מונחים

כינוי לאוכלוסייה היהודית שלא יצאה לגלות בבל והמשיכה להתקיים ברחבי יהודה. בקרב "העם הנותר" היו נהוגים נישואי תערובת עם נשים נוכריות.

​הצהרה של כּוֹרש מלך פרס בשנת 538 לפנה"ס, המתירה ליהודים בגלות בבל לשוב לירושלים ולבנות בה את בית המקדש. ההצהרה ניתנה שנה אחרי שכּוֹרש כבש את בבל והביא לסיום השלטון הבבלי על יהודה ועל ארץ ישראל כולה. את הצהרת כורש יש לראות על רקע מדיניותו הסובלנית כלפי כל העמים שהיו תחת שלטונו ועל רקע ההיתר לשיקום מקדשים בכל הממלכה. בעקבות הצהרת כורש החלו גלי עלייה של יהודים מקרב גולי בבל ליהודה, אך נראה שרוב הגולים העדיפו לא לעלות לארץ והסתפקו בתמיכה כלכלית בעולים.

​אחד מראשי גלי העלייה הראשונים מבבל ליהודה אחרי הצהרת כורש. נכדו (או נינו) של יהויכין מלך יהודה. אחד מבוני בית המקדש השני.

כתובות שנמצאו על טביעות ומטבעות בשטחה של יְהוּד מְדִינְתָא (פַּחֲוַות יהודה) ומעידות שככל הפחוות שהיו תחת השלטון הפרסי, גם יהוד מדינתא יכלה לטבוע מטבעות, בולות וטביעות חותם.

השם בו פַּחֲוַות יהודה הייתה ידועה. ככל הפחוות שהיו תחת השלטון הפרסי, גם יהוד מדינתא יכלה לטבוע מטבעות, בולות וטביעות חותם. ואכן מטבעות וטביעות שונות שנמצאו בשטחה נושאות את הכתובת "יְהֻד". תחומי יהוד מדינתא כללו את צפון יהודה בלבד ללא מישור החוף.

כהן. אחד מראשי גלי העלייה הראשונים מבבל ליהודה אחרי הצהרת כורש. בנו של הכהן הגדול האחרון שכיהן בבית המקדש הראשון. אחד מבוני בית המקדש השני.

שר המַשְקִים של מלך פרס. מונה על ידיו לתפקיד הפֶּחָה של יהודה. הגיע לירושלים כ-13 שנים אחרי עלייתו של עזרא. מיד עם בואו לירושלים פעל נחמיה לבנות מחדש את חומות ירושלים. חשוב להזכיר שירושלים הייתה חלק מפחווה פרסית; לפיכך החומה לא נועדה להגן על העיר מפני תקיפה של צבא זר, אלא להקנות לה חשיבות, לחזק את שלטונן של האליטות ששבו מבבל ולאפשר להן לפקח על הנכנסים ועל היוצאים מהעיר. נחמיה סייר סביב העיר ותכנן את שיקום החומות. הוא חילק את תוואי החומה לקטעים ומינה לכל קטע משפחה מיהודה לאחראית על שיקום החומה או על בנייתה מחדש בקטע זה. על פי המסופר בספר נחמיה, נחמיה הצליח לסיים את שיקום החומה כולה ב-52 ימים למרות הקשיים הרבים. בניית החומה חיזקה את מעמדה של ירושלים. נחמיה גם חייב עשירית מתושבי יהודה לעבור לגור בירושלים, כיוון שגרו בה מעט תושבים. בין החוקרים קיימות דעות שונות ביחס לשאלה האם ירושלים הייתה בירת הפחווה. יש הסוברים כי הבירה המנהלית נשארה במִצְפָה עוד מזמן השלטון הבבלי, יש הסוברים כי נחמיה העביר את מושב הפחה לירושלים והפך אותה לבירה, ויש הסוברים שארמון הפחה היה ברמת רחל - שם חשף עודד ליפשיץ מבנה גדול ומפואר המוקף בגן ובו צמחים ממוצא פרסי.

נחמיה השתמש בסמכויותיו גם בתחומים החברתיים-כלכליים והרוחניים. הוא פעל לצמצום הפערים החברתיים-הכלכליים שנוצרו על ידי מחיקת החובות של האיכרים העניים, החזרת רכוש שעוכל בגלל חובות ושחרור איכרים שהפכו לעבדים בגלל החובות. הוא פעל גם למיסוד התרומות והמעשרות לכוהנים וללוויים בבית המקדש. בתחום הרוחני השתמש נחמיה בסמכויותיו להקפדה על שמירת השבת וכנגד הנישואין לנשים נוכריות. נחמיה גם הביא לחתימת העם על אֲמָנָה (הסכמה שהיא מעין חוקה) שבה התחייבות לקיים את מצוות התורה, להימנע מנישואי תערובת, לשמור את השבת ואת שנת השמיטה; וכן תקנות הקשורות בפולחן בבית המקדש ובזכותו של כל יהודי לקחת חלק בפולחן, גם על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.

​יחידת המנהל הבסיסית של האימפריה הפרסית, כפי שתואר במקורות ההיסטוריים היווניים. המלך הפרסי דָרְיָוֶשׁ חילק את האימפריה הפרסית לעשרים סטרפיות. ארץ ישראל נכללה בסטרפיה החמישית של האימפריה – עבר הנהר. המונח העברי המקביל לסטרפיה הוא נציבות.

​עזרא בן שְרָיָה. כוהן מבית צדוק, נשא את התואר "סופר". עזרא הסופר עלה לארץ בראש קבוצה של עולים ובהם לוויים רבים, לאחר שמלך פרס נתן לו היתר ואף העניק לו סמכויות רבות ומעמד של שליח המלך. עזרא פעל בעיקר בתחום הרוחני – הוא העמיד את לימוד התורה ואת הקריאה בה במרכז הפעילות הפולחנית, ולימד את העם הלכות ומצוות שחלקן השתכחו עם השנים, כמו מצוות הישיבה בסוכה בחג הסוכות. עזרא חיזק את המגמה הבדלנית של שבי ציון ופעל נגד נישואי התערובת עם נשים נוכריות שהיו נהוגים בעיקר בקרב "העם הנותר".

​כינוי לכלל האוכלוסייה המקומית ביהודה ערב שיבת ציון. אוכלוסייה זו כללה את "העם הנותר" ואנשים מיהודה ומבנימין שעבדו את אלוהי ישראל אך לא היו ממוצא יהודי. בין שבי ציון לבין עם הארץ התגלו חילוקי דעות בשאלות מהותיות הנוגעות להגדרת הזהות היהודית, לפולחן ולמנהגים.

אחת מהפַּחֲווֹת (מדינות) בנציבות (סַטְרַפְּיָה) הפרסית עבר הנהר. פַּחֲוַות יהודה ידועה גם בשם "יְהוּד מְדִינְתָא". ככל הפחוות שהיו תחת השלטון הפרסי, גם יהוד מדינתא יכלה לטבוע מטבעות, בולות וטביעות חותם. ואכן מטבעות וטביעות שונות שנמצאו בשטחה נושאות את הכתובת "יְהֻד". תחומי יהוד מדינתא כללו את צפון יהודה בלבד ללא מישור החוף.

​מצב בו באופן עקבי מוצאים ממצאים מהתקופה הקודמת לתקופתנו ומהתקופה הבאה בתור כשהם נוגעים אלו באלו ישירות, וכך מעידים, בסבירות גבוהה, על היעדר התיישבות באתר בתקופה החסרה. הארכאולוג נחמן אביגד, שחפר בשטחים נרחבים בגבעה המערבית, מתאר שבמקומות רבים השכבה של התקופה החשמונאית מונחת ישירות על השכבה של התקופה הישראלית (ימי הבית הראשון), וכך יש פער יישובי בגבעה המערבית בתקופת שיבת ציון. פער יישובי זה תומך בדעתם של "המצמצמים" כי ירושלים בימי שיבת ציון לא כללה את הגבעה המערבית.

כינוי לאנשי עם הארץ והעמים שהובאו לארץ בידי האשורים ושנהוג לזהותם כשומרונים. ההתנגדות של "צרי יהודה ובנימין" לבניית בית המקדש הייתה מהגורמים שעיכבו את בנייתו.

​אחד מראשי גלי העלייה הראשונים מבבל ליהודה אחרי הצהרת כורש. נהוג לזהות את שֵשְבַּצַר עם שֶנְאַצַר בן יהויכין מלך יהודה. שֵשְבַּצַר נטל עמו ליהודה את כלי המקדש שנשמרו בבבל והוחזרו על ידי השלטון הפרסי.