נציין כמה מהגורמים לפרוץ המרד הגדול:
- מדיניות השלטון הרומי: השלטון הרומי נקט מדיניות של יד קשה כלפי היהודים, ופעולותיו פגעו ברגשות הדתיים והלאומיים שלהם. זו אמנם היתה מדיניותו בכל תקופת שלטונו, אך בתקופת הנציבות השנייה, לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון, הוחמר המצב. מדיניות זו יצרה תסיסה הולכת וגוברת מצד חלקים בעם היהודי כנגד השלטון הרומי. תלונות היהודים על מעשי הנציבים לא נענו, והדבר הביא לתחושות ייאוש בעם. הרגשה זו התגברה יותר אחרי שהתקוות הרבות שנתלו במלך אגריפס הראשון נגוזו תוך זמן קצר. הצירוף של מדיניות שלטונית קשה עם הרגשה של חוסר תקווה לשינוי מצד העם היהודי היה קרקע פורייה לחיזוק הקבוצות שקראו למרוד ברומאים.
- יחסים מתוחים בין היהודים לבין הנוכרים בארץ ישראל: לצד היהודים חייתה בארץ גם אוכלוסייה נוכרית גדולה. בין היהודים לנוכרים היו יחסים מתוחים על רקע ההבדלים האתניים והדתיים וגם סביב השאלה מי הם אדוני הארץ. שאלה זו בלטה במיוחד בערים המעורבות שבהן חיו יהודים לצד נוכרים, כמו בקיסריה. השלטון הרומי תמך באוכלוסייה הנוכרית שהייתה קרובה אליו יותר מבחינה תרבותית ודתית, וחיזק את כוחה. תהליך זה גרם להתגברות המתח, להתפרצויות אלימות בין יהודים לבין נוכרים ולהתקוממות של היהודים כנגד השלטון הרומי.
- שסעים בחברה היהודית: החברה היהודית בשלהי ימי הבית השני הייתה שסועה מאוד (מכילה ניגודים גדולים בין קבוצות בתוכה) בתחום הרוחני-הדתי, בתחום החברתי-כלכלי ובתחום הפוליטי. שסעים אלו החלישו מאוד את החברה היהודית וגרמו לקבוצות בה לפנות זו כנגד זו, לעתים אף באלימות. ההזדמנויות הכלכליות שנוצרו עקב ההשתייכות לאימפריה הרומית הגדולה נוצלו היטב על ידי השכבות הגבוהות בעם – המשפחות המכובדות ומעמד הכהונה – והביאו להתעשרותם. מנגד עול המיסים הכבד שהטילו הרומאים גרם להתרוששות מהירה של השכבות הנמוכות בעם. לעיתים השכבות הגבוהות ניצלו מצב זה כדי להשתלט על אדמות של איכרים עניים, ואלה נאלצו למוכרם. המוני איכרים חסרי אדמות נהרו לערים בתקווה למצוא פרנסה, אך סיומם של מפעלי הבנייה הגדולים שיזמו המלך הורדוס ויורשיו גרם לאבטלה רחבה. בערי התקופה, כמו ירושלים, חיו אנשים עניים שלא היה להם די ממון להאכיל את עצמם ואת משפחותיהם, לצד אנשים עשירים מאוד שאורח חייהם היה ראוותני. פער חברתי-כלכלי זה הביא לאובדן האמון של העם באליטות (שכבות המנהיגות) הוותיקות, שבחירתן לאמץ מרכיבים חיצוניים ובולטים של התרבות ההלניסטית ולתמוך בשלטון הרומי הביא לזיהוין עימו. תהליך זה הביא לתסיסה חברתית-כלכלית שהופנתה כלפי השכבות הגבוהות לא פחות מאשר כלפי השלטון הרומי. משום כך היציאה למרד הייתה גם יציאה למהפכה חברתית. על רקע זה קל להבין את שרפת הארכיונים שהכילו את שטרי החוב – אחת הפעולות הראשונות של המורדים בירושלים.
- תקוות לאומיות, גְאוּלִיוֹת ומשיחיות: בתקופה זו צצו גורמים רבים בעם היהודי, יחידים וקבוצות שקראו למאבק לשחרור לאומי מעול השלטון הרומי. הם ראו באירועי התקופה בשורה להתקרבות ימות המשיח וקראו לחזרה בתשובה ולמאבק בשלטון הרומי הזר כתנאי לביאת המשיח. הקבוצה החשובה מבין קבוצות אלו – הקנאים – טענה שמאבק של העם היהודי בשלטון הרומי יזכה בתמיכת האל. קבוצה קנאית בולטת שכונתה "הסיקריים", על שם הפיגיון שבו הם היו הורגים את מתנגדיהם הפוליטים, ראתה בעצם קבלת השלטון הרומי חטא כבד נגד האמונה בשלטון ה'. קבוצה זו נקטה אלימות ואף רצחה יהודים שהתנגדו לדרכה.
על המצע של פגיעה מתמדת של השלטון הרומי ברגשות הדתיים והלאומיים של היהודים, תחושות הייאוש אחרי מותו של אגריפס הראשון, התחזקות הנוכרים על חשבון היהודים והפער הכלכלי הגדול בעם שהביא רבים למאבק על פת לחם, צמחו בקרב רבים תקוות מיסטיות להתערבות אלוהית שבמעשה ניסים תשנה את המציאות. תקוות אלו הזינו את הקבוצות הקיצוניות שקראו ליציאה למלחמה בשלטון הרומי ובקבוצות בעם שהתנגדו למהלך זה. האי-אמון של העם באליטות הוותיקות ביטל את כוחן הממתן, וכך פסעו קבוצות גדולות בעם היהודי בעקבות קבוצות קיצוניות למרד בשלטון הרומאי.
