לצד הגורמים שיצרו את התהליך, שהבשיל בסופו של דבר למרד, יש לבחון גם את האירועים ואת התהליכים שהציתו את אש המרד בעיתוי שבו הוא פרץ:
- תפיסת רומא כנחלשת: במחצית השנייה של המאה הראשונה היו מספר אירועים ותהליכים שהיו יכולים להתפרש כסדקים בכוחה של האימפריה הרומית. הקיסרים ששלטו ברומא נתפסו כאנשים משונים, ואולי אף משוגעים, שעסוקים בחיי נהנתנות ובחיסול של בני משפחותיהם. מצד שני, בתקופה זו עלה כוחה של הממלכה הפרתית, והיא אף הצליחה לנצח את רומא בקרב בשנת 62. גם באזורים אחרים של האימפריה הרומית התרחשו מְרָדִים באותו זמן. יכול להיות שדברים אלו נראו בעיני מובילי רעיון המרד כהזדמנות להצליח במרד נגד הרומים.
- הנציב פְלוֹרוּס ומעשיו: הנציב הרומי פלורוס, שהחל את תקופת נציבותו בשנת 64, עלה על כל קודמיו במעשי רצח, עושק ושדידת כספי המקדש. מעשים אלה גרמו לתסיסה רבה בעם. בקיץ 66 פרצו, בעקבות תסיסה זו, מהומות בין היהודים לבין החיילים הרומיים וכן בין יהודים לנוכרים ברחבי הארץ.
- ניסיונו של המלך אגריפס השני להפסיק את המהומות: כאשר נודע למלך אגריפס השני על המהומות שפרצו בירושלים כתוצאה ממעשיו של הנציב פלורוס, הוא עלה לעיר, כינס את העם בבית המקדש ונשא נאום שבו הוא ניסה לשכנע את העם לחדול מהמהומות. הוא הצליח להניא אותם ממרידה בשלטון הרומאי, אך לא הצליח לשכנעם לחדול מהצעדים שכוונו כלפי הנציב פלורוס, והמהומות נמשכו.
- ביטול הקורבן לשלום הקיסר: במהלך המהומות בירושלים הצליחו הקבוצות הקיצוניות – הקנאים והסיקריים, להשתלט על העיר. אחת הפעולות שנקטו הקנאים הייתה לבטל את הקורבן לשלום הקיסר בבית המקדש. מעשה זה היה הכרזת מרד ברומאים. פעולות נוספות שהם נקטו היו טבח החיילים הרומים לאחר כניעתם, שרפת ארכיון שטרי החוב וחלק מהארמונות בירושלים וכן רצח של מתנגדיהם ובראשם הכוהן הגדול. עד מהרה פרצו קרבות גם בתוך הקבוצות הקיצוניות.
- מהומות בין יהודים לנוכרים בערים המעורבות: בזמן המהומות בירושלים טבחו התושבים הנוכרים בקיסריה בתושבים יהודים רבים. בתגובה פרצו מהומות שלוו במעשי רצח הדדיים בערים רבות בארץ ישראל. כך התפשט המרד אל מחוץ לירושלים לאזורים רבים בארץ כולה.
- כישלונו של נציב סוריה לדכא את המרד בראשיתו: בסתיו 66 עלה הנציב הרומי של סוריה, קֶסְטִיוּס גַלוּס, בראש צבא גדול לירושלים כדי לדכא את המרד. אחרי שהתגבר על ניסיונות לעצור אותו בדרך אל העיר, הצליח גלוס לפרוץ אל תוכה ולהגיע עם צבאו למצור על הר הבית. אך אחרי כמה ימים של מצור הוא החליט לפתע לסגת מהעיר. המורדים ניצלו את הנסיגה החפוזה. הם ארבו לו בקטע צר של מעלה בית חורון (הדרך היורדת מירושלים אל השפלה) והצליחו להרוג כחמישית מחייליו ולקחת שלל רב. הקנאים פירשו הצלחה זו כעדות לעזרה הניסית הצפויה למורדים בשלטון הרומי, וגרמה לרבים לתמוך בהמשך המרד.
- הקמת ממשלת המרד: עתה, כאשר המרד הפך לעובדה מוגמרת, הוקמה ממשלה שבה היה תפקיד בולט לחלק מהאליטות שהיו בעלי דעות מתונות ביחס למרד. נראה שהמנהיגות המתונה ניסתה למתן את הקיצונים ולמצוא דרך לחלץ את העם מהנסיבות הקשות. הסיקריים, שהיו אחת הקבוצות הקיצוניות, נטשו את ירושלים והסתגרו במצדה – שאותה כבשו קודם לכן מידי חיל המצב הרומי – במהלך המרד כולו. ממשלת המרד החלה בהכנות מעשיות למרד – הקמת ביצורים ומינוי מפקדים אזוריים. כך התמנה יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל והגולן. נראה שממשלת המרד לא חשבה שיש ליהודים סיכוי ממשי לנצח את הצבא הרומי הגדול והחזק, אך היא קיוותה שבינתיים יתרחש אירוע שישנה את הנסיבות – מרד של עמים אחרים, תקיפה של הפרתים או הזדמנות לכניעה בתנאים סבירים.
- ההכנות הרומיות לדיכוי המרד: הרומאים התייחסו ברצינות רבה למרד ביהודה, אולי מחשש לניצול המצב על ידי עמים אחרים או על ידי הפרתים.
הקיסר נֶרוֹן מינה את גדול המצביאים הרומיים באותה תקופה, אֶסְפַּסְיַנוּס, למפקד כוח הדיכוי. אספסינוס הגיע לארץ בחורף 67 בראש שלושה ליגיונות רומיים ועם בנו טִיטוּס.
