מונחים

המלך הסלווקי בשליש הראשון של המאה השנייה לפנה"ס. בימי שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס התחזקו המתחים בין היהדות לבין התרבות ההלניסטית והואצו תהליכים של פגיעה באוטונומיה היהודית, שהחלו עוד קודם. בשנת 167 פרסם אנטיוכוס אפיפנס גזרות כנגד הדת היהודית. גזרות אנטיוכוס כללו איסור על קיום מצוות עשה – לימוד תורה, שמירת שבת וחג וביצוע ברית מילה, וגם חיוב היהודים לעבור על מצוות לא תעשה – אכילת חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים תוך כדי השתתפות בפולחן אלילי. עבודת ה' בבית המקדש בירושלים הופסקה, ובמקומה נערכו בו פולחנים זרים. בית המקדש חולל והוא נקרא על שמו של האל היווני זֶאוּס. הגזרות מומשו בכוח בידי הצבא הסלווקי, ומי שלא מילא אחריהן היה בן מוות (הסתכן בהוצאה להורג).

פוליס שיסון הקים בירושלים על שמו של המלך אנטיוכוס הרביעי. נראה שיסון עצמו קבע מי מבין תושבי ירושלים יהפוך לאזרח של הפוליס – סביר להניח שהיו אלו בני השכבות העליונות המתייוונים. באנטיוכיה שבירושלים הקים יסון מוסדות הלניסטיים – גימנסיון ואפביון. אורח החיים וניהולם בפוליס היה על פי התרבות ההלינסטית ולא על פי חוקי התורה היהודיים. עם זאת הפולחן היהודי בבית המקדש המשיך להתנהל כסדרו ולא חל כל שינוי בדת היהודית או במנהגיה.

חוקרים רבים ניסו למצוא עדויות ארכאולוגיות לקיומה של הפוליס "אנטיוכיה שבירושלים", אך ללא הצלחה – לא בגבעה המזרחית ולא בגבעה המערבית. לדעתו של נחמן אביגד, הפסגה השטוחה והרחבה של הגבעה המערבית מתאימה להקמת עיר הלניסטית, המאופיינת ברחובות ישרים וצולבים – אולם בחפירותיו הנרחבות ברובע היהודי לא נמצאה עדות ליישוב עירוני כלשהו בתקופה ההלניסטית. חוקרים אחרים סבורים שהעיר הייתה רק בגבעה המזרחית ושהמוסדות ההלניסטיים הוקמו בסמיכות להר הבית, אך עד כה לא נמצאו עדויות או שרידים לגימנסיון, לאפביון או לתיאטרון. משום כך יש הסוברים כי יסון לא הקים עיר פיזית בירושלים וכי אנטיוכיה שבירושלים היא מסגרת רעיונית בלבד.

​מוסד שהוקם בפוליס ונועד להפצת התרבות היוונית ולביטויה. האֶפֶבְּיוֹן נועד להכשרת מתבגרים להיות אזרחים בפוליס.

​בית מלוכה הלניסטי, שמרכזו היה בסוריה ושנוסד בידי אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית ארץ ישראל נשלטה תחילה בידי בית תַלְמַי. בית סֶלֶווּקוֹס ניסה שוב ושוב לכבוש את הארץ מידי בית תלמי במה שנודע בשם "המלחמות הסוריות". בשנים אלו הפכה ארץ ישראל לזירת מאבק בין הממלכות היריבות בגלל חשיבותה האסטרטגית. בשנת 200 לפנה"ס הצליח אנטיוכוס השלישי לנצח במלחמה הסורית החמישית, שנערכה בסמוך לפניאס (בניאס בימינו), ולהעביר את ארץ ישראל לשלטון הסֶלֶווּקִי לאחר כמאה שנות שלטון תלמי.

​בית מלוכה הלניסטי, שמרכזו היה במצרים ושנוסד בידי אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית ארץ ישראל נשלטה תחילה בידי בית תַלְמַי. בית סֶלֶווּקוֹס, שמרכזו היה בסוריה, ניסה שוב ושוב לכבוש את הארץ מידי בית תלמי במה שנודע בשם "המלחמות הסוריות". בשנים אלו הפכה ארץ ישראל לזירת מאבק בין הממלכות היריבות בגלל חשיבותה האסטרטגית. בשנת 200 לפנה"ס הצליח אנטיוכוס השלישי לנצח במלחמה הסורית החמישית, שנערכה בסמוך לפניאס (בניאס בימינו), ולהעביר את ארץ ישראל לשלטון הסֶלֶווּקִי לאחר כמאה שנות שלטון תלמי.

​גזרות כנגד הדת היהודית שאותן פרסם אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167. גזרות אנטיוכוס כללו איסור על קיום מצוות עשה – לימוד תורה, שמירת שבת וחג וביצוע ברית מילה, וגם חיוב היהודים לעבור על מצוות לא תעשה – אכילת חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים תוך כדי השתתפות בפולחן אלילי. עבודת ה' בבית המקדש בירושלים הופסקה, ובמקומה נערכו בו פולחנים זרים. בית המקדש חולל והוא נקרא על שמו של האל היווני זֶאוּס. הגזרות מומשו בכוח בידי הצבא הסלווקי, ומי שלא מילא אחריהן היה בן מוות (הסתכן בהוצאה להורג).

גזרות אנטיוכוס סותרות, במידה רבה, את הגישה של התרבות ההלניסטית לדתות אחרות בכלל וליהדות בפרט, מה גם שהגזרות הוטלו על היהודים בלבד ולא על בני דתות אחרות במרחב שלטונו. לפיכך עולה השאלה, מדוע בחר אנטיוכוס הרביעי אפיפנס להטיל גזרות דת על היהודים? במחקר קיימות כמה דעות לכך:

1. חלק מהחוקרים רואים את גזרות הדת כתגובה של אנטיוכוס למהומות שפרצו בירושלים לאחר שוד אוצרות המקדש, מהומות שנתפסות בעיניהם כפעולה של מרד יהודי נגד השלטון הסלווקי.
2. חוקרים אחרים, שלא רואים במהומות בירושלים משום תחילתו של מרד, תולים את הגזרות באישיותו של אנטיוכוס ומייחסים לו תכונות קיצוניות שהביאו אותו להתרגז בקלות ולהגיב באופן קיצוני למהומות שפרצו בירושלים.
3. חוקרים אחרים רואים את הסיבה לגזירות בשאיפתו של אנטיוכוס לאחד את כל ממלכתו תחת כנפיה של תרבות אחת ודת אחת. דברים ברוח זו נזכרים גם בספר מקבים א'. היהדות, בהיותה דת מונותאיסטית, חריגה ביחס לדתות האחרות, אשר התמזגו בקלות עם הפולחן לאלים היווניים והשתלבו בתרבות ההלניסטית. היהודים גילו התנגדות לחלקים נרחבים מהתרבות ההלניסטית והתעקשו להמשיך לקיים את מנהגי אבותיהם (חוקי התורה). לתפיסתו של אנטיוכוס, שורשי המרדנות של היהודים נעוצים בדת היהודית. על פי תפיסתו, השמדתה של הדת תסיר את ההתנגדות של היהודים להשתלבות מלאה בתרבות ההלניסטית.
4. יש חוקרים הטוענים כי הגזרות הוטלו ממניעים פוליטיים. המהומות ביהודה סיכנו את שלטונו של אנטיוכוס והציגו אותו כחלש. ברקע עמדה גם שאלת הנאמנות של היהודים לשלטון הסלווקי, והיה חשד שחלק מהיהודים נאמנים לשלטון הקודם – בית תלמי. אנטיוכוס תפס את היהודים כמרכיב המערער את יציבות שלטונו, ולכן ניסה לפגוע ביסוד המאחד אותם – הדת היהודית. הוא האמין כי לצעדים אלו הוא יקבל תמיכה מהמתייוונים, שהיו המשפחות העשירות והמנהיגות של העם ושנתפסו על ידיו כנאמנים לשלטונו.

אמנם הדעות ביחס למניעים האפשריים של אנטיוכוס להטלת גזרות השמד על היהודים שונות זו מזו, אך אינן סותרות זו את זו. ייתכן גם מצב שהגזרות הן תוצאה גם של אישיותו של אנטיוכוס, גם של שאיפתו לאחד את הממלכה שלו, גם של לחץ המתייוונים וגם של מניעיו הפוליטיים לחזק את שלטונו.

גזרות אנטיוכוס סיכנו את המשך קיומה של הדת היהודית. היהודים בממלכה הסלווקית התמודדו איתן בכמה דרכים:

1. קיום הגזרות – סביר להניח שרוב היהודים קיימו את הגזרות, בין אם מרצון (המתייוונים) ובין אם מחוסר ברירה בגלל האיום על חייהם.
2. בריחה – היו יהודים שנמלטו מיהודה והסתתרו במדבר השומרון, ובכך נמנעו מהתנגשות עם שליחי המלך ומקיום הגזרות, בתקווה שעזרת האל תגיע לפני ששליחי המלך יגיעו אליהם.
3. קידוש השם – סירוב לקיים את הגזרות גם במחיר החיים. יהודים לא מעטים המשיכו לקיים את מצוות היהדות, סירבו לקיים עבודה זרה או לעבור על המצוות, וסיכנו בכך את חייהם. ידועים סיפורים רבים על יהודים שנהרגו ובלבד שלא יעברו על מצוות היהדות, כמו הסיפור על האישה ושבעת בניה המוזכר בכמה מהמקורות.
4. התנגדות אקטיבית (פעילה), מרד – בניגוד לקידוש השם, שהוא התנגדות פאסיבית (הימנעות ממעשה), היו שהתנגדו באופן פעיל לגזרות ופתחו במרד כנגד השלטון הסלווקי. בדרך זו פעל מתתיהו החשמונאי שהנהיג את משפחתו ואת תומכיו להיאבק נגד הצבא הסלווקי ותומכיו ונגד גזרות אנטיוכוס.

מוסד שהוקם בפוליס ונועד להפצת התרבות היוונית ולביטויה. בגִימְנַסְיוֹן נערכו אימונים גופניים שביטאו את הערצת הגוף האנושי, ולעתים כללו לימודים בתחומי המוזיקה, החשבון, הספרות ואומנות הנאום.

תהליך שבו אימצו השכבות הגבוהות של החברה היהודית, ובהן גם הכוהנים, סממנים חיצוניים של התרבות ההלניסטית, כמו השימוש בשפה היוונית, אימוץ שמות יווניים, לבוש יווני ובנייה בסגנון הלניסטי.

התרבות ההֶלֶנִיסְטִית היא המיזוג שנוצר בין התרבות היוונית, ההֶלֶנִית, לבין תרבויות המזרח בעקבות כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר מוקדון, כאשר כל תרבות קלטה לתוכה מרכיבים מהתרבות האחרת. התרבות ההלניסטית התפשטה במהירות בכל המזרח והשפיעה עליו במשך תקופות ארוכות – לפחות עד תום התקופה הביזנטית.

התרבות ההלניסטית התפשטה בעיקר בערים במזרח, שחלק מהן הפכו לפּוֹלִיס (עיר-מדינה יוונית). בערים אלו הוקמו מוסדות שהפיצו וביטאו את התרבות היוונית ובראשם גִימְנַסְיוֹן, שבו נערכו אימונים גופניים שביטאו את הערצת הגוף האנושי, ולעתים כללו לימודים בתחומי המוזיקה, החשבון, הספרות ואומנות הנאום, ואֶפֶבְּיוֹן, שנועד להכשרת מתבגרים להיות אזרחים בפוליס. למרות שאזרחי הפוליס במזרח זכו להטבות בתחום הכלכלי, הם לא היו בעלי חירות כמו אזרחי הפוליס ביוון אלא היו כפופים לסמכותו של המלך. אנשי המעמדות הגבוהים בערי המזרח אימצו שמות יווניים, השתדלו לדבר יוונית והשתתפו בפעילויות התרבותיות היווניות האופייניות. מבנים רבים בערים, בתים פרטיים ומבני ציבור, נבנו בסגנון יווני-הלניסטי.

מבחינה דתית, התרבות ההלניסטית מיזגה את הדת היוונית עם דתות המזרח. אלים רבים של דתות המזרח זוהו עם אלים יווניים. כיוון שרוב דתות המזרח, כמו גם הדת היוונית, הן דתות פוליתאיסטיות (דתות מרובות אלים) – החיבור בין האלים של הדתות השונות היה קל, באופן יחסי, ונעשה על פי תחומי האחריות של כל אל. בנוסף, בדתות הפוליתאיסטיות הייתה נפוצה, בדרך כלל, תפיסה שלכל אל תחום סמכות גיאוגרפי משלו – דבר שהקל על מיזוג הדתות. המקדשים ההלניסטיים במזרח נבנו בסגנון ששילב את הסגנון המקומי עם הסגנון היווני. שילוב זה בא לידי ביטוי גם בפולחן במקדשים אלה.

מנקודת מבטה של התרבות ההלניסטית, הסובלנית, היהדות הייתה אחת מדתות המזרח. אמנם ליהודים אל אחד ויחיד – אבל דבר זה לא הפריע לתרבות המכירה באלים שונים. בהתאם לכך, זכתה היהדות להכרה ולכבוד מצד השליטים היוונים השונים. אמנם התרבות ההלניסטית שהעריצה את שלמות הגוף האנושי התנגדה למנהג ברית המילה, אולם מתוך כבוד למנהגי היהדות התירו השליטים ההלניסטיים ליהודים להמשיך במנהג זה. מנהגים נוספים של היהדות – הימנעות מעבודה בשבתות ובימים טובים והימנעות מנישואי תערובת – התקבלו בהסתייגות מצד התרבות ההלניסטית.

מנקודת מבטה של היהדות עוררה התרבות ההלניסטית התנגדות רבה. תפיסת ריבוי האלים נוגד את התפיסה היהודית המונותאיסטית – אל אחד ויחיד השולט בכל תחום ובכל מקום; הערצת הגוף האנושי, כפי שבאה לידי ביטוי בהצגת הגוף האנושי בעירום ביצירות אומנות הלניסטיות, נוגד את התפיסה היהודית הרואה חשיבות בפעילות הרוחנית של האדם; והרעיון של סממנים תרבותיים, המשותפים לעמים רבים, נוגד את התפיסה הבדלנית היהודית. היהודים אף ראו בחלק מפעילויות התרבות ההלניסטית, שכלל היבטים פולחניים כמו הצבת פסלים במתקני התרבות, משום עבודת אלילים.

התרבות ההלניסטית חדרה גם לארץ ישראל. ערים רבות עם מאפיינים הלניסטיים נוסדו בעיקר במישור החוף ובעבר הירדן, בדרך כלל במקומן של ערים קדומות. האוכלוסייה בערים אלו הייתה נוכרית (אוכלוסייה לא יהודית) וכללה גם חיילים הלניסטים משוחררים שבחרו להמשיך את חייהם בארץ. בערים אלה היו מתקני תרבות הלניסטיים, נערך פולחן לאלים ההלניסטיים ובחלקן אף חוברה יצירה רוחנית הלניסטית – ספרות ופילוסופיה. התרבות ההלניסטית חדרה גם לשכבות הגבוהות של החברה היהודית בתהליך המכונה "התייוונות", שבו אימצו שכבות אלה, ובהן גם הכוהנים, סממנים חיצוניים של התרבות ההלניסטית, כמו השימוש בשפה היוונית, אימוץ שמות יווניים, לבוש יווני ובנייה בסגנון הלניסטי.

​מצודה חזקה שנבנתה על ידי אנטיוכוס הרביעי כדי לבצר את שלטונו בירושלים וכדי לתמוך במתייוונים מול החסידים. החַקְרָא שלטה על בית המקדש והוצבו בה חיילים סלווקים. הקמת החקרא והצבת החיילים פגעו בחופש התנועה היהודית להר הבית והרחיבו עוד את העימות בין היהודים לבין המתייוונים והשלטון הסלווקי.

מצודת החקרא החזיקה מעמד כ-28 שנים, שברובן שלטו החשמונאים בירושלים. בשנת 141 לפנה"ס הצליח שמעון לכבוש את מצודת החקרא בירושלים, שעד אז החזיקה מעמד בכל הניסיונות לכבוש אותה. במצודה היו חיילים סלווקים וגרו בה גם המתייוונים.

על פי המקורות ההיסטוריים ספר מקבים א' ויוסף בן מתתיהו, החקרא נבנתה על גבעת עיר דוד ("בעיר התחתונה"). על פי יוסף בן מתתיהו היא הייתה גבוהה מבית המקדש וצפתה לתוך חצרותיו. מיקומה זה הקנה לה שליטה על בית המקדש ועל הגישה אליו, ולכן המנהיגים החשמונאים – יהודה המקבי, יונתן ושמעון ניסו לכבוש אותה פעמים אחדות ללא הצלחה, עד כניעתה לשמעון בשנת 141 לפנה"ס. על פי המקורות, כעבור שנים אחדות הרס שמעון את החקרא עד היסוד ופירק את הגבעה שעליה היא עמדה.

בשאלת איתורה של החקרא עסקו חוקרים רבים, שניסו לאתרה על פי המקורות ועל פי הממצאים הארכאולוגיים. בפני החוקרים עמדו כמה בעיות: ראשית, על פי המקורות שמעון הרס את החקרא עד היסוד – לפיכך אין לצפות למציאת שרידים כלשהם; שנית, המקורות לפעמים נראים כסותרים את עצמם – כיצד מצודה שניצבת בעיר דוד ("העיר התחתונה", על פי יוסף בן מתתיהו) יכולה להיות גבוהה מבית המקדש הניצב על הר הבית העומד בראש הגבעה המזרחית? לפיכך במהלך שנות המחקר עלו הצעות שונות ביחס לאיתורה של החקרא בירושלים.

​ידיות של קנקני יין ועליהן כתובות המעידות שהיין יוצר באי רוֹדוֹס. היין שיוצר ברודוס נצרך על ידי יחידות הצבא הסלווקי ויהודים לא נהגו לשתות יין זה. המספר הרב של ידיות רודיות שנמצא בעיר דוד תומך בסברה שיש לאתר את החקרא בעיר דוד.

בנו של מתתיהו החשמונאי ומנהיג מרד החשמונאים לאחר מותו. יהודה המקבי ניצח את הצבא הסלווקי בכמה קרבות, והצליח לחסום את רוב הדרכים המובילות לירושלים. ובשנת 164 לפנה"ס, לאחר ניצחון בקרב בית צור (באזור גוש עציון, מדרום לירושלים) ולאחר שהצבא הסלווקי נאלץ לשוב לארצו בעקבות מותו של אנטיוכוס הרביעי ובעקבות הסכסוכים שפרצו על הירושה, הצליחו החשמונאים להיכנס לירושלים, לטהר את בית המקדש ולכונן בה שלטון כמעט עצמאי – אם כי החקרא המשיכה להחזיק מעמד כשבתוכה חיילים סלווקים ומתייוונים. אירועים אלה, ובראשם טיהור המקדש וחידוש עבודת הקורבנות בו, הונצחו בחג החנוכה.

כאשר סכסוכי הירושה בממלכה הסלווקית הוכרעו, שב הצבא הסלווקי ליהודה לדכא את המרד. הסלווקים הצליחו לנצח את החשמונאים בקרב בית זכריה (באזור גוש עציון, מצפון לבית צור) ושמו מצור על ירושלים. אולם הפיכת חצר בסוריה הביאה את הסלווקים להגיע להסכם עם החשמונאים, על פיו בוטלו גזרות אנטיוכוס וליהודים ניתנה אוטונומיה תחת השלטון הסלווקי. חודשים אחדים לאחר מכן, כאשר על כס המלוכה באנטיוכיה עלה מלך חדש ונמרץ, שבו הסלווקים והשתלטו על ירושלים. המורדים נסוגו, אולם כשנוכחו לדעת שהצבא הסלווקי אינו מתחזק – שבו ותקפו אותו והצליחו לנצח ולחזור לירושלים. יהודה המקבי כרת ברית עם רומא, שעודדה מרידות של עמים בשלטון הסלווקי. לפיכך הקצה המלך הסלווקי כוח רב לדיכוי המרד. בקרב שנערך באֶלְעָשָׂה (באזור רמאללה, מצפון לירושלים) נפל יהודה המקבי, והסלווקים הצליחו לחזור לשליטה ביהודה.

​שמה היווני של יהודה, שהחליף את השם יהוד מהתקופה הפרסית. מבחינות רבות היה השלטון היווני על יוּדֶיאָה המשכו של השלטון הפרסי. האוטונומיה היהודית המשיכה להתקיים על פי חוקי התורה. בראשה עמד הכהן הגדול, שייצג את העם כלפי השלטון, ולצידו מועצת זקנים, שהורכבה מנציגי המשפחות החשובות בעם. בית המקדש ועבודת הקורבנות המשיכו לעמוד במרכז חיי האומה היהודית. מצב זה נמשך גם לאחר מעברה של יהודה לשליטת בית סלווקוס, כפי שמעיד כתב הזכויות שהעניק אנטיוכוס השלישי ליהודים. עדות נוספת לאוטונומיה של יהודה בתקופה ההלניסטית אפשר לראות במטבעות שעליהן הכתובת 'יהודה' בכתב עברי קדום, ובטביעות על קנקנים, הנושאות את השם 'יהוד' בתוספת האות טי"ת בכתב עברי קדום. על חלק מהקנקנים שנמצאו בירושלים נוסף גם השם 'ירושלם'.

בנו של מתתיהו החשמונאי ומנהיג המרד לאחר נפילת יהודה המקבי, אחיו. יונתן הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלווקית להרחבת תחום שלטונו לעבר הירדן, למדבר יהודה ולשטחים בשפלה, לחיזוק כוחו ולקבלת הכרה מדינית בשלטונו. בשנת 152 לפנה"ס מינה המלך הסלווקי את יונתן למשרת הכהן הגדול, בשנת 150 לפנה"ס קיבל יונתן מהמלך הסלווקי את התואר מושל יהודה, ובכך קיבל הכרה רשמית בשלטונו בירושלים וביהודה. בשנת 143 לפנה"ס נרצח יונתן בידי אחד השליטים הסלווקים, לאחר שנשבה על ידיו.

​כהן מתייוון, אחיו של הכהן הגדול חוֹנְיוֹ השלישי מבית צדוק. יַסוֹן הוא שמו היווני, שמו העברי היה יֵשוּעַ [יהושע]. עם עלייתו של אנטיוכוס אפיפנס למלוכה פנה אליו יַסוֹן והציע לו סכום כסף גדול תמורת מינויו למשרת הכהן הגדול במקומו של חוניו השלישי, אחיו. יסון ביקש, ככל הנראה, מאנטיוכוס גם רשות להקים בירושלים פוליס ולהעניק לאזרחיה זכויות. בצעדים אלו ביקש יסון לקדם את עצמו לדרגת שליט יהודה ולקדם את מעמדם של המתייוונים בירושלים וביהודה.

אנטיוכוס הרביעי אפיפנס נעתר (הסכים) לבקשתו, הדיח את חוניו השלישי מתפקידו ומינה במקומו את יסון. הייתה זו הפעם הראשונה, הידועה לנו, שבה מלך זר הדיח כהן גדול והתערב במינוי של כהן גדול – מעשים שפגעו באופן ממשי באוטונומיה היהודית. בנוסף, אנטיוכוס, כנראה, התיר ליסון להקים בירושלים פוליס.

יסון הקים בירושלים פוליס בשם אַנְטִיוֹכְיָה, על שמו של המלך. נראה שיסון עצמו קבע מי מבין תושבי ירושלים יהפוך לאזרח של הפוליס – סביר להניח שהיו אלו בני השכבות העליונות המתייוונים. באנטיוכיה שבירושלים הקים יסון מוסדות הלניסטיים – גימנסיון ואפביון. אורח החיים וניהולם בפוליס היה על פי התרבות ההלינסטית ולא על פי חוקי התורה היהודיים. עם זאת הפולחן היהודי בבית המקדש המשיך להתנהל כסדרו ולא חל כל שינוי בדת היהודית או במנהגיה.

מאבקי ירושה שפרצו בין מפקדי צבאו של אלכסנדר מוקדון, בעקבות מותו הפתאומי. בעקבות מאבקים אלה חולקה האימפריה של אלכסנדר מוקדון לשלוש ממלכות.

​כהן מבית בִּלְגָה המתייוון ולא מבית צדוק, בית הכהונה הגדולה. מֶנֶלַאוֹס קנה את הכהונה הגדולה מאנטיוכוס הרביעי בהציעו לו סכום כסף כפול מזה שיסון שילם. מנלאוס התגלה כשליט עריץ ואכזר שנתמך על ידי מתייוונים קיצונים ששאפו לייוון בכוח את היהודים. התנהלותו של מנלאוס ושוד אוצרות המקדש בידי אנטיוכוס הרביעי, שייתכן שנעשה בעזרת מנלאוס ואחיו, הביאו לפרוץ מהומות בירושלים

מרד כנגד השלטון הסלווקי בהובלת מתתיהו החשמונאי, שהנהיג את משפחתו ואת תומכיו להיאבק נגד הצבא הסלווקי ותומכיו ונגד גזרות אנטיוכוס.

על פי המתואר בספר המקבים, המרד החשמונאי פרץ כאשר הגיעה יחידה סלווקית לכפר מודיעין, ששכן בשפלה בשולי אזור יהודה, כדי לכפות על תושביו לקיים פולחן זר. מתתיהו החשמונאי, שהיה כהן ומנכבדי הכפר וסירב לקחת חלק בפולחן, תקף יהודי שניגש אל המזבח לקיים את הפולחן ואת מפקד היחידה. בקוראו ליהודים הנאמנים להצטרף אליו, עזב מתתיהו יחד עם בניו את מודיעין וברח להרים הסמוכים, שם התגוררה אוכלוסייה יהודית תומכת שיכלה לספק להם מחסה. משם החל לנהל מלחמה זעירה (מלחמת גרילה) נגד הצבא הסלווקי, נגד המתייוונים ונגד קיום גזרות השמד של אנטיוכוס.

בתחילה הנהיג מתתיהו עצמו את המרד, אך הוא נפטר אחרי שנה. במקומו המשיך להנהיג את המרד בנו, יהודה המקבי, ואחריו אחיו האחרים. בשנותיו הראשונות של המרד היו המורדים מעטים, בעלי ציוד דל ותמיכת העם היהודי בהם הייתה מצומצמת. בשלבים אלה נשא המרד אופי של תקיפות מקומיות וקטנות ואחריהן בריחה של התוקפים להרים, מחוסר יכולת להתמודדות פנים אל פנים עם הצבא הסלווקי הגדול והמצויד. אולם ככל שהמרד נמשך והצליח, עלתה התמיכה בחשמונאים מצד שדרות רחבות יותר של העם היהודי. לצבא המורדים הצטרפו רבים והוא הפך לצבא סדיר והצליח להתמודד עם הצבא הסלווקי גם בקרבות פנים אל פנים.

הצלחת המרד החשמונאי הייתה נעוצה הן בטקטיקה שבה נקטו מתתיהו ובניו – לוחמה זעירה שניצלה היטב את ההיכרות של הלוחמים היהודים עם השטח ועם תנאיו ההרריים, תנאים שאפשרו מארבים ופשיטות על יחידות הצבא הסלווקי הגדולות והקשות לתנועה; והן בגורמים פוליטיים שלא היו תלויים בחשמונאים, ובעיקר היחלשותה של הממלכה הסלווקית גם כתוצאה מסכסוכים פנימיים וממרידות של עמים נוספים וגם כתוצאה ממאבקים חיצוניים ומעליית כוחה של רומא.

יהודה המקבי ניצח את הצבא הסלווקי בכמה קרבות, והצליח לחסום את רוב הדרכים המובילות לירושלים. ובשנת 164 לפנה"ס, לאחר ניצחון בקרב בית צור (באזור גוש עציון, מדרום לירושלים) ולאחר שהצבא הסלווקי נאלץ לשוב לארצו בעקבות מותו של אנטיוכוס הרביעי ובעקבות הסכסוכים שפרצו על הירושה, הצליחו החשמונאים להיכנס לירושלים, לטהר את בית המקדש ולכונן בה שלטון כמעט עצמאי – אם כי החקרא המשיכה להחזיק מעמד כשבתוכה חיילים סלווקים ומתייוונים. אירועים אלה, ובראשם טיהור המקדש וחידוש עבודת הקורבנות בו, הונצחו בחג החנוכה.

כאשר סכסוכי הירושה בממלכה הסלווקית הוכרעו, שב הצבא הסלווקי ליהודה לדכא את המרד. הסלווקים הצליחו לנצח את החשמונאים בקרב בית זכריה (באזור גוש עציון, מצפון לבית צור) ושמו מצור על ירושלים. אולם הפיכת חצר בסוריה הביאה את הסלווקים להגיע להסכם עם החשמונאים, על פיו בוטלו גזרות אנטיוכוס וליהודים ניתנה אוטונומיה תחת השלטון הסלווקי. חודשים אחדים לאחר מכן, כאשר על כס המלוכה באנטיוכיה עלה מלך חדש ונמרץ, שבו הסלווקים והשתלטו על ירושלים. המורדים נסוגו, אולם כשנוכחו לדעת שהצבא הסלווקי אינו מתחזק – שבו ותקפו אותו והצליחו לנצח ולחזור לירושלים. יהודה המקבי כרת ברית עם רומא, שעודדה מרידות של עמים בשלטון הסלווקי. לפיכך הקצה המלך הסלווקי כוח רב לדיכוי המרד. בקרב שנערך באֶלְעָשָׂה (באזור רמאללה, מצפון לירושלים) נפל יהודה המקבי, והסלווקים הצליחו לחזור לשליטה ביהודה.

נפילת יהודה המקבי לא שמה קץ למרד. אחיו – יונתן ושמעון, המשיכו לארגן את המורדים במדבר יהודה והצליחו תוך כמה שנים לחזק את כוחם ולשוב לנצח. יונתן, שהפך למנהיג המרד, הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלווקית להרחבת תחום שלטונו לעבר הירדן, למדבר יהודה ולשטחים בשפלה, לחיזוק כוחו ולקבלת הכרה מדינית בשלטונו. בשנת 152 לפנה"ס מינה המלך הסלווקי את יונתן למשרת הכהן הגדול, בשנת 150 לפנה"ס קיבל יונתן מהמלך הסלווקי את התואר מושל יהודה, ובכך קיבל הכרה רשמית בשלטונו בירושלים וביהודה. בשנת 143 לפנה"ס נרצח יונתן בידי אחד השליטים הסלווקים, לאחר שנשבה על ידיו.

את מקומו של יונתן מילא אחיו שמעון, שהמשיך את המדיניות מימי אחיו – ניצול הסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלווקית לשם הרחבת תחומי שלטונו לגזר וליפו ולחיזוק מעמדו. בשנת 142 לפנה"ס קיבלה יהודה בראשותו של שמעון הכרה כממלכה עצמאית. בשנת 141 לפנה"ס הצליח שמעון לכבוש את מצודת החקרא בירושלים, שעד אז החזיקה מעמד בכל הניסיונות לכבוש אותה. בכך הצליח שמעון החשמונאי למחות כל זכר לשלטון הסלווקי ביהודה ובירושלים.

מנהיג המרד החשמונאי נגד הצבא הסלווקי ותומכיו ונגד גזרות אנטיוכוס. על פי המתואר בספר המקבים, כאשר הגיעה יחידה סלווקית לכפר מודיעין, ששכן בשפלה בשולי אזור יהודה, כדי לכפות על תושביו לקיים פולחן זר, מתתיהו החשמונאי, שהיה כהן ומנכבדי הכפר וסירב לקחת חלק בפולחן, תקף יהודי שניגש אל המזבח לקיים את הפולחן ואת מפקד היחידה. בקוראו ליהודים הנאמנים להצטרף אליו, עזב מתתיהו יחד עם בניו את מודיעין וברח להרים הסמוכים, שם התגוררה אוכלוסייה יהודית תומכת שיכלה לספק להם מחסה. משם החל לנהל מלחמה זעירה (מלחמת גרילה) נגד הצבא הסלווקי, נגד המתייוונים ונגד קיום גזרות השמד של אנטיוכוס. מתתיהו נפטר שנה אחרי פרוץ המרד החשמונאי.

​עיר-מדינה יוונית. בערי הפוליס במזרח הוקמו מוסדות שהפיצו וביטאו את התרבות היוונית ובראשם גִימְנַסְיוֹן, שבו נערכו אימונים גופניים שביטאו את הערצת הגוף האנושי, ולעתים כללו לימודים בתחומי המוזיקה, החשבון, הספרות ואומנות הנאום, ואֶפֶבְּיוֹן, שנועד להכשרת מתבגרים להיות אזרחים בפוליס. למרות שאזרחי הפוליס במזרח זכו להטבות בתחום הכלכלי, הם לא היו בעלי חירות כמו אזרחי הפוליס ביוון אלא היו כפופים לסמכותו של המלך. אנשי המעמדות הגבוהים בערי המזרח אימצו שמות יווניים, השתדלו לדבר יוונית והשתתפו בפעילויות התרבותיות היווניות האופייניות. מבנים רבים בערים, בתים פרטיים ומבני ציבור, נבנו בסגנון יווני-הלניסטי.

​בנו של מתתיהו החשמונאי ומנהיג המרד לאחר רציחתו של יונתן, אחיו. שמעון, שהמשיך את המדיניות מימי אחיו – ניצול הסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלווקית לשם הרחבת תחומי שלטונו לגזר וליפו ולחיזוק מעמדו. בשנת 142 לפנה"ס קיבלה יהודה בראשותו של שמעון הכרה כממלכה עצמאית. בשנת 141 לפנה"ס הצליח שמעון לכבוש את מצודת החקרא בירושלים, שעד אז החזיקה מעמד בכל הניסיונות לכבוש אותה. בכך הצליח שמעון החשמונאי למחות כל זכר לשלטון הסלווקי ביהודה ובירושלים.