הכיבוש הרומי של ארץ ישראל

בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ארץ ישראל, כחלק מהמסע הרומי להשתלטות על מזרח הים התיכון. כיבוש זה שם קץ לשלטון היהודי העצמאי של בית חשמונאי בארץ ישראל. פומפיוס הפריד משטחי יהודה את השטחים שבהם גרה אוכלוסייה נוכרית ושבהם היו ערים הלניסטיות, כמו מישור החוף והגלעד, שבו שכנו עשר הערים ההלניסטיות שכונו "דקאפוליס". בהדרגה צומצם גם השלטון העצמי שניתן ליהודים בתחילה, ושטחי יהודה חולקו למחוזות.
מדיניות הרומים לשליטה בשטחים שכבשו הייתה למנות שליטים מקומיים לשליטי חסות. הם עשו זאת כדי ששליטים אלה ימתנו בעיני העם הנכבש את השלטון הזר, אך גם יעשו עבורו את "העבודה השחורה" - שליטה בפועל על עמם. כאשר כבשו הרומים את ארץ ישראל, הם פסלו את החשמונאים כמועמדים אפשריים לשלטון חסות. החשמונאים נתפסו כלא מספיק יציבים, על רקע העובדה שממש באותן שנים היורשים של המלכה החשמונאית שלומציון – הוֹרְקָנוֹס השני וארִיסְטוֹבּוּלוֹס השני – נאבקו ביניהם על השלטון ואף פנו לפומפיוס בעניין זה; כלא מספיק נאמנים לרומים, כיוון שבשנים הראשונות לשלטון הרומי ניסו בני משפחת חשמונאי להוביל מרידות בשלטון; ואף כלא מקובלים על רוב העם (משלחת של העם היהודי ביקשה מהרומים להוריד את החשמונאים מהשלטון ולהחזיר את השלטון לידי הכוהנים). אַנְטִיפַּטְרוֹס האֱדומי ניצל היטב את המצב שנוצר והצליח לקדם את עצמו ואת בניו לעמדת שליטה ביהודה.