרומאים גרם להתרוששות מהירה של השכבות הנמוכות בעם. לעיתים השכבות הגבוהות ניצלו מצב זה כדי להשתלט על אדמות של איכרים עניים, ואלה נאלצו למוכרם. המוני איכרים חסרי אדמות נהרו לערים בתקווה למצוא פרנסה, אך סיומם של מפעלי הבנייה הגדולים שיזמו המלך הורדוס ויורשיו גרם לאבטלה רחבה. בערי התקופה, כמו ירושלים, חיו אנשים עניים שלא היה להם די ממון להאכיל את עצמם ואת משפחותיהם, לצד אנשים עשירים מאוד שאורח חייהם היה ראוותני. פער חברתי-כלכלי זה הביא לאובדן האמון של העם באליטות (שכבות המנהיגות) הוותיקות, שבחירתן לאמץ מרכיבים חיצוניים ובולטים של התרבות ההלניסטית ולתמוך בשלטון הרומי הביא לזיהוין עימו. תהליך זה הביא לתסיסה חברתית-כלכלית שהופנתה כלפי השכבות הגבוהות לא פחות מאשר כלפי השלטון הרומי. משום כך היציאה למרד הייתה גם יציאה למהפכה חברתית. על רקע זה קל להבין את שרפת הארכיונים שהכילו את שטרי החוב – אחת הפעולות הראשונות של המורדים בירושלים.
4. תקוות לאומיות, גְאוּלִיוֹת ומשיחיות: בתקופה זו צצו גורמים רבים בעם היהודי, יחידים וקבוצות שקראו למאבק לשחרור לאומי מעול השלטון הרומי. הם ראו באירועי התקופה בשורה להתקרבות ימות המשיח וקראו לחזרה בתשובה ולמאבק בשלטון הרומי הזר כתנאי לביאת המשיח. הקבוצה החשובה מבין קבוצות אלו – הקנאים – טענה שמאבק של העם היהודי בשלטון הרומי יזכה בתמיכת האל. קבוצה קנאית בולטת שכונתה "הסיקריים", על שם הפיגיון שבו הם היו הורגים את מתנגדיהם הפוליטים, ראתה בעצם קבלת השלטון הרומי חטא כבד נגד האמונה בשלטון ה'. קבוצה זו נקטה אלימות ואף רצחה יהודים שהתנגדו לדרכה.
   על המצע של פגיעה מתמדת של השלטון הרומי ברגשות הדתיים והלאומיים של היהודים, תחושות הייאוש אחרי מותו של אגריפס הראשון, התחזקות הנוכרים על חשבון היהודים והפער הכלכלי הגדול בעם שהביא רבים למאבק על פת לחם, צמחו בקרב רבים תקוות מיסטיות להתערבות אלוהית שבמעשה ניסים תשנה את המציאות. תקוות אלו הזינו את הקבוצות הקיצוניות שקראו ליציאה למלחמה בשלטון הרומי ובקבוצות בעם שהתנגדו למהלך זה. האי-אמון של העם באליטות הוותיקות ביטל את כוחן הממתן, וכך פסעו קבוצות גדולות בעם היהודי בעקבות קבוצות קיצוניות למרד בשלטון הרומאי.

לצד הגורמים שיצרו את התהליך, שהבשיל בסופו של דבר למרד, יש לבחון גם את האירועים ואת התהליכים שהציתו את אש המרד בעיתוי שבו הוא פרץ:

1. תפיסת רומא כנחלשת: במחצית השנייה של המאה הראשונה היו מספר אירועים ותהליכים שהיו יכולים להתפרש כסדקים בכוחה של האימפריה הרומית. הקיסרים ששלטו ברומא נתפסו כאנשים משונים, ואולי אף משוגעים, שעסוקים בחיי נהנתנות ובחיסול של בני משפחותיהם. מצד שני, בתקופה זו עלה כוחה של הממלכה הפרתית, והיא אף הצליחה לנצח את רומא בקרב בשנת 62. גם באזורים אחרים של האימפריה הרומית התרחשו מְרָדִים באותו זמן. יכול להיות שדברים אלו נראו בעיני מובילי רעיון המרד כהזדמנות להצליח במרד נגד הרומים.
2. הנציב פְלוֹרוּס ומעשיו: הנציב הרומי פלורוס, שהחל את תקופת נציבותו בשנת 64, עלה על כל קודמיו במעשי רצח, עושק ושדידת כספי המקדש. מעשים אלה גרמו לתסיסה רבה בעם. בקיץ 66 פרצו, בעקבות תסיסה זו, מהומות בין היהודים לבין החיילים הרומיים וכן בין יהודים לנוכרים ברחבי הארץ.
3. ניסיונו של המלך אגריפס השני להפסיק את המהומות: כאשר נודע למלך אגריפס השני על המהומות שפרצו בירושלים כתוצאה ממעשיו של הנציב פלורוס, הוא עלה לעיר, כינס את העם בבית המקדש ונשא נאום שבו הוא ניסה לשכנע את העם לחדול מהמהומות. הוא הצליח להניא אותם ממרידה בשלטון הרומאי, אך לא הצליח לשכנעם לחדול מהצעדים שכוונו כלפי הנציב פלורוס, והמהומות נמשכו.
4. ביטול הקורבן לשלום הקיסר: במהלך המהומות בירושלים הצליחו הקבוצות הקיצוניות – הקנאים והסיקריים, להשתלט על העיר. אחת הפעולות שנקטו הקנאים הייתה לבטל את הקורבן לשלום הקיסר בבית המקדש. מעשה זה היה הכרזת מרד ברומאים. פעולות נוספות שהם נקטו היו טבח החיילים הרומים לאחר כניעתם, שרפת ארכיון שטרי החוב וחלק מהארמונות בירושלים וכן רצח של מתנגדיהם ובראשם הכוהן הגדול. עד מהרה פרצו קרבות גם בתוך הקבוצות הקיצוניות.
5. מהומות בין יהודים לנוכרים בערים המעורבות: בזמן המהומות בירושלים טבחו התושבים הנוכרים בקיסריה בתושבים יהודים רבים. בתגובה פרצו מהומות שלוו במעשי רצח הדדיים בערים רבות בארץ ישראל. כך התפשט המרד אל מחוץ לירושלים לאזורים רבים בארץ כולה.
6. כישלונו של נציב סוריה לדכא את המרד בראשיתו: בסתיו 66 עלה הנציב הרומי של סוריה, קֶסְטִיוּס גַלוּס, בראש צבא גדול לירושלים כדי לדכא את המרד. אחרי שהתגבר על ניסיונות לעצור אותו בדרך אל העיר, הצליח גלוס לפרוץ אל תוכה ולהגיע עם צבאו למצור על הר הבית. אך אחרי כמה ימים של מצור הוא החליט לפתע לסגת מהעיר. המורדים ניצלו את הנסיגה החפוזה. הם ארבו לו בקטע צר של מעלה בית חורון (הדרך היורדת מירושלים אל השפלה) והצליחו להרוג כחמישית מחייליו ולקחת שלל רב. הקנאים פירשו הצלחה זו כעדות לעזרה הניסית הצפויה למורדים בשלטון הרומי, וגרמה לרבים לתמוך בהמשך המרד.
7. הקמת ממשלת המרד: עתה, כאשר המרד הפך לעובדה מוגמרת, הוקמה ממשלה שבה היה תפקיד בולט לחלק מהאליטות שהיו בעלי דעות מתונות ביחס למרד. נראה שהמנהיגות המתונה ניסתה למתן את הקיצונים ולמצוא דרך לחלץ את העם מהנסיבות הקשות. הסיקריים, שהיו אחת הקבוצות הקיצוניות, נטשו את ירושלים והסתגרו במצדה – שאותה כבשו קודם לכן מידי חיל המצב הרומי – במהלך המרד כולו. ממשלת המרד החלה בהכנות מעשיות למרד – הקמת ביצורים ומינוי מפקדים אזוריים. כך התמנה יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל והגולן. נראה שממשלת המרד לא חשבה שיש ליהודים סיכוי ממשי לנצח את הצבא הרומי הגדול והחזק, אך היא קיוותה שבינתיים יתרחש אירוע שישנה את הנסיבות – מרד של עמים אחרים, תקיפה של הפרתים או הזדמנות לכניעה בתנאים סבירים.
8. ההכנות הרומיות לדיכוי המרד: הרומאים התייחסו ברצינות רבה למרד ביהודה, אולי מחשש לניצול המצב על ידי עמים אחרים או על ידי הפרתים. הקיסר נֶרוֹן מינה את גדול המצביאים הרומיים באותה תקופה, אֶסְפַּסְיַנוּס, למפקד כוח הדיכוי. אספסינוס הגיע לארץ בחורף 67 בראש שלושה ליגיונות רומיים ועם בנו טִיטוּס.

נסקור עתה את השלבים העיקריים בדיכוי המרד הגדול על ידי הרומאים:

1. המערכה בגליל: כאמור, יוסף בן מתתיהו התמנה למפקד הגליל. מינויו למפקד לא היה מקובל על דעתם של כל תושבי הגליל היהודים. למנהיגותו התנגדו הקנאים ובראשם יוחנן מגוש חלב וגם המתונים שהתנגדו למרד, ובראשם אנשי העיר ציפורי וחלק ניכר מתושבי העיר טבריה. אנשי הגליל שתמכו ביוסף בן מתתיהו היו להוטים להילחם ברומים – אך הם לא היו מאומנים ומצוידים בהתאם. בנסיבות אלו כל מה שיוסף בן מתתיהו הצליח לעשות כדי לקדם את הגעתו של אספסינוס היה לבצר את ערי הגליל – כל אחת בפני עצמה. בכך הוא אילץ את אספסינוס לצור ולכבוש כל עיר בפני עצמה. אולי הוא קיווה שבינתיים יקרה משהו (תקיפה של הפרתים, מרד של עם אחר) שיסיט את אספסינוס ואת צבאו למקום אחר.
   כאמור, אספסינוס הגיע עם צבאו לעכו בחורף 67. הוא ניצל את חודשי החורף להיערכות, ורק באביב הוא החל במסע לדיכוי המרד. אספסינוס כבש והכניע עיר אחרי עיר בצפון. ביודפת התנהל קרב רב תחבולות במשך חודש וחצי בין אספסינוס לבין יוסף בן מתתיהו, שהגיע אל העיר וסייע בניהול הגנתה. לאחר נפילת העיר הסתתר יוסף בן מתתיהו עם פליטים באחת המערות. כשהתגלה המקום לרומאים, החליטו המסתתרים להרוג זה את זה ולהתאבד. יוסף בן מתתיהו, שנותר בין האחרונים, נכנע ביחד עם חבריו לרומאים. אספסינוס לקח בשבי את מפקדו היהודי של הגליל והפך אותו לבן חסותו, לאחר שיוסף בן מתתיהו ניבא לו שהוא יהפוך לקיסר רומא. לימים קיבל יוסף בן מתתיהו אזרחות רומית ונשא את שם פטרונו – יוֹסֵפוּס פְלָבִיוּס. העיר היהודית האחרונה שנכבשה על ידי אספסינוס בצפון הארץ הייתה גמלא שבגולן. היא נכבשה בסתיו 67 אחרי קרב קשה. גוש חלב, עיירה יהודית בגליל העליון, נכנעה בפני אספסינוס, כאשר יוחנן מגוש חלב, ממנהיגי הקנאים, עזב עם אנשיו את העיר.
2. בין כיבוש הגליל לכיבוש ירושלים: בחורף 68 נתן אספסינוס לצבאו לנוח בקיסריה ובבית שאן. יועציו הציעו לו לכבוש את ירושלים בתום החורף, אך הוא העדיף לתת ליהודים בירושלים להחליש את עצמם יותר במריבות הפנימיות. בינתיים, באביב 68 השלים אספסינוס את דיכוי המרד ביהודה וחסם את הדרכים המובילות לירושלים. בקיץ 68 הודח הקיסר הרומי נרון מתפקידו והתאבד. במשך כשנה, שנודעה בכינוי "שנת ארבעת הקיסרים", הוחלף קיסר בקיסר, עד שהלגיונות הכריזו על אספסינוס כקיסר. הוא נכנס לתפקידו בסתיו 69 והפקיד בידי בנו טיטוס את המשך דיכוי המרד. טיטוס המתין עד אביב 70, ורק אז תקף את ירושלים.

בזמן שעבר מאז הגעת אספסינוס לארץ ועד לתקיפת ירושלים בידי טיטוס, למעלה משנתיים ימים, התחוללו בירושלים מאבקים פנימיים רבים. ממשלת המרד בראשות המתונים החזיקה מעמד עד חורף 68, אך בואם של פליטים רבים לירושלים ובהם מנהיגי הקנאים, כמו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, הצית מאבקים ומעשי רצח רבים, שבהם נרצחו רוב המנהיגים המתונים. המאבקים בין הקבוצות הקיצוניות, שכללו גם את שריפת מאגרי המזון של העיר, נמשכו עד לתחילת המצור של טיטוס על העיר באביב 70. במהלך תקופה זו הצליח רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מהמנהיגים המתונים, להימלט מהעיר מוסווה כמת בארון מתים. לימים הוא יחדש את הסנהדרין כמוסד הנהגה יהודי – בעיר יבנה. כיבוש ירושלים בידי טיטוס: טיטוס הגיע עם כוחותיו לירושלים מצפון, ערך אותם על הרכסים הצופים אל העיר ותכנן להבקיע את החומה השלישית מצד מערב – בין מגדל היפיקוס למגדל פסיפנוס. בזמן שהחיילים הרומים עסקו בהכנות למצור ובעבודות הביצור, המורדים תקפו אותם במפתיע מספר פעמים ופגעו בהם קשות, אך לא הצליחו לעצור את ההכנות לפריצה. בטרם החלה המתקפה על החומה השלישית שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו לנסות לשכנע את המורדים להיכנע, אך ללא הצלחה. הצבא הרומי הצליח להבקיע את החומה השלישית בצד מערב. מקום זה נבחר כי הוא מרוחק משני המגדלים המבוצרים היפיקוס ופסיפנוס, כי זהו קטע חלש של החומה שנבנה בחופזה על ידי ממשלת המרד ולא על ידי המלך אגריפס הראשון, וכי בקטע זה לחומה אין הגנה טבעית בשל הימצאותו בחלקו העליון של גיא בן הינום שבו הנחל עדיין לא יוצר מדרונות תלולים. כעבור ימים אחדים נפרצה גם החומה השנייה בצידה הצפוני, במרחק רב ככל האפשר מהביצורים החזקים של האנטוניה ושל המצודה ובמקום שבו אין ערוץ טבעי המגן על החומה.

עתה פנה טיטוס לכבוש את הר הבית על ידי כיבוש מצודת האנטוניה. הצבא הרומי הקים סוללות עפר כדי להעלות עליהן את אילי הניגוח מול האנטוניה ומול מגדלי המצודה. בשלב זה שוב ניסה יוסף בן מתתיהו לשכנע את המורדים להיכנע – גם הפעם ללא הועיל. יוחנן מגוש חלב הצליח לצאת למתקפה ולשרוף את מכונות המצור הרומיות. טיטוס ומפקדי צבאו החליטו להקים מחדש את כלי המצור וגם להקיף את העיר בחומת מצור, דָּיֵק, שתמנע הכנסת אספקה או תגבורת לנצורים, או בריחה מהעיר. מצב הנצורים בתוך העיר הלך והחמיר בגלל המצור, אך יותר מזה בגלל מעשי הרצח המרובים של הקנאים באנשי העיר שבהם חשדו בכוונות כניעה. לאחר קרבות רבים וקשים הצליחו הרומאים לכבוש את מצודת האנטוניה, משם יכלו לתקוף בקלות את בית המקדש עצמו. בשלב זה (י"ז בתמוז) נפסק קורבן התמיד בבית המקדש. נאום נוסף של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים הצליח לשכנע כמה מהם (מהשכבות הגבוהות של החברה) לצאת מהעיר ולהיכנע.

בחצרות בית המקדש הצטופפו לוחמים יהודים ואזרחים רבים שקיוו למצוא מקלט בחסות ה'. כאשר החלו החיילים הרומאים לתקוף את המקדש מכיוון האנטוניה, ניסו הלוחמים היהודים למנוע מהם את הגישה אליו על ידי הצתת הסטווים. לאחר מאבק עז, שכלל הצתת הסטיו הצפוני על ידי החיילים הרומאים, הם הצליחו לפרוץ לרחבת הר הבית וניגשו לפריצת חומות בית המקדש עצמו. טיטוס כינס את מפקדי הצבא כדי להחליט מה לעשות בבית המקדש עצמו – האם להורסו או, כפי שהרומאים נהגו בדרך כלל, להשאירו עומד כסמל לניצחון הרומאי וגם מתוך כבוד לדתות האחרות – כמקובל בתרבות ההלניסטית. הידיעות שיש בידינו בנושא זה הן סותרות, ולא ברור האם טיטוס ציווה בסופו של דבר על הרס המקדש או שרצה למנוע את הריסתו וזו אירעה בלהט הקרב. כך או כך, בסביבות ט' באב פרץ הצבא הרומי אל תוך המקדש והעלה אותו באש. האנשים הרבים שהסתתרו בחצרות המקדש נשרפו או נרצחו באכזריות על ידי החיילים הרומים.

עתה פנה הצבא הרומי לכבוש את שאר חלקי העיר ולשורפם – תחילה את העיר התחתונה, ובח' באלול את העיר העליונה. אנשי העיר הנותרים נטבחו על ידי הצבא הרומי, והניצולים נמלטו אל תעלות הביוב והניקוז. ואכן בחפירות אביגד בעיר העליונה נמצאה שכבת הרס ושריפה התואמת את חורבן בית שני. בתום הקרבות נחרבה ירושלים וחרב בית המקדש. מהעיר המפוארת שרדו רק שלושת המגדלים של המצודה והכתלים שתמכו ברחבת הר הבית.

ההשתלטות על המאחזים האחרונים של המורדים: גם לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש המשיכו המורדים להחזיק בשלושה מבצרים: הֵרוֹדִיוֹן, מִכְוָר ומצדה. הרודיון נכבשה בקלות רבה, מכוור נכנעה לאחר מצור רומאי ומצדה נשארה המעוז האחרון של המורדים. במצדה התבצרו הסיקריים מאז נטישתם את הלחימה בירושלים בתחילת המרד. הסיקריים לא לקחו חלק בקרבות כנגד הרומאים אך תקפו את יהודי עין גדי, שדדו אותם והרגו בהם. בשנת 73 או 74 תקפו הרומאים את מצדה, הקימו סוללה גבוהה ופרצו את חומותיה. על פי יוסף בן מתתיהו, העדיפו הסיקריים בשלב זה להתאבד ולא ליפול בשבי הרומאים. עם נפילת מצדה הסתיים דיכויו של המרד הגדול.

חומה נמוכה, שסבבה את בית המקדש, ועליה ניצבו שלטים ביוונית ובלטינית המכריזים, מטעם השלטונות הרומאיים, על איסור כניסה לנוכרים מעבר לה. בסורג היו שערים שהובילו את הנכנסים לתחום המקודש עצמו.

סְטָיו גדול ומפואר במיוחד שעמד בצד דרום של רחבת הר הבית. סטיו זה היה בנוי בתוכנית של בָּסִילִיקָה. האולמות כולם נשענו על טורי עמודים גדולים ומפוארים. על פי שברי אבן מעוטרים, שנמצאו בחפירות למרגלות הכותל הדרומי, ניתן לשער שהסטיו המלכותי היה מעוטר בדגמים צמחיים – בעיקר בדגמי גפנים. מקובל להניח שהסטיו המלכותי שימש את המלך הורדוס ואת אורחיו, אך יש הרואים במבנה זה מקום מסחר בצורכי פולחן, ואולי אלו "החנויות" הנזכרות בהקשר למקומה של הסנהדרין בבית המקדש.

​ליל הסדר אותו חגג ישו עם תלמידיו בסתר בעת עלותם לרגל לירושלים. אירוע זה הונצח בתפיסה הנוצרית כ"סעודה האחרונה" ושימש בסיס להתפתחות התפיסה הנוצרית ולטקסים מרכזיים בדת הנוצרית.

​העזרה שהקיפה את בית המקדש עצמו. לעזרה זו הובילו שערים נוספים והיו בה לשכות נוספות.

אחת העֲזָרות ברחבת הר הבית. העֲזָרָה החיצונית כללה, כפי הנראה, את החלקים שנוספו לרחבת הר הבית בתקופת הורדוס, ולכן לא נחשבו לחלק מהאזור המקודש. לפיכך גם לא-יהודים (נוכרים) הורשו להיכנס אליה. עזרה זו הסתיימה בחומה נמוכה, שסבבה את בית המקדש ומכונה "הסורג", ועליה ניצבו שלטים ביוונית ובלטינית המכריזים, מטעם השלטונות הרומאיים, על איסור כניסה לנוכרים מעבר לה. בסורג היו שערים שהובילו את הנכנסים לתחום המקודש עצמו.

אחת משכונותיה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני. שכנה על גבי הפסגות השטוחות של הגבעה המערבית. העיר העליונה היא השכונה הוותיקה של המעמדות העליונים והיחידה שבה נערכו חפירות ארכאולוגיות רחבות לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים וכחלק מהפרויקט הנרחב של שיקום הרובע היהודי. בחפירות אלו, שנוהלו בידי נחמן אביגד, נחשפו בתי השכונה וממצאים קטנים רבים המלמדים אותנו על אופי האוכלוסייה שגרה בה בתקופה זו. על פי הממצאים, בשכונה זו גרה השכבה החברתית-כלכלית הגבוהה באוכלוסייה היהודית. אנשים אלה היו עשירים, הקפידו הקפדה רבה על מצוות היהדות, אך לצד זאת היו מושפעים מן התרבות ההלניסטית הרומית. תכונות אלו נראות כמאפיינות את הכוהנים הצדוקים, שלצד עושרם והקפדתם בנושאי ההלכה השתמשו בסממנים חיצוניים של התרבות השלטת, למשל בתחום עיצוב הבתים.

אחת משכונותיה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני. שכנה על המורדות של הגבעה המערבית ואזור עמק הטירופיאון (הגיא). מקובל לראות בחלק זה של העיר את מקום מגוריה של האוכלוסייה מהמעמדות הנמוכים יותר, אולם חפירה מצומצמת שערך באזור זה צבי גרינהוט העלתה ממצאים של בנייה מפוארת ועשירה. לפיכך יש להמתין לממצאים נוספים מאזור זה.

​אחת הקבוצות בעם היהודי שהיו חלוקות ביניהן בשאלות הלכתיות שונות ובתפיסת עולמן הדתית. הַצְּדוֹקִים היא הכת היחידה שאין לנו מידע עליה ממקור שנכתב על ידיה, אלא רק ממקורות שנכתבו על ידי מתנגדיה. מקור שמם של הצדוקים אינו ידוע בוודאות. יש הרואים את מקור שמם בבית הכהונה הגדולה – בית צדוק, שפעל עוד מימי הבית הראשון והוחלף על ידי החשמונאים, ויש הרואים את מקור שמם במושג צדק. אנשי כת זו היו מהשכבות הגבוהות ביותר של החברה היהודית בימי הבית השני, וכללו כוהנים, אצילים ועשירים. בהתאם לכך הצדוקים שללו את התפיסה של הפרושים על שכר ועונש בעולם הבא, וטענו ששכרו ועונשו של האדם יבואו לו בעולם הזה, כתוצאה ממעשיו. הצדוקים התנגדו לפרושים גם בנושא התורה שבעל פה והאמינו אך ורק בתורה ככתבה וכלשונה, שמו דגש רב על ההלכות הקשורות לעבודת המקדש בירושלים והחמירו בדיני טומאה וטהרה.

תרבות שנוצרה כתוצאה ממיזוג התרבות היוונית (התרבות ההלנית) עם תרבויות המזרח, כאשר יוון (מקדוניה) הפכה לאימפריה והתפשטה למזרח בימיו של אלכסנדר מוקדון. התרבות ההלניסטית (בשינויים מסוימים) המשיכה להיות התרבות הבולטת גם בתקופה הרומית וגם בתקופה הביזנטית והמשיכה להשפיע גם לאחר עליית האסלאם.

עיטור בצורת שבלול. במרכז כל פאה בקובייה בקבר זכריה יש עיטור בדמות שני עמודים בעלי כותרת יוֹנִית עם שתי ווֹלוּטות וביניהן עיטור של בֵּיצִים ורְמָיִים.

​חמש-עשרה מדרגות שניצבו בקצה המערבי של עזרת הנשים, שעליהם ניצבו הלוויים ושרו את שירי המעלות. בקצה העליון של המעלות ניצב שער ניקנור, שהוביל לעזרת ישראל.

​מנורה עם שבעה קנים שנמצאה חרותה על שני שברי טיח, שנמצאו בחפירות העיר העליונה, ולצידה שני מתקנים שזוהו כמזבח וכשולחן לחם הפנים. חֲרוּתַת המנורה, שנמצאה בבית בעיר העליונה של ירושלים, השכונה שבה התגוררו כוהנים בתקופה שבה בית המקדש היה קיים, נחשבת לעדות בת התקופה על מראה המנורה שניצבה בבית המקדש השני. התיאור שונה במרכיבים אחדים מהמנורה המוצגת בקשת טיטוס ברומא כאות לניצחון של הרומאים על היהודים במרד הגדול. הבסיס המשולש של חֲרוּתַת המנורה מהעיר העליונה שונה מהבסיס המדורג של המנורה בקשת טיטוס (שהיא המנורה בסמל מדינת ישראל). ייתכן שהתיאור בקשת טיטוס אינו משקף באופן מדויק את בסיס המנורה, וייתכן שבבית המקדש השני עמדו כמה מנורות.

מצביא רומי, בנו של אספסינוס. כבש את ירושלים בעת דיכוי המרד הגדול. אחרי שהלגיונות הכריזו על אספסינוס כקיסר, הוא נכנס לתפקידו בסתיו 69 והפקיד בידי בנו טיטוס את המשך דיכוי המרד. טיטוס המתין עד אביב 70, ורק אז תקף את ירושלים.

טיטוס הגיע עם כוחותיו לירושלים מצפון, ערך אותם על הרכסים הצופים אל העיר ותכנן להבקיע את החומה השלישית מצד מערב – בין מגדל היפיקוס למגדל פסיפנוס. בזמן שהחיילים הרומים עסקו בהכנות למצור ובעבודות הביצור, המורדים תקפו אותם במפתיע מספר פעמים ופגעו בהם קשות, אך לא הצליחו לעצור את ההכנות לפריצה. בטרם החלה המתקפה על החומה השלישית שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו לנסות לשכנע את המורדים להיכנע, אך ללא הצלחה. הצבא הרומי הצליח להבקיע את החומה השלישית בצד מערב. מקום זה נבחר כי הוא מרוחק משני המגדלים המבוצרים היפיקוס ופסיפנוס, כי זהו קטע חלש של החומה שנבנה בחופזה על ידי ממשלת המרד ולא על ידי המלך אגריפס הראשון, וכי בקטע זה לחומה אין הגנה טבעית בשל הימצאותו בחלקו העליון של גיא בן הינום שבו הנחל עדיין לא יוצר מדרונות תלולים. כעבור ימים אחדים נפרצה גם החומה השנייה בצידה הצפוני, במרחק רב ככל האפשר מהביצורים החזקים של האנטוניה ושל המצודה ובמקום שבו אין ערוץ טבעי המגן על החומה.

עתה פנה טיטוס לכבוש את הר הבית על ידי כיבוש מצודת האנטוניה. הצבא הרומי הקים סוללות עפר כדי להעלות עליהן את אילי הניגוח מול האנטוניה ומול מגדלי המצודה. בשלב זה שוב ניסה יוסף בן מתתיהו לשכנע את המורדים להיכנע – גם הפעם ללא הועיל. יוחנן מגוש חלב הצליח לצאת למתקפה ולשרוף את מכונות המצור הרומיות. טיטוס ומפקדי צבאו החליטו להקים מחדש את כלי המצור וגם להקיף את העיר בחומת מצור, דָּיֵק, שתמנע הכנסת אספקה או תגבורת לנצורים, או בריחה מהעיר. מצב הנצורים בתוך העיר הלך והחמיר בגלל המצור, אך יותר מזה בגלל מעשי הרצח המרובים של הקנאים באנשי העיר שבהם חשדו בכוונות כניעה. לאחר קרבות רבים וקשים הצליחו הרומאים לכבוש את מצודת האנטוניה, משם יכלו לתקוף בקלות את בית המקדש עצמו. בשלב זה (י"ז בתמוז) נפסק קורבן התמיד בבית המקדש. נאום נוסף של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים הצליח לשכנע כמה מהם (מהשכבות הגבוהות של החברה) לצאת מהעיר ולהיכנע.

בחצרות בית המקדש הצטופפו לוחמים יהודים ואזרחים רבים שקיוו למצוא מקלט בחסות ה'. כאשר החלו החיילים הרומאים לתקוף את המקדש מכיוון האנטוניה, ניסו הלוחמים היהודים למנוע מהם את הגישה אליו על ידי הצתת הסטווים. לאחר מאבק עז, שכלל הצתת הסטיו הצפוני על ידי החיילים הרומאים, הם הצליחו לפרוץ לרחבת הר הבית וניגשו לפריצת חומות בית המקדש עצמו. טיטוס כינס את מפקדי הצבא כדי להחליט מה לעשות בבית המקדש עצמו – האם להורסו או, כפי שהרומאים נהגו בדרך כלל, להשאירו עומד כסמל לניצחון הרומאי וגם מתוך כבוד לדתות האחרות – כמקובל בתרבות ההלניסטית. הידיעות שיש בידינו בנושא זה הן סותרות, ולא ברור האם טיטוס ציווה בסופו של דבר על הרס המקדש או שרצה למנוע את הריסתו וזו אירעה בלהט הקרב. כך או כך, בסביבות ט' באב פרץ הצבא הרומי אל תוך המקדש והעלה אותו באש. האנשים הרבים שהסתתרו בחצרות המקדש נשרפו או נרצחו באכזריות על ידי החיילים הרומים.

עתה פנה הצבא הרומי לכבוש את שאר חלקי העיר ולשורפם – תחילה את העיר התחתונה, ובח' באלול את העיר העליונה. אנשי העיר הנותרים נטבחו על ידי הצבא הרומי, והניצולים נמלטו אל תעלות הביוב והניקוז. ואכן בחפירות אביגד בעיר העליונה נמצאה שכבת הרס ושריפה התואמת את חורבן בית שני. בתום הקרבות נחרבה ירושלים וחרב בית המקדש. מהעיר המפוארת שרדו רק שלושת המגדלים של המצודה והכתלים שתמכו ברחבת הר הבית.

​מתחם מקודש. רחבת הר הבית היא דוגמה לטמנוס. הגדלת רחבת הר הבית, שנעשתה ביוזמתו של המלך הורדוס והושלמה אחרי מותו, נחשבה לאחד מפלאי העולם העתיק, והשאירה את חותמה במראה ירושלים עד לימינו אנו. כדי להקים טֶמֶנוֹס כה גדול באזור הררי כמו הר הבית בירושלים, היה צורך בתכנון קפדני ובעבודות נרחבות. רחבת הר הבית חורגת בכל צלעותיה מתחומי הפסגה של הר הבית. בנוסף, בצלע הצפונית היא חוצה את נחל בית זיתא ובחלק הדרומי של הצלע המערבית היא חוצה את הטירופיאון (הגיא). בכל המקומות הללו היה צורך ליצור הגבהה מלאכותית, כדי ליצור רחבה מפולסת. בפינה הצפון-מערבית של הרחבה היה צורך לחצוב ולהנמיך חלק מהגבעה שעליה נבנתה מצודת האנטוניה.

​עיטור בדמות שלושה קווים אנכיים. טריגליפים הם עיטור נפוץ באפריז דורי אופייני.

חדר האירוח המקובל בתרבות הרומית. הטרקלין ניצב במרכז הבית ובו עמדו שלוש ספות נמוכות בצורת האות ח' סביב לרצפת פסיפס. על הספות נהגו להסב (כלומר, לשבת במצב של חצי שכיבה בנטייה לאחד הצדדים, תנוחה ששרדה במסורת היהודית בליל הסדר), לאכול ולשתות.

מצבת קבורה מפוארת, שבחלקה העליון מצוי חדר קבורה פנימי ומאחוריה מצויה מערת קבורה ובה תשעה חדרים וחזית מפוארת (מערת יהושפט), המעוטרת בגמלון (צורה משולשת) ובו תבליטים צמחיים. המצבה מתוארכת, על פי סגנון בנייתה, למאה הראשונה לספירה. נראה שמקור הקשר המוטעה לאבשלום בנו של דוד הוא בתיאור המקראי שאבשלום "הציב לו יד בעמק המלך". העיטור, שהיה על ראש הגמלון, נראה כמו כף יד, וייתכן שזו הסיבה לכינוי שניתן לו: יד אבשלום. ניתן להבחין בשני חלקים עיקריים במצבה – חלק תחתון חצוב וחלק עליון בנוי מאבני גזית. החלק התחתון חצוב בצורת קובייה מעוטרת בעמודים בדומה לקבר זכריה הסמוך (שני עמודים יוניים במרכז ואומנות דוריות עם חצי עמוד יוני בפינות). מעל העמודים: ארכיטרב חלק, אפריז בסגנון דורי, בעל טריגליפים ומטופות שבהן עיטור של מגינים עגולים, וכרכוב מצרי. החלק העליון, הבנוי, כולל ארבעה חלקים: מבנה קובייתי, מבנה עגול דמוי תוף, מבנה חרוטי קעור ובראשו עיטור של פרח לוטוס או שושן, בעל שקע שנועד להצבת חלק נוסף שלא שרד – אורנה (עיטור דמוי כד לאפר) ו/או כותרת קורינתית (כותרת בדמות עלי אקנתוס שהוא הצמח הידוע בארץ בשם קוציץ). מיקומה של יד אבשלום, הפאר הרב שלה ודמיונה הרב לקבר הורדוס, שחשף אהוד נצר בהרודיון, הביאו את הארכאולוג גבי ברקאי להציע שזהו קברו של המלך אגריפס הראשון. על פי הצעתו, במערת יהושפט נקברו בני משפחתו של אגריפס הראשון.

​היסטוריון יהודי שחי במאה הראשונה לספירה והיה מפקד הגליל במרד הגדול עד שנשבה בידי הרומאים לאחר קרב יודפת. תיאר את ירושלים ואת תולדות העם היהודי בספריו: "קדמוניות היהודים" (על העם היהודי ותולדותיו עד המרד הגדול), "מלחמת היהודים" (על אירועי המרד הגדול), "חיי יוסף" (אוטוביוגרפיה) ו"נגד אפיון" (כתב הגנה על היהדות). כתביו מהווים את אחד המקורות החשובים ביותר לחקר שלהי ימי הבית השני.

​מלאכה שעדויות לה נמצאו בחפירות אביגד בעיר העליונה. פסולת רבה של בית מלאכה לייצור זכוכית נמצאה במילוי שסתם מקווה מראשית המאה הראשונה לפני הספירה, במטרה לבנות מעליו רחוב בתקופת הורדוס, בסוף אותה מאה. הפסולת היתה של כלים פגומים שנוצרו בשיטה הקדומה יותר, שיטת הדפוס, שבה מכניסים את הזכוכית לתוך תבנית שיוצרת את צורת הכלי, וגם פסולת של ייצור זכוכית בשיטה החדשה יותר – שיטת הניפוח. ממצאים אלה אפשרו לתארך את תקופת המעבר בין השיטות למחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס. מתוך הפסולת ניתן ללמוד ששיטת הניפוח בראשיתה השתמשה בצינורות זכוכית שקצה אחד שלהם נופח לכלי קטן, ולא כפי שכיום מנפחים גוש זכוכית בעזרת צינור מחומר אחר. קיומו של בית מלאכה לייצור זכוכית בירושלים – הרחוקה מאזורי חול, שהוא חומר הגלם העיקרי בתעשיית הזכוכית – תומך בסברה שאומנות הזכוכית הייתה אומנות יהודית.

​ממייסדי הנצרות הקדומה. על פי המסורת הנוצרית, ישו, שנולד בדרך ניסית בבית לחם, גדל והחל לפעול בנצרת – עיירה קטנה בגליל התחתון. בבגרותו החל ישו להטיף לשמירה על המצוות שבין אדם לחברו ועל שוויון חברתי-כלכלי. דעותיו של ישו נתקלו בהתנגדות רבה של השכבות הגבוהות באזור מגוריו, והוא נאלץ לעבור לפעול באזורי השוליים של הגליל ובקרב אנשי המעמדות הנמוכים. ישו פגש את יוחנן המטביל, הושפע מדעותיו והוטבל על ידיו בירדן. בפעולותיו באזורי השוליים של הגליל – בעיקר סביב הכינרת – ביצע ישו כמה מעשי ניסים וריפוי, גיבש סביבו חבורה של תלמידים והצליח לסחוף אחריו קהל גדול של מאמינים שהחל לראות בו נביא ואולי גם משיח.

בשלב מסוים, בערך בשנת 30 לספירה, החליט ישו לעלות עם תלמידיו לרגל לירושלים בחג הפסח, אולי כדי להפיץ את תפיסותיו בקרב קהל גדול יותר. על פי המסורת הנוצרית, כאשר התקרבו ישו ותלמידיו לעיר וראו בפעם הראשונה את בית המקדש מהר הזיתים, פרץ ישו בבכי והסביר לתלמידיו שהוא חוזה שבית המקדש ייחרב. כשהם התקרבו לבית המקדש עצמו עורר ישו מהומות – הוא הפך את שולחנות חלפני הכספים ונאם כנגד חילול הקודש שהוא ראה בכל הפעילות המסחרית סביב המקדש. הצבא הרומי, שדאג לשמירה על הסדר סביב המקדש, ניסה לתופסו – אך ישו ותלמידיו הצליחו לחמוק. את ליל הסדר חגגה החבורה בסתר. אירוע זה הונצח בתפיסה הנוצרית כ"סעודה האחרונה" ושימש בסיס להתפתחות התפיסה הנוצרית ולטקסים מרכזיים בדת הנוצרית.

במשך אותו לילה הצליחו החיילים הרומאים ללכוד את ישו בסיוע אחד מתלמידיו – יהודה איש קְרִיּוֹת. ישו הובא למשפט בפני הנציב הרומי פּוֹנְטִיוּס פִּילָטוּס, נמצא אשם, ככל הנראה, בהפרת הסדר הציבורי ובהכרזה על עצמו כמשיח, ונגזר עליו מוות בצליבה. כיוון שלרגל חג הפסח היה נהוג לתת חנינה לאחד הנידונים – הציע פונטיוס פילטוס למנהיגי היהודים לבקש חנינה עבור ישו, אך הם בחרו בפושע אחר. על פי המסורת הנוצרית, שטף פונטיוס פילטוס את ידיו והכריז שידיו לא שפכו את הדם הזה. ישו הושפל בדרכו למקום הצליבה – "דרך הייסורים". הוא נשא על גבו את הצלב, על ראשו כתר של קוצים ועל גופו שלט "אני ישו מנצרת מלך היהודים". רוב העדות הנוצריות מזהות את מקום הצליבה בגבעת הגולגותא (כיום בתחומי כנסיית הקבר). על פי מסורות נוצריות, חייל רומי ריחם על ישו וקיצר את ייסוריו על הצלב על ידי חתך בבטנו. אחרי מותו של ישו הוא נקבר בקבר יהודי סמוך, שהיה שייך לאחד מאוהדיו. על פי המסורות הנוצריות, ישו קם לתחייה, התגלה בפני תלמידיו ועלה לשמיים מהר הזיתים.

​24 קבוצות של כוהנים מכל רחבי הארץ, שנטלו חלק בעבודת המקדש בתורנות בנוסף על הכוהנים והלוויים שגרו בירושלים. כל אחת מכ"ד משמרות הכוהנים הגיעה לירושלים ושירתה בבית המקדש פעמיים בשנה – בכל פעם למשך שבוע. לצידם של הכוהנים בעבודתם עמדו נציגים (לא כוהנים, ישראל) מיישוב המוצא של המשמרת – "מעמדות". בזמן שמשמרת הכוהנים והמעמד שהו בירושלים, היה נהוג ששאר בני היישוב התכנסו וקראו את ספר בראשית, וכך אף הם נטלו חלק בעבודת המקדש.

קירות עבים וחזקים שהוקמו כדי לתמוך בהגבהה לאורך רוב צלעותיה של רחבת הר הבית. כותלי הר הבית שרדו בחלקם התחתון עד ימינו. הכתלים הושתתו, בדרך כלל, על הסלע הטבעי, גם במקומות שבהם הוא היה מצוי בעומק רב מתחת לפני השטח באותה תקופה. הם נבנו מאבני גזית גדולות, שעל פניהן המוחלקות בוצע סיתות שוליים. סיתות זה, המכונה "סיתות הרודיאני" מאפיין את הבנייה באבן בתקופה זו. בסיתות זה עוצבו גם אבני הכתלים, שהיו מתחת למפלס החיים באותה תקופה, ובכמה מקומות סותת בצורה זו גם הסלע שביסוד הכותל. יש עדויות לכך שלפחות לחלק מהכתלים היו בחלקם העליון אוֹמְנוֹת אחוזות (מעין עמודים שטוחים שבלטו קצת מפני הקיר), כפי שקיימים במתחם המקודש של מערת המכפלה. סיתות השוליים והאומנות האחוזות "שברו" את החד-גוניות של הקיר ויצרו משחקי אור וצל שהקנו לכתלים מראה הדור. הפינות של הכתלים נבנו בשיטה של ראשים ופתינים כדי להקנות להן חוזק רב יותר. במפלס שערי הכניסה מדרום (שערי חולדה) נבנה נִדְבָּךְ (שורה של אבנים בקיר) בעל גובה רב מהרגיל, המכונה "נדבך רבא". נראה שמטרתו הייתה ליצור חגורה קושרת (רצועה של בנייה רחבה וחזקה) סביב הכתלים. הכתלים נבנו כך שכל נדבך נסוג פנימה 3-2 ס"מ. נראה שבנייה בשיטה זו הקנתה עוצמה רבה יותר לקירות ומנעה אשליה אופטית שהקיר עקום.

למרות עוצמתם הרבה של הכתלים לא היה בכוחם להכיל מילוי עפר שיפלס את השטח, מה גם שנדרשת כמות עפר רבה לצורך זה. לפיכך בין הכתלים לבין פני השטח הטבעיים נבנו קמרונות, שתמכו ברחבת הר הבית ויצרו מבנה קל יותר. ואכן, גם כיום חלקים נרחבים מרחבת הר הבית (פרט לחלקה המרכזי, הנשען על הפסגה הטבעית של הר המוריה) ניצבים מעל חללים גדולים. חללים אלו נוצרו לצרכים שונים ובהם מעברים אל תוך הרחבה, בורות מים ומקומות אחסון.

באזור הפינה הדרום-מערבית של הר הבית, ביסודות הכותל המערבי, חשפו רוני רייך ואלי שוקרון מקווה שהיה חלק מבית מגורים בשכונה שהייתה קיימת באזור זה לפני הגדלת רחבת הר הבית ושנהרסה כאשר נבנה הכותל המערבי. הכותל בוסס ישירות על גבי המקווה שמולא בעפר ונחתם בגושי אבן גדולים. בתוך המילוי נמצאו נרות חרס אופייניים למאה הראשונה לספירה ומטבעות המתוארכים לשנת 15/16 לספירה. ממצאים אלה מלמדים, שבניית הכתלים הושלמה לפחות עשרים שנה אחרי מותו של המלך הורדוס, ומכאן שהפרויקט כולו הושלם רק באמצע המאה הראשונה לספירה.

כלים עשויים אבן – רובם מאבן קירטון, שהיא אבן רכה ולבנה. בחפירות העיר העליונה נמצאה כמות גדולה מאוד של כלים אלה, ששימשו למגוון תפקידים במשק הבית, קשים יותר לייצור ולכן הם יקרים יותר מכלי חרס. ככל הנראה, הסיבה לכמות הרבה של כלי האבן היא שהאבן אינה מקבלת טומאה. רוב כלי האבן נעשו במחרטה – כלי המאפשר ייצור של כלים עגולים וסימטריים על ידי כרסום האבן מבפנים ומבחוץ תוך כדי סיבובה - וחלקם נעשה על ידי חציבה ידנית בעזרת פטיש ואיזמל. במורדות הר הצופים התגלתה מערה ששימשה כמחצבה וכבית מלאכה לייצור כלים מאבן קירטון. בית מלאכה נוסף לייצור כלים מאבן התגלה מצפון לירושלים.

​כלי חרס אדומים ואיכותיים המיובאים מאיטליה, שנמצאו בחפירות העיר העליונה.

​החלק הבולט של הגג מעל הקיר. הכרכוב בקבר זכריה עוצב בצורה של כרכוב מצרי – צורה קעורה.

​כתובת שנמצאה חרותה על אחת מאבני המשקולת בבית השרוף. הכתובת הביאה את אביגד למסקנה שבית זה היה שייך לאחת ממשפחות הכוהנים הגדולים שנזכרה בתלמוד. בחפירות שנערכו בידי אורן גוטפלד לא רחוק מכאן – בבית הכנסת תפארת ישראל – נמצאה בשנת 2016 אבן משקולת נוספת שעליה מופיע השם "קתרוס".

​כתובת אשר נמצאה בחפירות ריימונד וייל בעיר דוד בשנת 1913. הכתובת נכתבה ביוונית וזה תרגומה:

תֶאוֹדוֹטוֹס בן וֶטֶנוּס, כהן וראש בית הכנסת (אַרְכֵיסִינַגוֹגוֹס), בן לראש בית הכנסת ונכד לראש בית הכנסת, אשר בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה, החדרים ומתקני המים לשימוש המבקרים מחוץ לארץ, ואשר אביו, יחד עם הזקנים וסִימוֹנִידוֹס, יסד את בית הכנסת.

כתובת תיאודוטוס מעידה על קיום בית כנסת בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. התפקידים המרכזיים של בית הכנסת, כפי שהם מוצגים בכתובת תיאודוטוס, הם קריאה בתורה ולימוד. כתובת תיאודוטוס לא מזכירה את התפילה בבית הכנסת.

​אחד משלושת המגדלים אותם הקים הורדוס בפינה הצפון-מערבית של החומה הראשונה. מגדל היפיקוס נקרא על שם חברו של הורדוס. במגדל היפיקוס מתפצלת החומה השלישית מהחומה הראשונה. שני המגדלים האחרים הם מגדל פצאל ומגדל מרים. קיימים שחזורים אחדים בנוגע למערך המגדלים ולזיהויים עם שרידים הקיימים בשטח. במודל הולילנד, המצוי כיום במוזיאון ישראל ונבנה על ידי מיכאל אבי-יונה, שוחזר מערך משולש של המגדלים היוצר מצודה, כאשר מגדל מרים המתואר כעדין יותר הוא מגדל אחורי, ושני האחרים נמצאים בקו החומה: מגדל פצאל, הגדול והחזק ממערב ומגדל היפיקוס ממזרח. לעומת זאת הלל גבע משחזר את המגדלים במערך קווי לאורך החומה הראשונה, כאשר מגדל פצאל, המגדל הגדול והחזק ביותר, נמצא באמצע, מגדל מרים ממזרחו ומגדל היפיקוס ממערבו. הלל גבע מזהה את מגדל דוד בן ימינו עם מגדל היפיקוס, בעוד שחוקרים אחרים מזהים אותו עם מגדל פצאל.

המגדל העדין בשלושת מגדלים אותם הקים הורדוס בפינה הצפון-מערבית של החומה הראשונה. מגדל מרים קרוי על שמה של אשתו האהובה של המלך הורדוס. מלבדו הוקמו עוד שני מגדלים: היפיקוס ופצאל. קיימים שחזורים אחדים בנוגע למערך המגדלים ולזיהויים עם שרידים הקיימים בשטח. במודל הולילנד, המצוי כיום במוזיאון ישראל ונבנה על ידי מיכאל אבי-יונה, שוחזר מערך משולש של המגדלים היוצר מצודה, כאשר מגדל מרים המתואר כעדין יותר הוא מגדל אחורי, ושני האחרים נמצאים בקו החומה: מגדל פצאל, הגדול והחזק ממערב ומגדל היפיקוס ממזרח. לעומת זאת הלל גבע משחזר את המגדלים במערך קווי לאורך החומה הראשונה, כאשר מגדל פצאל, המגדל הגדול והחזק ביותר, נמצא באמצע, מגדל מרים ממזרחו ומגדל היפיקוס ממערבו.

​מגדל מתומן (בעל שמונה צלעות) וגבוה המתואר בידי יוסף בן מתתיהו, כשהוא ניצב בפינה הצפון-מערבית של החומה השלישית, באזור מגרש הרוסים של היום.

​המגדל הגדול והחזק בשלושת מגדלים אותם הקים הורדוס בפינה הצפון-מערבית של החומה הראשונה. מגדל פצאל קרוי על שם אחיו של הורדוס. מלבדו הוקמו עוד שני מגדלים: היפיקוס ומרים. קיימים שחזורים אחדים בנוגע למערך המגדלים ולזיהויים עם שרידים הקיימים בשטח. במודל הולילנד, המצוי כיום במוזיאון ישראל ונבנה על ידי מיכאל אבי-יונה, שוחזר מערך משולש של המגדלים היוצר מצודה, כאשר מגדל מרים המתואר כעדין יותר הוא מגדל אחורי, ושני האחרים נמצאים בקו החומה: מגדל פצאל, הגדול והחזק ממערב ומגדל היפיקוס ממזרח. לעומת זאת הלל גבע משחזר את המגדלים במערך קווי לאורך החומה הראשונה, כאשר מגדל פצאל, המגדל הגדול והחזק ביותר, נמצא באמצע, מגדל מרים ממזרחו ומגדל היפיקוס ממערבו. הלל גבע מזהה את מגדל דוד בן ימינו עם מגדל היפיקוס, בעוד שחוקרים אחרים מזהים אותו עם מגדל פצאל.

​תרומה שנתית בערך של מחצית השקל אותה יהודים מכל רחבי העולם הזרימו לבית המקדש. תרומה זו נועדה למימון הקורבנות הציבוריים. בכך השתתפו כל היהודים בעבודת המקדש. עולי הרגל, שהגיעו לבית המקדש, החליפו מטבעות כדי לתרום את מחצית השקל לפני כניסתם להר הבית.

השטחים המלבניים שבין הטריגליפים. המטופות בקבר בני חזיר הן ללא עיטור, בניגוד לנהוג בחזיתות דוריות שבהן מופיעות במטופות דמויות אליליות.

​משפחת מלוכה מאזור עיראק שהתגיירה והרבתה להגיע לירושלים. ככל הנראה, מקומם של ארמונות מלכי בית חדייב היה בעיר דוד, בתחום העיר הקדומה של ירושלים. בחפירות של דורון בן עמי ויאנה צ'חנובץ בחניון גבעתי, בשוליים המערביים של עיר דוד, נמצא מבנה מגורים גדול ומפואר. החופרים לא שוללים את הקשר בין מבנה זה לארמונות של מלכי בית חדייב שתוארו על ידי יוסף בן מתתיהו. גם קברי המלכים, מצפון לעיר העתיקה, מיוחסים למשפחה זו.

אחת המסכתות במשנה בה מתוארים הר הבית ובית המקדש. התיאור במסכת מידות שונה מהתיאור בכתביו של יוסף בן מתתיהו בכמה מרכיבים וגם שונה מחלק מהממצאים בשטח. לדעת רוב החוקרים, המקור במשנה נחשב כמהימן פחות מהמקורות האחרים בגלל התקופה המאוחרת שבה הוא התחבר – כ-150 שנים אחרי החורבן, בגלל היותו מבוסס על זיכרונות מהתקופה שעשויים להיות מוטים מסיבות שונות ובגלל מחלוקות אחדות, הנכללות בו, בין חכמים שונים באשר לחלקים בבית המקדש וברחבת הר הבית.​

ארמון מבצר שבנה המלך הורדוס במדבר יהודה. מצדה נכבשה בראשית המרד הגדול על ידי הסיקריים מידי חיל המצב הרומי ששהה בה.

לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש המשיכו המורדים להחזיק בשלושה מבצרים: הֵרוֹדִיוֹן, מִכְוָר ומצדה. הרודיון נכבשה בקלות רבה, מכוור נכנעה לאחר מצור רומאי ומצדה נשארה המעוז האחרון של המורדים. במצדה התבצרו הסיקריים מאז נטישתם את הלחימה בירושלים בתחילת המרד. הסיקריים לא לקחו חלק בקרבות כנגד הרומאים אך תקפו את יהודי עין גדי, שדדו אותם והרגו בהם. בשנת 73 או 74 תקפו הרומאים את מצדה, הקימו סוללה גבוהה ופרצו את חומותיה. על פי יוסף בן מתתיהו, העדיפו הסיקריים בשלב זה להתאבד ולא ליפול בשבי הרומאים. עם נפילת מצדה הסתיים דיכויו של המרד הגדול.

​מצודה גדולה עם ארבעה מגדלים בפינותיה שעמדה על גבעה הצמודה לפינתו הצפון-מערבית של הר הבית. המגדל בפינה השולטת על הר הבית היה הגדול ביותר. מן המצודה היו מדרגות שהובילו לסטווים של רחבת הר הבית. מבצר האנטוניה שימש את הורדוס כארמון עד לבניית ארמונו הצמוד לחומה המערבית של העיר. המבצר שימש את הצבא הרומי לפיקוח על הנעשה ברחבת הר הבית, ובעת הצורך יכלו החיילים לרדת לרחבה במהירות דרך המדרגות שהובילו לסטווים.

מתקן מים לטבילה ולטהרה. בכל בית בעיר העליונה נמצא לפחות מקווה פרטי אחד, ובמקרים רבים נמצאו כמה מקוואות. חלק מהמקוואות היו פשוטים וצנועים, אך בבתים רבים נמצאו מקוואות גדולים ומפוארים, שלרוב כללו הפרדה בין הנכנסים למקווה לבין היוצאים ממנו על ידי כניסה כפולה או מחיצה נמוכה. המקוואות כללו בריכה מדורגת חצובה בסלע וקמרון בנוי אבני גזית כגג. מכל המקוואות שנמצאו, רק אחד או שניים היו מצוידים במתקן של "אוצר" ו"השקה". הימצאותם של מקוואות כה רבים בבתים פרטיים מלמדת על מידת ההקפדה הרבה על דיני היהדות בקרב האוכלוסייה שגרה בעיר העליונה, אם כי גם ביישובים יהודיים אחרים מאותה תקופה באזור יהודה נמצאו מקוואות בבתים פרטיים. ההפרדה בין הכניסה לבין היציאה מהמקווה מלמדת אף היא על הקפדה רבה בדיני הטהרה. לדעתו של איל רגב, ההפרדה בין הנכנסים ליוצאים מאפיינת את הכוהנים, שנדרשו לשמור על דרגת טהרה גבוהה. גם המיעוט במקוואות בעלי מתקן של אוצר והשקה מאפיין לדעתו את הצדוקים, שהתנגדו להלכה המאפשרת זאת, שהיא הלכה פרושית. מכאן הוא מסיק שרוב תושבי העיר העליונה היו כוהנים צדוקים. הפאר הרב והגודל של המקוואות – הרבה מעבר למידה המינימלית הקבועה בהלכה – מעידים, לצד ההקפדה על דיני היהדות, גם על עושרם הרב של אנשי העיר העליונה.

​חציבה בקיר בצורת קשת (אַרְקוֹסוֹלִיָה) מעל דרגש במערת קבורה. בשלב מאוחר של ימי הבית השני החלו להשתמש במִקְמָרִים, שחלקם בעלי שוקת חצובה ומשענת ראש.

אחרון המלכים החשמונאיים. בשנת 40 לפנה"ס הצליחו הפַּרְתִים, שהיו אויבי האימפריה הרומית ושלטו בפרס, לכבוש חלקים מהמזרח הרומי ובהם את יהודה. בחסות הפרתים הצליח מתתיהו אַנְטִיגוֹנוֹס החשמונאי, בנו של אריסטובולוס השני, להשתלט על ירושלים ועל ארץ ישראל, לגרום למותו של פצאל ולהקים מחדש ממלכה חשמונאית עצמאית. הורדוס עצמו הצליח לברוח לרומא, שם הכתיר אותו הסנאט למלך יהודה בחסות רומא. הורדוס חזר לארץ ובתמיכת הרומאים הוא כבש מחדש את הארץ ואת ירושלים – כיבוש שהושלם בשנת 37 לפנה"ס.

​שורה של אבנים בקיר בעלת גובה רב מהרגיל. נִדְבָּךְ זה נבנה במפלס שערי הכניסה מדרום (שערי חולדה) נראה שמטרתו הייתה ליצור חגורה קושרת (רצועה של בנייה רחבה וחזקה) סביב הכתלים.

אחת הקבוצות בעם היהודי שהיו חלוקות ביניהן בשאלות הלכתיות שונות ובתפיסת עולמן הדתית. הנצרות הקדומה, זו של ימי הבית השני, היא כת יהודית. מייסדי הנצרות הקדומה – יוחנן המטביל, ישו הנוצרי ותלמידיהם – היו כולם יהודים. רק בשלב מאוחר יותר נפרדו דרכיהן של היהדות והנצרות. מקובל לראות את מקור שמה של הכת בעיירת מוצאו של ישו – נצרת, אך יש הרואים את מקור השם בפועל לנצור, שמשמעותו לשמור. ישו נזכר בספר "קדמוניות היהודים" שכתב יוסף בן מתתיהו, אך עיקר הידע שלנו על ישו ועל הנצרות הקדומה מגיע מכתבי הקודש הנוצריים – ספרי "הברית החדשה" ובעיקר ארבעת ספרי הבשורה – אך חשוב לציין שקיימות סתירות אחדות בתוך מקורות אלו.

בדומה לכיתות האחרות, גם הנצרות הקדומה עסקה בשאלות על הדרך הנכונה לקיים את מצוות אלוהי ישראל. בדומה לאיסיים, ראו מייסדי הנצרות הקדומה את תקופתם כתקופה הרת גורל, הקרובה מאוד ליום הדין שבו כל אדם יידרש לתת את הדין על חטאיו. על רקע הפער החברתי-כלכלי הגדול בתקופה זו ובהתאם לתפיסות של כיתות אחרות כמו הפרושים, גם יוחנן המטביל וישו הנוצרי הטיפו להקפדה רבה יותר על המצוות שבין אדם לחברו, וראו את ההתמקדות של השכבות הגבוהות בחברה היהודית במצוות הקשורות למקדש - המצוות בין האדם למקום - כחטא.

על פי המסורת הנוצרית, ישו, שנולד בדרך ניסית בבית לחם, גדל והחל לפעול בנצרת – עיירה קטנה בגליל התחתון. בבגרותו החל ישו להטיף לשמירה על המצוות שבין אדם לחברו ועל שוויון חברתי-כלכלי. דעותיו של ישו נתקלו בהתנגדות רבה של השכבות הגבוהות באזור מגוריו, והוא נאלץ לעבור לפעול באזורי השוליים של הגליל ובקרב אנשי המעמדות הנמוכים. ישו פגש את יוחנן המטביל, הושפע מדעותיו והוטבל על ידיו בירדן. בפעולותיו באזורי השוליים של הגליל – בעיקר סביב הכינרת – ביצע ישו כמה מעשי ניסים וריפוי, גיבש סביבו חבורה של תלמידים והצליח לסחוף אחריו קהל גדול של מאמינים שהחל לראות בו נביא ואולי גם משיח.

בשלב מסוים, בערך בשנת 30 לספירה, החליט ישו לעלות עם תלמידיו לרגל לירושלים בחג הפסח, אולי כדי להפיץ את תפיסותיו בקרב קהל גדול יותר. על פי המסורת הנוצרית, כאשר התקרבו ישו ותלמידיו לעיר וראו בפעם הראשונה את בית המקדש מהר הזיתים, פרץ ישו בבכי והסביר לתלמידיו שהוא חוזה שבית המקדש ייחרב. כשהם התקרבו לבית המקדש עצמו עורר ישו מהומות – הוא הפך את שולחנות חלפני הכספים ונאם כנגד חילול הקודש שהוא ראה בכל הפעילות המסחרית סביב המקדש. הצבא הרומי, שדאג לשמירה על הסדר סביב המקדש, ניסה לתופסו – אך ישו ותלמידיו הצליחו לחמוק. את ליל הסדר חגגה החבורה בסתר. אירוע זה הונצח בתפיסה הנוצרית כ"סעודה האחרונה" ושימש בסיס להתפתחות התפיסה הנוצרית ולטקסים מרכזיים בדת הנוצרית.

במשך אותו לילה הצליחו החיילים הרומאים ללכוד את ישו בסיוע אחד מתלמידיו – יהודה איש קְרִיּוֹת. ישו הובא למשפט בפני הנציב הרומי פּוֹנְטִיוּס פִּילָטוּס, נמצא אשם, ככל הנראה, בהפרת הסדר הציבורי ובהכרזה על עצמו כמשיח, ונגזר עליו מוות בצליבה. כיוון שלרגל חג הפסח היה נהוג לתת חנינה לאחד הנידונים – הציע פונטיוס פילטוס למנהיגי היהודים לבקש חנינה עבור ישו, אך הם בחרו בפושע אחר. על פי המסורת הנוצרית, שטף פונטיוס פילטוס את ידיו והכריז שידיו לא שפכו את הדם הזה. (ישו הושפל בדרכו למקום הצליבה – "דרך הייסורים". הוא נשא על גבו את הצלב, על ראשו כתר של קוצים ועל גופו שלט "אני ישו מנצרת מלך היהודים". רוב העדות הנוצריות מזהות את מקום הצליבה בגבעת הגולגותא (כיום בתחומי כנסיית הקבר). על פי מסורות נוצריות, חייל רומי ריחם על ישו וקיצר את ייסוריו על הצלב על ידי חתך בבטנו. אחרי מותו של ישו הוא נקבר בקבר יהודי סמוך, שהיה שייך לאחד מאוהדיו. על פי המסורות הנוצריות, ישו קם לתחייה, התגלה בפני תלמידיו ועלה לשמיים מהר הזיתים.

מותו של ישו לא הביא לסופה של כת הנוצרים. תלמידיו של ישו המשיכו לפתח את רעיונותיו. בירושלים התקיימה קהילה יהודית-נוצרית, שפיתחה לעצמה מבנה ארגוני והפיצה את הבשורה של ישו לאוכלוסייה הולכת וגדלה. בשלב מסוים, עוד בימי הבית השני, החלה הכת הנוצרית לקבל לשורותיה גם לא-יהודים. העובדה שהנוצרים נרדפו על ידי השלטונות ועל ידי חלק מהכיתות היהודיות – בעיקר על ידי הצדוקים, מלמדת על עוצמתה המתגברת של כת זו. עוד לפני פרוץ המרד הגדול הופצה הבשורה הנוצרית ברחבי הארץ והגיעה גם לרומא. נראה שהכנסייה הירושלמית, שנחשבה ל"אם הכנסיות", עזבה את ירושלים ערב המרד הגדול.

עיר מתים שבה היו מרוכזים קברי התקופה. גם בימי הבית השני סביב תחומי ירושלים התפתחה נקרופוליס. גם הפעם הקיפה עיר הקברים את העיר, אך בצד המערבי שבו לא נחשפים סלעי הטורון היו פחות קברים. עיר הקברים של ימי הבית השני הייתה גדולה יותר מזו של ימי הבית הראשון ונכללו בה, בין השאר, קברים מצפון לחומת העיר העתיקה, בשכונות סנהדריה, רמת אשכול וגבעת המבתר, בהר הצופים, בנחל קדרון, בגיא בן הינום ובאזור ארמון הנציב.

מאחר שבימי הבית השני תחומי ירושלים הורחבו כמה פעמים, נוצר מצב שבו אזורי קבורה נכללו בתחומי העיר. על פי הידוע לנו, בתקופה זו היה נהוג לפנות את הקברים שהיו באזורים שאליהם התרחבה העיר.

טיח שעוצב בצורות שונות (טיח מְכוּיָר). על חלק מקירות הבתים בעיר העליונה נמצא סְטוּקוֹ. בדומה לפסיפסים ולעיטורים בשולי השולחנות המלבניים, הסטוקות שנחשפו בירושלים לא כללו דמויות אדם או חיה והתמקדו בנושאים גיאומטריים וצמחיים וגם בנושאים ארכיטקטוניים, כמו אבני גזית, עמודים ולוחות שיש.

​אולם מקורה שבחזיתו טור עמודים. רחבת הר הבית הייתה מוקפת מכל צידיה בסְטָווִים.

​אולמות הצד בבסיליקה. אולמות אלו נמוכים יותר מאולם התווך.

​צינור סגור שיורד אל העמק ומטפס לצידו הנגדי. אם פתח הכניסה גבוה מפתח היציאה – על פי חוק כלים שלובים (מים בכלים שונים שביניהם מחבר צינור סגור ומלא מים יגיעו לאותו גובה) המים ימשיכו לזרום אל צידו השני של העמק.

קבוצה קנאית בולטת שכונתה על שם הפיגיון שבו הם היו הורגים את מתנגדיהם הפוליטים. הסיקריים ראו בעצם קבלת השלטון הרומי חטא כבד נגד האמונה בשלטון ה'. קבוצה זו נקטה אלימות ואף רצחה יהודים שהתנגדו לדרכה.

כאשר המרד הפך לעובדה מוגמרת, הוקמה ממשלה שבה היה תפקיד בולט לחלק מהאליטות שהיו בעלי דעות מתונות ביחס למרד. נראה שהמנהיגות המתונה ניסתה למתן את הקיצונים ולמצוא דרך לחלץ את העם מהנסיבות הקשות. הסיקריים, שהיו אחת הקבוצות הקיצוניות, נטשו את ירושלים והסתגרו במצדה – שאותה כבשו קודם לכן מידי חיל המצב הרומי – במהלך המרד כולו.

במצדה התבצרו הסיקריים מאז נטישתם את הלחימה בירושלים בתחילת המרד. הסיקריים לא לקחו חלק בקרבות כנגד הרומאים אך תקפו את יהודי עין גדי, שדדו אותם והרגו בהם. בשנת 73 או 74 תקפו הרומאים את מצדה, הקימו סוללה גבוהה ופרצו את חומותיה. על פי יוסף בן מתתיהו, העדיפו הסיקריים בשלב זה להתאבד ולא ליפול בשבי הרומאים.

סיתות המאפיין את הבנייה באבן בשלהי ימי הבית השני. אבני גזית גדולות, שעל פניהן המוחלקות בוצע סיתות שוליים. בסיתות זה עוצבו גם אבני הכתלים, שהיו מתחת למפלס החיים באותה תקופה, ובכמה מקומות סותת בצורה זו גם הסלע שביסוד הכותל. סיתות השוליים "שבר" את החד-גוניות של הקיר ויצר משחקי אור וצל שהקנו לכתלים מראה הדור.

​מוסד ההנהגה המוסמך של העם היהודי. הסנהדרין עסקה גם בנושאים משפטיים וגם בקביעת ההלכה בתחומי החיים השונים. יש המייחסים לסנהדרין גם פעילות בתחום הפוליטי והמנהלי. על פי מסורת חז"ל, הסנהדרין שכנה בבית המקדש.

​ארון קבורה מאבן. האנשים החשובים ביותר נקברו בקבורה קבועה, שהייתה בדרך כלל בסרקופג. במערות הקבורה התגלו מעט סַרְקוֹפָגים. על הסרקופגים היו עיטורים שונים – גיאומטריים, צמחיים וארכיטקטוניים ולעיתים נכתב או נחרת שמו של המנוח.

​ספלי אבן בגדלים שונים.

​העזרה המקודשת ביותר מכל העֲזָרות ברחבת הר הבית. שם היה המזבח ושאר האמצעים להקרבת קורבנות. בעזרה זו היו ניצבים הכוהנים, מקבלים את הקורבנות מהבאים ומקריבים אותם על גבי המזבח.

אחת העֲזָרות ברחבת הר הבית. עזרה קצרה ורחבה שאליה היו נכנסים הבאים להקריב קורבן, כולל נשים שבאו להקריב קורבן לאחר הלידה.

​אחת העֲזָרות ברחבת הר הבית. החצר החיצונית של בית המקדש עצמו. לעזרה זו נכנסו כל היהודים – גברים ונשים, שבאו לבית המקדש. בארבע פינות עזרת הנשים ניצבו לשכות (מהפינה הצפון-מזרחית ועם כיוון השעון): עצים, נזירים, בית השמנים ומצורעים. בקצה המערבי של עזרת הנשים ניצבו חמש-עשרה המעלות שעליהם ניצבו הלוויים ושרו את שירי המעלות. בקצה העליון של המעלות ניצב שער ניקנור, שהוביל לעזרת ישראל.

​בסיס מוגבה שעליו עמד מבנה. לארמון הורדוס היה פודיום שנשען על קירות תמך צולבים שמולאו בעפר.

המצביא הרומי שכבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס, כחלק מהמסע הרומי להשתלטות על מזרח הים התיכון. כיבוש זה שם קץ לשלטון היהודי העצמאי של בית חשמונאי בארץ ישראל.

​צינור שקוף וסגור המלא במים פרט לטיפת אוויר. טיפת האוויר מגיעה למרכז הצינור כאשר הוא מאוזן לחלוטין.

ריצוף אומנותי המורכב מאבנים צבעוניות קטנות. החדרים הקשורים למתקני הטבילה והרחצה היו מרוצפים בפסיפס. בחלק מהבתים נחשפו גם רצפות פסיפס שלא בהקשר לחדרי רחצה. אומנות הפסיפס היא אומנות הלניסטית, ולשם ביצועה נדרש ממון רב. המאפיין את רצפות הפסיפס בבתי העיר העליונה הוא היעדר מוחלט של דמויות אדם או חיה ושימוש בדגמים צמחיים או גיאומטריים כמו: וַרְדָה, מֵיאַנְדֶרִים, גל רץ, בקבוקים, כפות תמרים (תימורות) ועוד. היעדר השימוש בדמויות אדם וחיה מוכר גם מרצפות הפסיפס בארמונות של המלך הורדוס באותה תקופה, והוא מעיד על ההקפדה הרבה על דיני היהדות בתקופה זו. מעניין לציין שברצפות הפסיפס בבתי הכנסת הקדומים, שנוצרו כמה מאות שנים מאוחר יותר, מופיעים לא רק דמויות אדם וחיה אלא גם דמויות אליליות. רצפות הפסיפס שנחשפו שלא בהקשר למתקני הטבילה והרחצה שימשו ככל הנראה בטרקלין.

מחוז שליטה רומי שכלל את רובה של ארץ ישראל. עם הדחתו של ארכלאוס, בשנת 6 לספירה, עבר שטח שלטונו לשלטון רומאי ישיר והפך לפּרוֹבִינְקִיָה יוּדַיְאָה. בראש הפרובינקיה עמד נציב (מושל) שמונה על ידי הרומאים. לנציב היו סמכויות רחבות בתחומי חיים רבים בפרובינקיה, כולל תחומי הדת, המשפט והסדר הציבורי. הנציבים קבעו את מרכז שלטונם בעיר קיסריה; ירושלים אמנם איבדה את מעמדה המנהלתי הראשי אך המשיכה להיות המרכז החשוב של העם היהודי. שלטון הנציבים התאפיין ביחסים מתוחים עם היהודים, בעיקר בחלק האחרון של התקופה – אחרי ימי אגריפס הראשון. הרקע למתח היה יחס לא סובלני של הנציבים למסורת היהודית, עול המיסים הכבד, העושק והשחיתות מצד הנציבים, יחס נוקשה כלפי היהודים ומנגד יחס אוהד כלפי הנוכרים בסכסוכים שפרצו ביניהם וההתנגדות של חלקים בחברה היהודית למדיניות של הנציבים ולאובדן העצמאות היהודית. עם מותו של אגריפס הראשון חזרה ארץ ישראל להיות תחת שלטון הנציבים הרומאים. תחומיה של הפרובינקיה יודיאה הורחבו והם כללו גם את הגליל ואת עבר הירדן.

אחת הקבוצות בעם היהודי שהיו חלוקות ביניהן בשאלות הלכתיות שונות ובתפיסת עולמן הדתית. מקור שמם של הפרושים אינו ידוע בוודאות. יש הסוברים שמקורו במנהגם לפרוש – להיבדל, להתרחק מאנשים אחרים שלא הקפידו כמוהם על ההלכות; ויש הסוברים כי מקור שמם בדרכם בתורה – לתת פרשנות לכתוב בתורה ולא להסתפק בדברים כפשוטם. התמיכה העממית בקבוצה זו הייתה המקיפה ביותר, והיא גם הייתה הקבוצה הגדולה ביותר מכל הקבוצות.

במרכז תפיסת עולמם של הפרושים עמד לימוד התורה ופירושה. הפרושים פיתחו את התורה שבעל פה – ההלכות שעל פיהן יש לנהוג, המבוססות על הפירושים שנתנו החכמים לכתוב בתורה. על פי תפיסתם של הפרושים, כל אדם – גם מפשוטי העם – יכול להגיע לדרגה של קדושה על ידי לימוד התורה וקיום מכלול המצוות כפי שפורשו מהתורה על ידי החכמים. הפרושים הקלו בדיני טומאה וטהרה ופעלו לקרב ככל האפשר את עבודת המקדש אל ההמונים. הפרושים האמינו ששכרו או עונשו של אדם יינתנו לו אחרי מותו, בעולם הבא, על פי מעשיו בעולם הזה – המידה שבה הוא מילא את המצוות. לפיכך גורלו של אדם תלוי במידה רבה במעשיו. עם זאת, הם גם האמינו שכל מה שקורה בעולם הוא תוצאת רצונו של האל.

​ציור קיר בטכניקת הטיח הלח. על פי טכניקה זו מציירים על הטיח בעודו לח, וכך הצבעים נספגים בטיח ולא נמחקים. טכניקה זו יקרה בהשוואה לטכניקת הטיח היבש (סֶקוֹ) – ציור על הקיר אחרי שהטיח התייבש. הצבע לא נספג בטיח ויכול להימחק עם השנים. רוב ציורי הקיר שנחשפו על קירות הבתים בעיר העליונה נעשו בפְרֶסְקוֹ. בדומה לפסיפסים ולעיטורים בשולי השולחנות המלבניים, הפרסקאות שנחשפו בירושלים לא כללו דמויות אדם או חיה והתמקדו בנושאים גיאומטריים וצמחיים וגם בנושאים ארכיטקטוניים, כמו אבני גזית, עמודים ולוחות שיש.

בקבוקים קטנים שנמצאו בחפירות העיר העליונה. יכול להיות שלשם השתייה בטרקלין נעשה שימוש בצַפָּחוֹת. את הצַפָּחוֹת לא ניתן להציב על משטח, ולכן נראה שהן הועברו מיד ליד בין המסובים בטרקלינים.

מערת קבורה עם חזית מפוארת המקושרת לקבר זכריה הסמוך. הקבר, המתוארך למאה הראשונה לפנה"ס, מזוהה על ידי כתובת שנחקקה על גבי האַרְכִיטְרַב (החלק התחתון של מערכת הקורות – הקורות האופקיות הניצבות מעל העמודים ומקשרות ביניהם) כקברם של הכוהנים מבני חזיר – משפחת כהונה שנזכרת בין שמות משפחות הכהונה בדברי הימים. לקבר חזית בסגנון דורי, הכוללת שני עמודים דוריים הניצבים בין שתי אַנְטוֹת (אומנות הצמודות למזוזות הפתח) ואַפְרִיז (החלק האמצעי של מערכת הקורות – בין הארכיטרב לבין הכרכוב) דורי הכולל טְרִיגָלִיפִים (עיטור בדמות שלושה קווים אנכיים) ומְטוֹפּוֹת (השטחים המלבניים שבין הטריגליפים) ללא עיטור, בניגוד לנהוג בחזיתות דוריות שבהן מופיעות במטופות דמויות אליליות. בצידה הצפוני של החזית מצויה חציבה הנראית כבסיס ל"נפש". מעבר לחזית נמצאת מערת קבורה שכללה חדרי קבורה, מסדרונות ומדרגות. אחד המסדרונות מקשר בין המערה לבין הרחבה סביב קבר זכריה.

​מצבת קבורה ("נפש") המתוארכת למאה הראשונה לפנה"ס וחצובה כולה בסלע. חלקה התחתון של המצבה חצוב בצורת קובייה וחלקה העליון חצוב בצורת פירמידה. במרכז כל פאה בקובייה יש עיטור בדמות שני עמודים בעלי כותרת יוֹנִית עם שתי ווֹלוּטות (ווֹלוּטָה היא עיטור בצורת שבלול) וביניהן עיטור של בֵּיצִים ורְמָיִים (רצועת עיטור ובה לסירוגין תבליט דמוי ביצה וקו אנכי מחודד בקצהו התחתון המזכיר כידון – רומח). העמודים היו מחורצים רק בחלקם העליון. הפינות עוצבו בצורה של אוֹמְנָה (בליטה דמוית עמוד הצמודה לקיר) דוֹרִית עם חצי עמוד יוני. לאומנות הוצמדה כותרת דורית ומתחתיה עיטור של ארבעה דיסקוסים. הכַּרְכּוֹב (החלק הבולט של הגג מעל הקיר) עוצב בצורה של כרכוב מצרי – צורה קעורה. נראה שהמצבה שייכת לחדר קבורה קטן שהיה בחלקה התחתון, ואולי גם לקבר בני חֵזִיר הסמוך. השם זכריה הוא מאוחר לימי הבית השני ואינו מעיד על הקבור בו.

קבר גדול ומפואר המצוי מצפון לחומה השלישית ומיוחס להלנה מלכת חדייב ובני משפחתה. הכניסה לקבר היא בטור מדרגות ארוך היורדות מזרחה. המדרגות אינן שוות בגודלן, בדומה למדרגות לשערי חולדה. לאורך המדרגות ובתחתיתן חצובים מתקני מים שזוהו ככיור וכמקוואות. מתחתית המדרגות מוביל שער צפונה לחצר גדולה החצובה כולה בסלע. ייתכן שקירות החצר צופו בלוחות שלא שרדו. בקיר המערבי של החצר, אך לא בדיוק במרכזו, חצובה חזית מפוארת שאליה מוליכות שלוש מדרגות חצובות. החזית כוללת שני עמודים יוניים בין שתי אנטות עם כותרת דורית, ארכיטרב מעוטר בעלים ואפריז דורי בעל מטופות מעוטרות במגינים וטריגלפים, שבמרכזו אשכול ענבים, זרים ועלי אקנתוס. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, מעל החזית עמדו שלוש פירמידות שלא שרדו, אך חלקים מהם נמצאו בחפירות במקום. אל מערת הקבורה עצמה הוביל פתח נסתר שנסגר באמצעות אבן גולל שלה מנגנון הפעלה מתוחכם. המערה כללה אולם כניסה, פרוזדור ושמונה חדרי קבורה. נראה שבחדר הקבורה המוסתר ביותר והמצוי בדיוק מאחורי מרכז העיטור בחזית נקברה המלכה הלנה עצמה. במערה נמצאו כמה ארונות קבורה ועל אחד מהם נמצאה הכתובת: "צדה מלכתה".

​קברים גדולים הכוללים מצבות קבורה מפוארות. בימי הבית השני המעמד העליון – אנשי השלטון, פקידים גבוהים, משפחות הכהונה ואנשים עשירים – נקברו בקברים בעלי מצבת קבורה ("נפש") או חזית מפוארת, בולטת ומעוטרת. סגנון העיטורים מושפע בעיקר מהסגנון ההלניסטי, אך גם מסגנון מצרי. עם זאת, הוא בעל אופי יהודי מובהק הכולל היעדרות של דמויות אליליות או דמויות אדם וחיה והתמקדות בדגמים צמחיים (בעיקר גפנים) וגיאומטריים. קברים כאלה נחשפו בכמה מקומות בנקרופוליס, אך ריכוז שלהם מצוי במורדות הר הזיתים אל נחל קדרון בקרבת הר הבית.

אחת הקבוצות הקיצוניות בעם היהודי שהובילו למרד הגדול. בשלהי ימי הבית השני צצו גורמים רבים בעם היהודי, יחידים וקבוצות שקראו למאבק לשחרור לאומי מעול השלטון הרומי. הם ראו באירועי התקופה בשורה להתקרבות ימות המשיח וקראו לחזרה בתשובה ולמאבק בשלטון הרומי הזר כתנאי לביאת המשיח. הקבוצה החשובה מבין קבוצות אלו – הקנאים – טענה שמאבק של העם היהודי בשלטון הרומי יזכה בתמיכת האל.

על המצע של פגיעה מתמדת של השלטון הרומי ברגשות הדתיים והלאומיים של היהודים, תחושות הייאוש אחרי מותו של אגריפס הראשון, התחזקות הנוכרים על חשבון היהודים והפער הכלכלי הגדול בעם שהביא רבים למאבק על פת לחם, צמחו בקרב רבים תקוות מיסטיות להתערבות אלוהית שבמעשה ניסים תשנה את המציאות. תקוות אלו הזינו את הקבוצות הקיצוניות שקראו ליציאה למלחמה בשלטון הרומי ובקבוצות בעם שהתנגדו למהלך זה. האי-אמון של העם באליטות הוותיקות ביטל את כוחן הממתן, וכך פסעו קבוצות גדולות בעם היהודי בעקבות קבוצות קיצוניות למרד בשלטון הרומאי.

במהלך המהומות בירושלים בקיץ 66 הצליחו הקבוצות הקיצוניות – הקנאים והסיקריים, להשתלט על העיר. אחת הפעולות שנקטו הקנאים הייתה לבטל את הקורבן לשלום הקיסר בבית המקדש. מעשה זה היה הכרזת מרד ברומאים. פעולות נוספות שהם נקטו היו טבח החיילים הרומים לאחר כניעתם, שרפת ארכיון שטרי החוב וחלק מהארמונות בירושלים וכן רצח של מתנגדיהם ובראשם הכוהן הגדול. עד מהרה פרצו קרבות גם בתוך הקבוצות הקיצוניות.

בסתיו 66 עלה הנציב הרומי של סוריה, קֶסְטִיוּס גַלוּס, בראש צבא גדול לירושלים כדי לדכא את המרד. אחרי שהתגבר על ניסיונות לעצור אותו בדרך אל העיר, הצליח גלוס לפרוץ אל תוכה ולהגיע עם צבאו למצור על הר הבית. אך אחרי כמה ימים של מצור הוא החליט לפתע לסגת מהעיר. המורדים ניצלו את הנסיגה החפוזה. הם ארבו לו בקטע צר של מעלה בית חורון (הדרך היורדת מירושלים אל השפלה) והצליחו להרוג כחמישית מחייליו ולקחת שלל רב. הקנאים פירשו הצלחה זו כעדות לעזרה הניסית הצפויה למורדים בשלטון הרומי, וגרמה לרבים לתמוך בהמשך המרד.

בזמן שעבר מאז הגעת אספסינוס לארץ ועד לתקיפת ירושלים בידי טיטוס, למעלה משנתיים ימים, התחוללו בירושלים מאבקים פנימיים רבים. ממשלת המרד בראשות המתונים החזיקה מעמד עד חורף 68, אך בואם של פליטים רבים לירושלים ובהם מנהיגי הקנאים, כמו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, הצית מאבקים ומעשי רצח רבים, שבהם נרצחו רוב המנהיגים המתונים. המאבקים בין הקבוצות הקיצוניות, שכללו גם את שריפת מאגרי המזון של העיר, נמשכו עד לתחילת המצור של טיטוס על העיר באביב 70.

​קשת המשולבת בכותל המערבי מצפון לרחבת התפילה בת ימינו ומדרום לשער וורן. מעל קשת וילסון היה שער במפלס גבוה, שאליו הגיעו בגרם מדרגות שעלה מדרום לקשת או בגשר שחצה את הטירופיאון. ייתכן שהשער והגשר שימשו את הכוהנים כמעבר טהור, המופרד מהרחוב באמצעות קמרונות, שהוביל מהעיר העליונה אל בית המקדש. בסמוך לדרך שהובילה לקשת וילסון נחשף מבנה מתקופת הורדוס, ששימש כאולם הסבה מפואר שבו מזרקה לאורחים רמי דרג שהגיעו להר הבית. שמה של הקשת הוא על שם חוקר שזיהה אותה במאה ה-19.

קשת המשולבת בכותל המערבי בסמוך לפינה הדרום-מערבית של כותלי הר הבית. שמה של הקשת הוא על שם חוקר שזיהה אותה במאה ה-19. הדרומי בשערי הצד המערבי, שהוביל כנראה אל הסטיו המלכותי, ניצב מעל קשת רובינסון – שהחזיקה מחלף ענק מעל הרחוב שעבר, בקטע זה, לאורך הכותל המערבי. אל השער הוביל גרם מדרגות שטיפס אל המחלף מצד דרום. קמרונות שתמכו בגרם מדרגות זה נחשפו בחפירות, כמו גם האוֹמְנָה – העמוד הבנוי המחזיק את הקשת מול הכותל. בתוך האומנה הוקמו מספר חנויות, שנוספו לחנויות שהוקמו מצדו השני של הרחוב למרגלות הכותל. על גבי הרחוב נחשפה שכבת הרס שכללה מפולת של אבני הבנייה מחלקיו העליונים של הכותל – מפולת המעידה על הרס מכוון שנעשה על ידי הרומים לאחר כיבוש העיר. קשת רובינסון התמוטטה על הרחוב שמתחתיה וגרמה לניפוץ של אבני הריצוף של הרחוב. בין האבנים שנפלו אל הרחוב נמצא חלק ממשקוף של שער (אולי השער שמעל קשת רובינסון). המשקוף היה מעוטר בדגם מלבני היוצר מסגרת. קטע של דגם דומה נמצא גם בשער חולדה המזרחי. דגם עיטורי כזה מוכר לנו גם משערי מערכות הקבורה (המאוחרות יותר) בבית שערים.

​שולחנות העשויים אבן שנחשפו בחפירות העיר העליונה. נמצאו שני סוגים של שולחנות:

1. שולחנות עגולים – שולחנות שמהם נחשפו טבלאות אבן עגולות, ואשר ככל הנראה עמדו על שלוש רגלי עץ נמוכות, שלא נמצאו. נראה ששולחנות אלו ניצבו קרוב לספות ההסבה;
2. שולחנות מלבניים – שולחנות שהיו מורכבים מטבלת אבן מלבנית ועמוד אבן שעליו ניצבה הטבלה.

על שלוש מהדפנות של טבלאות האבן, שנחשפו בחפירות, נמצאו עיטורים, בעוד שדופן אחת נשארה חלקה. מערך זה של עיטורים הביא את אביגד למסקנה ששולחנות האבן המלבניים נשענו על קיר. העיטורים על דפנות השולחנות, בדומה לעיטורים בפסיפסים, היו גיאומטריים או צמחיים. על אחד משברי טבלאות האבן נמצא עיטור של שתי קרנות שפע וביניהן רימון – עיטור המוכר ממטבעות חשמונאיים. עיטור מעניין נוסף נמצא על שבר של טבלת שולחן מלבנית שמקורה לא ידוע (ישנה סבירות בינונית שהוא נגנב מחפירות העיר העליונה), ובו מופיע שולחן מלבני עם עמוד שעליו ומתחתיו מוצגים כלים שונים. שולחנות האבן המלבניים היו גבוהים יותר מהשולחנות העגולים ולא יכלו לשמש את המסיבים על הספות. לנוכח זאת, משער נחמן אביגד שהם שימשו כשולחן עזר להגשה או לתצוגה של כלים נאים.

שימוש נוסף, שני, באבנים לבניין אחר. בחפירות של רוני רייך ויעקב ביליג בסמוך לפינה הדרום-מערבית של הר הבית נמצאו כמה מושבי תיאטרון בשימוש משני.

​שלושה חגים – פסח, שבועות וסוכות - בהן הגיעו לירושלים רוב העולים לרגל. במועדים אלו מלאה ירושלים עולי רגל רבים – והיה צורך התארגנות מיוחדת בעיר כדי לספק לעולי הרגל שירותי אירוח נאותים וגישה נוחה לרחבת הר הבית.

​שליט מקומי שנמצא תחת חסותו של שלטון אחר, חזק יותר. מדיניות הרומים לשליטה בשטחים שכבשו הייתה למנות שליטים מקומיים לשליטי חסות. הם עשו זאת כדי ששליטים אלה ימתנו בעיני העם הנכבש את השלטון הזר, אך גם יעשו עבורו את "העבודה השחורה" – שליטה בפועל על עמם. כאשר כבשו הרומים את ארץ ישראל, הם פסלו את החשמונאים כמועמדים אפשריים לשלטון חסות. החשמונאים נתפסו כלא מספיק יציבים, על רקע העובדה שממש באותן שנים היורשים של המלכה החשמונאית שלומציון – הוֹרְקָנוֹס השני וארִיסְטוֹבּוּלוֹס השני – נאבקו ביניהם על השלטון ואף פנו לפומפיוס בעניין זה; כלא מספיק נאמנים לרומים, כיוון שבשנים הראשונות לשלטון הרומי ניסו בני משפחת חשמונאי להוביל מרידות בשלטון; ואף כלא מקובלים על רוב העם (משלחת של העם היהודי ביקשה מהרומים להוריד את החשמונאים מהשלטון ולהחזיר את השלטון לידי הכוהנים). אַנְטִיפַּטְרוֹס האֱדומי ניצל היטב את המצב שנוצר והצליח לקדם את עצמו ואת בניו לעמדת שליטה ביהודה.

ניגוד גדולים בין קבוצות בתוך חברה אחת. החברה היהודית בשלהי ימי הבית השני הייתה שסועה מאוד בתחום הרוחני-הדתי, בתחום החברתי-כלכלי ובתחום הפוליטי. שסעים אלו החלישו מאוד את החברה היהודית וגרמו לקבוצות בה לפנות זו כנגד זו, לעתים אף באלימות. שסעים אלו היו מהגורמים לפרוץ המרד הגדול.

​משקוף של שער שמצוי במפלס נמוך בתחום עזרת הנשים ברחבת הכותל בת ימינו. שמו של השער הוא על שם חוקר שזיהה אותו במאה ה-19.

​שער בחלקה הצפוני של החומה הראשונה. במקום זה התפלה החומה השנייה מהחומה הראשונה. מיכאל אבי-יונה, שבנה את דגם ירושלים בימי הבית השני (דגם "הולילנד"), המוצב כיום במוזיאון ישראל, סבר ששער גינת היה באזור שער יפו של ימינו. נחמן אביגד, שחפר בתחומי הרובע היהודי של ימינו אחרי מלחמת ששת הימים, זיהה שער בחומה בערך באמצע החלק הצפוני של החומה הראשונה וטען שזהו שער גינת. סמוך למקום זה זיהה אביגד את "שער התווך" משלהי ימי הבית הראשון.

​השער הצפוני משערי הר הבית בכותל המערבי. שער וורן מצוי היום במנהרות הכותל, ונראה שהוא שימש את הכוהנים בדרכם אל בית המקדש. שמו של השער הוא על שם חוקר שזיהה אותו במאה ה-19.

​שער שניצב בקצה העליון של חמש עשרה המעלות והוביל לעזרת ישראל.

​השער היחיד להר הבית מצד מערב הנזכר במשנה במסכת מידות. בניגוד לכך, על פי הממצאים הארכאולוגיים ממערב הובילו לתחומי הר הבית ארבעה שערים – שניים ממפלס הרחוב למרגלות הכותל המערבי ושניים ממפלס הרחבה הגבוה יותר. גם בתיאור של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" נזכרים ארבעה שערים ממערב. החוקרים חלוקים ביניהם מי מבין שלושת השערים הצפוניים בכותל המערבי הוא שער קיפונוס הנזכר במשנה.

צמד שערים שהיו שערי הכניסה הראשיים של עולי הרגל להר הבית מדרום. שערים אלה כונו שערי חולדה, על שם קבר חולדה הנביאה ששכן בסמוך, או על שם המעברים התת-קרקעיים שהובילו את הנכנסים בשערים אלו. על פי המשנה במסכת מידות, היה נהוג להיכנס מהשער המזרחי ולצאת מהשער המערבי, ואנשים שאירע להם אסון כלשהו נכנסו ויצאו בדרך ההפוכה – וכך יכלו האחרים לנחם אותם. אל שערי חולדה הובילו גרמי מדרגות גדולים שנחשפו בחפירות בנימין מזר. המדרגות היו בנויות או חצובות בסלע – מדרגה אחת קצרה ומדרגה אחת ארוכה לסירוגין. באזור הסמוך למדרגות התגלו כמה מקוואות, שכפי הנראה שימשו את עולי הרגל בטרם נכנסו לרחבת הר הבית. לאורך הכותל הדרומי נחשף קטע של רחוב שבו היו חנויות או מחסנים, שכנראה שירתו את עולי הרגל לפני כניסתם למקדש.

​מבנה חצי עגול שהיה מיועד להצגות ולמופעי מוזיקה. אחד ממבני הבידור שהיו מקובלים בעולם הרומי.