מונחים

​החלק החיצוני ביותר של בית המקדש. חלק זה שימש לכניסה ולהפרדה בין החלק הפנימי, המקודש יותר, לחצר המקדש. חלק מהחוקרים רואים את האולם כחדר הראשון במבנה עצמו, ואילו אחרים רואים אותו כחצר מוקפת חומה נמוכה – ללא תקרה. החוקרים גם חלוקים ביניהם בשאלת גובה הקירות של האולם – האם גובהם היה כגובה המבנה כולו? גבוה יותר? נמוך יותר? האולם היה מבנה רוחב (מבנה שהכניסה אליו היא בקיר הארוך יותר, ושמצד הכניסה רוחבו עולה על אורכו) ואורכו היה 10 אמות.

​האיש ממנו קנה דוד את הגורן שלו שניצבה בהר הבית. יתכן שהוא היה המלך היבוסי.

​ממלכה קדומה באזור מסופוטמיה (חבל הארץ שבין נהרות הפרת והחידקל). אשור נעשתה אימפריה אזורית כבר בסוף תקופת הברונזה ובראשית תקופת הברזל. במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס הגיעה אשור לשיא כוחה. בתקופה זו החריבו האשורים את ממלכת ישראל והגלו את תושביה – תחילה בימי המלך האשורי תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר השלישי, ובהמשך בימי המלכים שַׁלְמַנְאֶסֶר החמישי וסַרְגוֹן השני. בימי בנו של סרגון השני – סַנְחֵרִיב – תקפו האשורים את ממלכת יהודה כתגובה למרד של חזקיהו מלך יהודה, כבשו את רובה, אך לא הצליחו לכבוש את ירושלים. במאה ה-7 לפנה"ס הצליחו האשורים למנות מלך חסות מטעמם במצרים, אך בסוף אותה מאה נחלשה האימפריה והתפוררה.

בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך בראשית תקופת מלכותו. חלק מההכנות לבניית המקדש נעשו כבר בימי דוד המלך – אביו של שלמה. בניית המקדש על ידי המלך ובתוך שטח הקריה המלכותית העניקה למקדש אופי של מקדש-מלך (מקדש שמשמש בראש ובראשונה את המלך). ואכן, לאורך כל תקופת בית ראשון היו מלכי בית דוד מעורבים מאוד בכל הנעשה במקדש, בין היתר בשינויים ובשיפוצים הרבים שנערכו בו בשנות קיומו. הקשר ההדוק בין המלך לבין המקדש היה מקובל גם בתרבויות אחרות במזרח הקדום. גם במאפיינים נוספים דמה בית המקדש הראשון למקדשי התרבויות האחרות בארץ כנען ובסביבתה.

נראה שבתחילת תקופת הבית הראשון הייתה מקובלת התפיסה כי המקדש הוא מקום שבו שוכן ה', וכי קיים קשר פיזי בין ה' למקדש. ביטוי לקשר זה אפשר לראות ביחס לארון הברית, שנתפס בשלב זה כמייצג את האל עצמו. בשלבים מאוחרים יותר של תקופת הבית הראשון (מימי חזקיהו ויאשיהו, מלכי יהודה), התגבשה תפיסה שלא ראתה קשר פיזי בין ה' למקדש, אלא קשר רוחני. בהתאם לכך חל גם שינוי ביחס לארון הברית. מעתה סימל הארון את הברית בין ה' לבין עם ישראל, אשר קיומה היה מותנה בכך שהעם ובית המלוכה יקיימו את המצוות. תפיסה זו זוכה לייצוג בולט בספר דברים – שהחוקרים סבורים שהוא הספר שנמצא בעת שיפוץ המקדש בימי המלך יאשיהו.

מקדש שלמה נבנה כנראה כחלק מהקריה השלטונית. למבנים כה גדולים ומפוארים לא היה מקום מתאים בתחומי עיר דוד, ולכן היה צורך לאתר שטח מתאים עבורם. החלק הצפוני והגבוה של הגבעה המזרחית, הכולל את הר הבית ואת העופל, התאים לצורך בניית קריה שלטונית, משום שהיה נרחב דיו ונישא מעל העיר. כדי לבנות את הקריה במקום הורחבה העיר לשטח זה. בניית הקריה השלטונית בחלק הגבוה של העיר מוכרת לנו מערים אחרות במרחב, ומכונה "אקרופוליס" – העיר העליונה. בית המקדש נבנה בפסגתו של ההר, וכך הוא נישא מעל כל שאר המבנים בהתאם למעמדו. עם זאת, הוא לא היה המבנה הגדול ביותר באקרופוליס של ירושלים ואולי אף לא המפואר ביותר. לפי המסופר בתנ"ך, ארמונו של שלמה המלך היה גדול ומפואר יותר. נוסף על כך, בניית המקדש ארכה שבע שנים, בעוד שבניית ארמון המלך ארכה 13 שנים. בניית המקדש בחצר הארמון – מקום שאינו נגיש לכלל העם – מעידה על מעמדו כמקדש-מלך.

אין בידינו ממצאים ארכאולוגיים ישירים מבית המקדש ראשון. בהר הבית לא ניתן לקיים חפירות ארכאולוגיות מפאת קדושת המקום, וגם אם הייתה אפשרות כזו – ספק אם היו מתגלים שרידי המבנה מימי הבית הראשון, שכן מקום זה שופץ ונבנה מחדש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה (לדוגמה בימי הורדוס, בימי הרומאים, בימי הערבים ובימי הצלבנים). לפיכך, בבואנו לנסות לשחזר את מראה מקדש שלמה עלינו להיעזר במקורות אחרים – ממצאים ארכאולוגיים ממקומות אחרים ותיאור המקדש בתנ"ך.

בית המקדש מתואר בתנ"ך בשלושה מקומות עיקריים: 1. ספר מלכים א', פרקים ו–ז – מקור זה נחשב בעיני החוקרים כמקור המהימן ביותר לשחזור המקדש; 2. ספר דברי הימים ב', פרקים ג–ד – מקור זה נחשב בעיני החוקרים כמקור מאוחר, אף שייתכן שהוא מתאר את המקדש בשלביו המאוחרים; 3. ספר יחזקאל, פרקים מ–מג – מקור זה נחשב בעיני החוקרים כחזון אידילי של המקדש ולא כתיאור מציאותי שלו, אף שייתכן שהוא נסמך גם על אירועים שהתרחשו במציאות. נוסף למקורות אלו ניתן להיעזר באזכורים נוספים של המקדש המצויים לרוב בתנ"ך (כמו בפרשת עתליה המתוארת בספר מלכים ב', פרק יא), וגם בתיאורים של המשכן – מתוך הנחה שמקדש שלמה היה המשכו של המשכן.

לשם השלמת הבנת הכתוב והשלמת השחזור החוקרים נעזרים גם בממצאים של מקדשים במזרח הקדום – בעיקר מצפון סוריה. כמו כן הם נעזרים בממצאים של מקדשים מארץ ישראל כמו במגידו, בחצור, בשכם, בדן, ובעיקר בערד ובמוצא, וגם בממצאים אחרים, ובהם דגם המקדש שנחשף בחפירות בחורבת קייאפה.

מקדש שלמה נבנה בתבנית של מבנה אורך (מבנה שהפתח שלו בקיר הקצר יותר, כך שמצד הכניסה אורכו של המבנה עולה על רוחבו). חזיתו של המקדש וּפִתחוֹ פנו מזרחה, כנהוג במקדשים רבים במזרח הקדום. בתנ"ך מצוינות מידותיו של המקדש: אורך הבית – 60 אמה; רוחבו – 20 אמה; גובהו – 30 אמה. על פי הבנת החוקרים, מדובר במידות הפנים של המבנה (כלומר ללא עובי הקירות) והן אינן כוללות את האולם – החלק החיצוני של המקדש. אם כך, שטח הפנים של בית המקדש היה כ-300 מ"ר.

בית המקדש הראשון נבנה מחומרים יקרים וייחודיים, חלקם יובאו מרחוק. הקירות נבנו מאבנים לא מסותתות או מאבנים שסותתו מראש. בין נדבכי האבן (שורות האבן הבונות את הקיר) שולבו קורות עץ גדולות. קורות אלו החזיקו את אבני הבנייה יחד והקנו למבנה גמישות שעזרה לו להתמודד עם רעידות אדמה. מבפנים צופו חדרי הבית בעץ – הקירות והתקרה צופו בעצי ארז, והרצפות צופו בעצי ברוש. גג הבית נשען על קורות ארז. בחפירות בחורבת קייאפה בשפלת יהודה מצא הארכאולוג יוסף גרפינקל דגם עשוי אבן של מקדש. לדעתו של גרפינקל, ייתכן שזהו דגם המקדש בירושלים, ולכן ניתן להסתייע בו בהבנת התיאורים הארכיטקטוניים של המקדש המובאים בתנ"ך. על פי הדגם, נראה שקורות הארז התומכות בגג קובצו לשלשות, ויצרו בחזית המקדש צורה הדומה לאות שין הפוכה. הדגם עשוי גם להעיד על כך שהמזוזות והמשקופים בדלתות החוץ והפנים של המקדש נבנו בצורה מדורגת. החלונות מתוארים כחלונות שהיו גם שקופים וגם אטומים. תיאור זה הביא את החוקרים לחשוב שאולי הייתה בהם שבכת עץ (מעין רשת עשויה עץ).

תוכנית המקדש כללה שלושה חלקים – האולם, בתוכו ההיכל, ובתוכו הדביר; ככל שהחלק היה פנימי יותר, רמת הקדושה שבו עלתה, והחומרים ששימשו לבנייתו ולעשיית הכלים שניצבו בו היו יקרים יותר. מחוץ למבנה עצמו עמדו מבנים ומתקנים נוספים.

גם בתוכנית המקדש ניתן להבחין בהשפעות של תרבויות אחרות בסביבה. בעיקר ניתן להבחין בהשפעות ממקדשים צפון סוריים או פיניקיים. בהקשר זה יש לזכור כי המקדש נבנה בידי בנאים פיניקים (בנאיו של חירם מלך צור). ואכן יש בידינו ממצאים של מקדשים מהמזרח התיכון, הדומים בתוכניתם למקדש שלמה.

בארץ ישראל נחשפו מקדשים נוספים, בין היתר המתחם הפולחני בדן, המקדש במוצא והמקדש לאלוהי ישראל בערד. המקדשים במוצא ובערד התקיימו במהלך תקופת המלוכה, אך נראה שהם נגנזו בשלב מסוים, וכך גם המזבח שהיה קיים בבאר שבע. תוכניתו של המקדש בערד מזכירה את תוכנית המקדש בירושלים בכך שהיא כוללת היכל ובתוכו דביר (בגומחה במרכז הקיר האחורי שלו), ובחצר הקדמית שלו ניצב מזבח בדומה למקדש שלמה. עם זאת, המקדש בערד שונה מהמקדש בירושלים, משום שאין בו אולם ומשום שהוא מבנה רוחב, בעוד שהמקדש בירושלים הוא מבנה אורך. על פי דעתו של החוקר זאב הרצוג, תוכניתו של מבנה הרוחב בערד מייצגת גישה עממית ופתוחה למקדש, ואילו תוכניתו של מבנה האורך של מקדש שלמה היא ריכוזית יותר.

מקום שאליו היו מביאים את התבואה לאחר הקציר, ובו היו מפרידים את הגרעינים מקליפותיהם. פעולה זו נעשתה בשני שלבים עיקריים – דישה וזרייה. הדישה היא פיצוח הקליפה באמצעות הפעלת לחץ על התבואה הקצורה. היו מפזרים את התבואה על משטחי סלע גדולים ומעבירים עליה מורג – משטח עץ רתום לבהמה ובו נעוצות אבנים קשות, המפעילות לחץ על התבואה. לאחר הדישה היה צורך להפריד בין המוץ – הקליפות המפוצחות – לבין הגרעינים. היו עורמים את התבואה לאחר הדיש, ובעזרת מְזָרֵה – כלי דמוי קלשון – היו זורים (מעיפים) באוויר את התבואה המעוכה. הרוח הייתה מעיפה את המוץ הקל למרחק, והגרעינים הכבדים היו נופלים בחזרה. מסיבה זו רצוי לבנות גרנות על פסגה של הר בעלת משטח סלע חשוף. הר הבית בירושלים מתאים לתכונות אלו – הר שבראשו משטח סלע, שסביבו בנויה כיום כיפת הסלע.

ייתכן שבתרבות הכנענית גרנות היו גם מקומות פולחן. החברה הכנענית הייתה חברה חקלאית שהאמינה בכוחות שפועלים על איתני הטבע ומבטיחים את הצלחת היבולים; כוחות אלו גורמים למשל לכך שיֵרד גשם בכמות הנכונה ובזמן המתאים. כאשר הביא החקלאי את יבולו לגורן הוא ראה את תוצאות עמלו בשנה האחרונה. אם הוא נוכח לראות שהיבול עלה יפה באותה שנה, הוא הודה לאלים – אותם כוחות שפעלו על איתני הטבע – וביקש מהם שיעזרו לו גם בשנה הבאה; אם הוא נוכח לראות שהיבול לא עלה יפה, הוא ניסה להבין כיצד פגע באלים והתחנן אליהם שיסלחו לו ושבשנה הבאה יתנו לו יבול טוב. העובדה שהגרנות היו פעמים רבות בראשי ההרים עשויה לחזק את הסברה שגרנות שימשו כאתרי פולחן.

הגורן של ארוונה היבוסי היה כנראה בהר הבית. במקום זה הנחה הנביא גד את המלך דוד להקים מזבח לה'. לימים הקים בנו של דוד, שלמה, את בית המקדש באותו אתר. על פי הסיפור, ארוונה רצה להעניק את המקום לדוד בחינם, אך דוד התעקש לקנות אותו בכסף.

החלק המקודש ביותר בבית המקדש, ועל כן הוא נקרא גם קודש הקודשים. בדביר עמד ארון ה', ומשני צדדיו היו שני הכרובים (דמויות מכונפות). על פי המתואר בתנ"ך, חדר זה היה נמוך יותר משאר המבנה. החוקרים העלו כמה הצעות לשחזור חלק זה: חלק מהחוקרים הציעו שהרצפה הייתה מוגבהת, כך שאל הדביר עלו במדרגות או בסולם; חוקרים אחרים הציעו שתקרת הדביר הייתה נמוכה יותר, ומעליו הייתה עליית גג; ישנם חוקרים שהציעו שגם התקרה הייתה נמוכה יותר וגם הרצפה הייתה מוגבהת; הצעות נוספות רואות את הדביר כיחידה בפני עצמה – קוביית עץ שהוצבה בחלק האחורי של הבניין; יש אף חוקרים המציעים שאולי המשכן עצמו הוכנס למבנה. על כל פנים, בין הדביר להיכל הייתה קיימת הפרדה כלשהי – אך לא ברור מה היה טיבה. מידותיו של הדביר היו כשל קובייה שאורכה של כל אחת מצלעותיה 20 אמות.

​דגם עשוי אבן של מקדש, שנמצא בידי הארכאולוג יוסף גרפינקל בחפירות בחורבת קייאפה בשפלת יהודה. לדעתו של גרפינקל, ייתכן שזהו דגם המקדש בירושלים, ולכן ניתן להסתייע בו בהבנת התיאורים הארכיטקטוניים של המקדש המובאים בתנ"ך. על פי הדגם, נראה שקורות הארז התומכות בגג קובצו לשלשות, ויצרו בחזית המקדש צורה הדומה לאות שין הפוכה. הדגם עשוי גם להעיד על כך שהמזוזות והמשקופים בדלתות החוץ והפנים של המקדש נבנו בצורה מדורגת.

המלך השני של הממלכה המאוחדת ומייסד שושלת מלכי יהודה. לאחר ששאול נפל בקְרב הגלבוע כנגד הפלישתים דוד עלה לשלטון. כאשר עלה דוד לכס המלוכה הוא מלך תחילה בחברון, שבנחלת שבטו – שבט יהודה – למשך שבע שנים וחצי. רק אחרי תקופה זו החליט דוד לכבוש את ירושלים ולהפוך אותה לבירתו. אפשר לציין שני תחומים שהניעו את דוד לבחור בירושלים לבירתו – התחום הפוליטי והתחום הדתי. מבחינה פוליטית – בחירה בירושלים, שלא הייתה מזוהה עם שבט כלשהו בשלב זה, הייתה יכולה לסייע באיחוד שבטי ישראל תחת הנהגתו של דוד. צריך לזכור שדוד היה המלך השני בלבד של הממלכה המאוחדת; העם עוד לא היה מאוחד תחת הנהגה אחת, והרי דוד עצמו מרד במלך הקודם – שאול. השארת בירת הממלכה המאוחדת בחברון – בתחומי שבט יהודה, שבטו של המלך – עשויה הייתה ליצור תחושה שדוד הוא המלך של שבט יהודה בלבד. בחירה בירושלים, שבאותה תקופה לא הייתה כאמור שייכת בפועל לשום שבט – מייצרת תחושה שהעיר שייכת לכולם. על פי חלוקת הנחלות, ירושלים הייתה להלכה בנחלת שבט בנימין – שבטו של המלך הקודם. גם נקודה זו הייתה עשויה לסייע לדוד ולחזק את הלגיטימציה (ההכרה) שלו כמלך על כל העם במקום שאול. נוסף על כך, ירושלים הייתה סמוכה מאוד לגבול נחלת שבט יהודה, וכך היה דוד יכול לקבל תמיכה מהשבט שלו. סיבה נוספת שיכולה להבהיר את המניע הפוליטי של דוד בבחירתו בירושלים נעוצה בעובדה שיהודה היה בכיר בניה של לאה, ושנחלות בנימין, אפרים ומנשה – בניה של רחל – נמצאות מצפון לירושלים. כך ירושלים הבירה נמצאת בין בני לאה לבני רחל – דבר שתורם אף הוא לאיחוד השבטים. אם כך, ניתן לשער שהבחירה בירושלים הייתה צעד שנועד לאחד את כל שבטי ישראל תחת הנהגתו של דוד.

התחום הדתי שהביא את דוד לבחור בירושלים כבירתו בא לידי ביטוי בהצגת הבחירה הזאת כקיום דבר ה'. ראינו לעיל כי יש רמזים לזיקה מוקדמת של עם ישראל לירושלים, אם כי ייתכן שהרמזים נוספו מאוחר יותר לסיפורים קיימים. אם כך, לא בטוח שדוד בחר להעביר את בירתו לירושלים בגלל חשיבותה הדתית הרבה לעם ישראל באותו זמן. הדבר מתחזק אף יותר כשאנחנו זוכרים שדוד העביר את בירתו מחברון – עיר בעלת מסורות קדומות ברורות שקשרו אותה לאבות האומה. יחד עם זאת, מבחינה אֱמוּנִית (ולא מבחינה היסטורית, שכן אין אזכור מפורש לכך בתנ"ך) אפשר לראות בבחירתו של דוד מעשה שכוון על ידי ה'. רמז לכך ניתן לראות בסיפור קניית גורן ארוונה היבוסי.

תיאור כיבוש ירושלים היבוסית על ידי דוד מופיע בתנ"ך, גם בספר שמואל ב' וגם בספר דברי הימים א', בהבדלים קלים. לא ברורה לנו הדרך המדויקת שבה כבש דוד את ירושלים, אולם ייתכן שמהלך האירועים הכללי היה כך: דוד הגיע עם צבאו אל מחוץ לחומות יבוס. בין דוד לבין היבוסים התפתח דין ודברים, ואולי אף התלוו אליו איומים שונים. בשלב הראשון הצליח דוד לכבוש את המצודה של העיר, ומאוחר יותר הצליח בדרך כלשהי לחדור אל העיר עצמה ולכבוש אותה.

לאחר כיבוש העיר, חטא דוד בכך שערך מפקד אוכלוסין. כעונש על החטא פרצה מגפה קשה שהמיתה רבים בקרב העם. גד הנביא ציווה על דוד להקים מזבח לה' בגורן ארוונה היבוסי, אשר על פי הדעה המקובלת מצוי בהר הבית.

אחרי שדוד כבש את ירושלים והפך אותה לבירת הממלכה, נדרשו פעולות לחיזוק מעמדה כעיר מרכזית בממלכה. הפעולות שבוצעו היו בשני תחומים עיקריים: התחום הפוליטי והתחום הדתי.

​קטע ישר של חומה שהתגלה בצמוד לפינתו של המבנה הממלכתי בחפירות העופל של אילת מזר ונמשך במעלה המדרון. חומה זו תוארכה על ידי אילת מזר לתקופתו של שלמה המלך. לדעתה של מזר, אפשר לזהות קטע זה עם הַמִּקְצוֹעַ, הנזכר בתיאור חומת ירושלים בספר נחמיה ומשמעו דופן ישרה. בקצה הצפון-מזרחי של החומה הישרה נחשף מגדל גדול, שתוארך על ידי אילת מזר לראשית ימיו של שלמה. לדעתה, מגדל זה, ששולט על שטח גדול מגבוה, הוקם בראשית העבודות לבניית הקריה השלטונית בעופל.

החלק המרכזי והגדול של בית המקדש. בינו לבין האולם הפרידו שתי דלתות. בהיכל הוצבו כלי המקדש: מזבח זהב לקטורת, מנורות ושולחן לחם הפנים. אורכו של ההיכל היה 40 אמות.

​מבנה בן שלוש קומות, מחולק לתאים, שעמד סביב בית המקדש. מבנה זה הקיף את הבית משלושה מצדדיו (פרט לחזית). רוב החוקרים סבורים שמבנה זה שימש לאחסון, אך יש שרואים בו צורה של עיטור מעצי ארז סביב המקדש. נראה שמבנה זה נוסף לבית המקדש בתקופה מאוחרת לבנייתו.

הכינוי המקובל לממלכה הישראלית בימי שאול, דוד ושלמה. על פי המסופר בתנ"ך, בתקופת השופטים חלו מאבקים מקומיים רבים בין כמה משבטי ישראל (בכל פעם שבטים אחרים) לבין עמים שישבו באזור. בשלב מסוים התאחדו שבטי ישראל וקיבלו עליהם את מנהיגותו של מלך אחד – שאול – המלך הראשון של הממלכה המאוחדת. המלחמות נגד האויבים המקומיים, ובעיקר נגד הפלישתים – האויב העיקרי, הסתיימו רק לאחר ששאול נפל בקְרב הגלבוע כנגד הפלישתים ודוד עלה לשלטון. תחילה ראו הפלישתים את דוד כמלך המולך תחת חסותם, אך כעבור שנים אחדות הם נוכחו לדעת שהוא פונה כנגדם על ידי איחוד כל שבטי ישראל וקביעת בירתו בירושלים. בעקבות כך ניסו הפלישתים לתקוף את דוד באזור ירושלים (עמק רפאים), אך הוא הצליח להדוף את ההתקפה ולדחוק אותם מאזור ההר. בימי שלמה, בנו של דוד, התבססה הממלכה המאוחדת כממלכה גדולה וחזקה, בעלת קשרי חוץ נרחבים. בתנ"ך מוצגת תקופתו של שלמה כתקופה של בנייה רבה בכל רחבי הממלכה, ובפרט בירושלים בירתה. בנייה זו הצריכה ממון רב, וכדי להשיגו הוטלו מיסים על כל שבטי ישראל. נטל המס הכבד גרם להתמרמרות בקרב חלק משבטי ישראל, ובראשם שבט אפרים.

על רקע אי-שביעות רצונם של השבטים מן המיסים הכבדים שהוטלו עליהם התפלגה הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות בימי רחבעם, בנו של שלמה: הממלכה הצפונית – ממלכת ישראל; והממלכה הדרומית – ממלכת יהודה.

החוקרים חלוקים בהבנתם את התקופה המתוארת כאן: ישנם חוקרים המקבלים את התמונה המצטיירת מהתנ"ך כתמונה שקוויה הכלליים מהימנים; אחרים סבורים שהתיאור המקראי אינו משקף את המציאות ההיסטורית במלואה, אך מקבלים את קיומה של ממלכה משמעותית שמרכזה בירושלים; יש אף חוקרים הטוענים כי מעולם לא הייתה ממלכה מאוחדת, וכי ממלכת ישראל וממלכת יהודה התפתחו זו לצד זו בהדרגה. חילוקי הדעות בין החוקרים נובעים מפירושים שונים של הממצאים הארכאולוגיים מאזור יהודה. בגלל מיעוט הממצאים, ממצאים חדשים עשויים לשנות במידה רבה את התפיסה של המחקר ביחס לתקופה זו. כך לדוגמה, ממצאיו של הארכאולוג יוסף גרפינקל, שחפר בחורבת קייאפה, מצביעים על קיומה של עיר מתוכננת ובעלת אופי ממלכתי מתקופת הממלכה המאוחדת בשפלת יהודה. שרידיה של עיר זו, יחד עם ממצאים נוספים, מחזקים את הסברה כי במאה ה-10 הייתה ביהודה ישות פוליטית (ממלכה) משמעותית.

​מבנה בעל כמה חדרים שהתגלה בחפירות העופל של אילת מזר בצמוד לשער ארבעה התאים. במבנה זה התגלו כמה שלבי בנייה, שבאים לידי ביטוי במספר רצפות שנמצאו בו, המוקדמת שבהם היא מהמאה ה-10 או מהמאה ה-9 לפנה"ס. בחדרי המבנה התגלו פִיטָסִים (קנקני אגירה גדולים) המתוארכים לשלב מאוחר יותר של שימוש במבנה. על אחד מהפיטסים התגלתה כתובת: "לשר האו..." – ייתכן שהכוונה לשר האופים. לא ברור מה היה השימוש של מבנה זה, אך ייתכן שמדובר במחסן ממלכתי כלשהו.

מקדש שהתקיים במהלך תקופת המלוכה, אך נראה שהוא נגנזו בשלב מסוים. תוכניתו של המקדש בערד מזכירה את תוכנית המקדש בירושלים בכך שהיא כוללת היכל ובתוכו דביר (בגומחה במרכז הקיר האחורי שלו), ובחצר הקדמית שלו ניצב מזבח בדומה למקדש שלמה. עם זאת, המקדש בערד שונה מהמקדש בירושלים, משום שאין בו אולם ומשום שהוא מבנה רוחב, בעוד שהמקדש בירושלים הוא מבנה אורך.

אחד הביטויים שמקשים עלינו את הבנת האירועים בסיפור הכיבוש של עיר יבוס בידי דוד. ביטוי סתום זה מופיע אך ורק בקטע מספר שמואל. ביטוי זה נראה כתיאור היחידי של מהלך הכיבוש בספר זה, ואולם אנחנו מתקשים מאוד בהבנתו. איננו מבינים מהו הצינור, מה פירוש לגעת בו, וכיצד נגיעה בו הביאה לכיבוש העיר.

להבנת ביטוי זה הוצעו פרשנויות רבות. חלק מהפרשנויות הללו רואות את המילה "צינור" כמילה שאינה קשורה למים, ומציעות לה פירושים אחרים:

1. הבריח (המנעול) של שער העיר – על פי פרשנות זו, דוד הצליח לגעת בבריח – כלומר לשבור או לפתוח אותו – וכך הצליח צבאו לחדור לעיר.
2. מגדל בחומה – דוד הצליח לכבוש את המגדל או לחדור אליו, וכך הצליח להיכנס לתוך העיר.
3. חפץ בעל כוח מאגי – דוד החזיק בחפץ בעל כוח מאגי, וכאשר נגע בו – הדבר הבטיח את הצלחתו בכיבוש העיר. ייתכן שההצלחה נבעה מכך שהכוח אכן עבד, וייתכן שהיבוסים נבהלו מהכוח העל-טבעי שהופעל נגדם ונמלטו. פרשנות זו מעניינת במיוחד, מפני שיש בה התייחסות לפרשנות שייחסה כוח מאגי להצבת העיוורים והפסחים על החומות. על פי האפשרות המוצגת כאן, כנגד הכוח העל-טבעי של העיוורים והפסחים השתמש דוד בכוח על-טבעי משלו –הצינור. ואכן, העיוורים והפסחים מוזכרים בשמואל ב' מיד אחרי הביטוי "וייגע בצינור".

פרשנויות אחרות רואות את המילה "צינור" כמילה הקשורה למים. פרשנויות אלו מתבססות בין השאר על אזכור נוסף של המילה בתנ"ך: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ". (תהילים מב, ח):

1. טיהור הכובשים באמצעות זרם מים – גם פרשנות זו קושרת בין הצינור לבין העיוורים והפסחים. פרשנות זו רואה את הצינור כזרם מים שבו טוהרו הכובשים לאחר שנטמאו במגע עם העיוורים והפסחים. אילת מזר, שחשפה תעלת מים שמגיעה מצפון ועוברת מאחורי המבנה המדורג בשטח G, מציעה שבמי תעלה זו היטהרו חייליו של דוד אחרי שפרצו לעיר ובאו במגע עם העיוורים והפסחים הטמאים. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הגישה שאין בתיאור המקראי תיאור מפורט של דרך כיבוש העיר.
2. פגיעה במים – דוד הצליח להגיע אל מקור המים של העיר (לגעת בו) ולפגוע בו על ידי הטיית נתיב המים או הרעלתם באמצעות השלכת פגרים של חיות או אנשים שמתו ממחלה אליהם.
3. חדירה דרך מפעל המים – לירושלים היה צינור שהוביל מים לתוך העיר. לדוד הגיע מידע על מפעל זה והוא ניצל אותו כדי לחדור דרכו אל העיר.
4. חדירה דרך המעבר שהוביל אל המים – הצינור לא העביר מים אלא העביר אנשים בדרכם אל המים. צבאו של דוד חדר דרך מעבר זה וכבש את העיר.

שתי הפרשנויות האחרונות (החדירה דרך מפעל המים או דרך מעבר אל המים) מתייחסות לפעולה מסוכנת של כוח מאומן היטב בצבאו של דוד – כוח שיכול היה לחדור במעבר קשה ומסוכן ולתקוף את מגיני העיר מבפנים. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הכתוב בדברי הימים, "ויעל בראשונה יואב בן צרויה", שאולי מרמז על חדירה לעיר דרך מפעל המים שלה. שתי הפרשנויות האחרונות גם עשויות להתאים לממצאים בשטח.

האם דוד ידע על מערכת פיר וורן? האם יואב עלה דרך המערכת הזאת וחדר אל העיר? האם בכלל היה אפשרי לחדור את ביצורי המעיין ולהגיע למערכת זו? איננו יודעים את התשובות לשאלות אלו, אך כפי שראינו לעיל, יש המעלים זאת כאפשרות. ניתן לסכם ולומר שקיימות פרשנויות רבות לביטוי "ויגע בצינור", אך אין בידינו פרשנות אחת שנראית כטובה ביותר.

​חומה בעלת תאים. קטע קצר של חומה כזו התגלה בצמוד לשער ארבעה התאים בחפירות העופל, ושני קטעים נוספים התגלו בחפירות קודמות על קו הרכס מדרום לשער. החומה תוארכה על ידי אילת מזר לתקופתו של שלמה.

​אתר חפירות על גבעה בסמוך לעמק האלה. באתר זה התגלו שרידים של עיר מתוכננת ומבוצרת מתקופת הממלכה המאוחדת. בחומת העיר נקבעו שני שערים – דבר שהביא את הארכאולוג יוסף גרפינקל לזהותה עם העיר שעריים הנזכרת בתנ"ך כעיר ששכנה באזור זה. לדעת מרבית החוקרים, הממצאים באתר מחזקים את הסברה שכבר במאה ה-10 הייתה באזור יהודה ממלכה חזקה ומאורגנת. לדעת חוקרים אחרים, חורבת קייאפה לא הייתה עיר בממלכת יהודה אלא עיר מקומית בשפלה, או לחלופין – עיר בממלכת שאול.

חפירות שערכה אילת מזר בעופל - בין הר הבית לבין עיר דוד – ובהם התגלו כמה מבנים שאותם היא תיארכה לתקופת דוד, שלמה ומלכי יהודה המוקדמים. המבנים כוללים שער, מבנה ממלכתי, חומה, מגדל וכמה מבנים נוספים. לדעת מזר ולדעתם של חוקרים נוספים, שרידים אלה מרמזים על פעילות בנייה בעופל כבר מימי דוד, ומעידים על הבנייה שנערכה בחלק זה של העיר בימי שלמה. חוקרים אחרים חולקים על דעה זו וסבורים שמבנים אלה שייכים לתקופה מאוחרת יותר.

שני עמודי נחושת גדולים וחלולים בעלי כותרות מפוארות, שניצבו משני צידי האולם בבית המקדש. גובהם היה 23 אמות. החוקרים חלוקים ביניהם בשאלת תפקידם ההנדסי. יש הסבורים שהעמודים תמכו בגג האולם, יש הסבורים שתפקידם היה עיטורי וסמלי בלבד ויש הטוענים שהיו שני זוגות של עמודים – שניים תומכים ושניים שנועדו לעיטור. כך או כך, עמודים אלו סימלו את הקשר של המקדש לבית המלוכה – בית דוד. שמות העמודים ניתנו על ידי שלמה, אך לא ברורה לנו משמעותם.

​מכל מים עגול וגדול, שעמד על ארבעה מקבצים של שלושה שוורים (בקר) מנחושת. תפקידו אינו ברור. יש הסוברים שהוא שימש לרחצת הכוהנים או הקורבנות, ויש הסוברים שתפקידו היה לסמל את הנהר בגן עדן. לים הנחושת היו מחוברים כיורים.

​מבנה שהפתח שלו בקיר הקצר יותר, כך שמצד הכניסה אורכו של המבנה עולה על רוחבו. מקדש שלמה נבנה בתבנית של מבנה אורך. על פי דעתו של החוקר זאב הרצוג, תוכניתו של מבנה האורך של מקדש שלמה היא ריכוזית.

מבנה שאֵילת מזר חשפה בשטח שמעל המבנה המדורג בשטח G בעיר דוד. מזר מתארכת את מבנה האבן הגדול למאה ה-10 לפנה"ס ומציעה לזהותו כארמונו של דוד – ארמון שנבנה בעזרתו של חירם מלך צור, כפי שנזכר בסוף התיאור של כיבוש ירושלים בספר שמואל. אברהם פאוסט ועמיחי מזר מתארכים את מבנה האבן הגדול לראשית תקופת הברזל (ברזל א', תקופת התנחלות), ולכן הם אינם מקבלים את זיהוי מבנה האבן הגדול עם ארמון דוד.

​מבנה שהכניסה אליו היא בקיר הארוך יותר, ושמצד הכניסה רוחבו עולה על אורכו. האולם בבית המקדש הראשון היה מבנה רוחב. המקדש בערד הוא מבנה רוחב. על פי דעתו של החוקר זאב הרצוג, תוכניתו של מבנה הרוחב בערד מייצגת גישה עממית ופתוחה למקדש, ואילו תוכניתו של מבנה האורך של מקדש שלמה היא ריכוזית יותר.

מושג הנזכר בסוף סיפור כיבוש ירושלים בידי דוד ובמקומות נוספים בתנ"ך. לדעת חלק מהחוקרים מושג זה מייחס למבנה המדורג שהוא מבנה התמך של ארמון דוד, או שנועד להעצמתו.

שמה של הממלכה הדרומית לאחר התפלגות הממלכה המאוחדת. ממלכת יהודה הייתה קטנה וחלשה מממלכת ישראל. ממלכת יהודה הייתה שונה מממלכת ישראל גם בבירתה הקבועה – ירושלים, וגם בכך שהיה לה בית מלוכה אחד – בית דוד.

עם נפילתה של ממלכת ישראל הפכה ממלכת יהודה לממלכה העיקרית בארץ ישראל.

שמה של הממלכה הצפונית לאחר התפלגות הממלכה המאוחדת על רקע אי-שביעות רצונם של השבטים מן המיסים הכבדים שהוטלו עליהם. ממלכת ישראל הייתה ממלכה גדולה וחזקה, אך לא היו לה בירה קבועה ובית מלוכה אחד.

במאה ה-8 לפנה"ס נכבשה ממלכת ישראל בהדרגה בידי האימפריה האשורית. הכיבוש האשורי גרם לפגיעה נרחבת בתושבי ממלכת ישראל, ורבים נהרגו בקרבות, בהרג וברעב שנלווה למסעות המלחמה. אנשי ממלכת ישראל הנותרים הוגלו ופוזרו באזורים שונים, ובמקומם הובאה לשומרון (האזור המרכזי של ממלכת ישראל) אוכלוסייה אחרת. ייתכן שהאוכלוסייה השומרונית המוכרת באזור זה מימי הבית השני ועד ימינו – מוצאה באוכלוסייה זו.

מצודה שנזכרת בסיפור כיבוש עיר יבוס בידי דוד. יתכן וזהו שמה המקראי של המצודה היבוסית שנמצאה בחפירות הארכאולוגיות. על פי הפרשנות הפשוטה לסיפור הכיבוש, תחילה כבש דוד חלק מהעיר – החלק המכונה "מצודת ציון" – ורק אחרי כן כבש את העיר כולה. פתרון זה עדיף על הפתרונות האחרים בגלל ההתאמה בינו לבין הממצאים בשטח.

בחלק העליון של העיר היבוסית – בשטח G – התגלו מבנה הארגזים, המבנה המדורג ומבנה האבן הגדול, שזוהו על ידי חלק מהחוקרים כמצודה יבוסית. מיקומה של המצודה, בחלק הגבוה יותר של העיר, מתאים למיקום של ארמון המלך, וזאת נוסף לצורך במבנה מבוצר בצד הצפוני של העיר, שאינו מוגן באופן טבעי.

החוקרים שרואים במבנה המדורג מבנה נפרד ממבנה הארגזים, מתארכים אותו למאה ה-10 או ה-9 לפנה"ס – ימיו של דוד המלך. על פי גישה זו, דוד הרס את המצודה היבוסית, שהתבססה על מבנה הארגזים, ובנה במקומה את ארמונו.

חוקרים אחרים, ובהם גם ג'יין קאהיל, שעיבדה ופרסמה את ממצאיו של יגאל שילה בשטח זה, סבורים שמבנה הארגזים והמבנה המדורג הם חלקים ממבנה אחד שיחד עם מבנה האבן הגדול היה חלק מהמצודה היבוסית – מצודת ציון. חוקרים אלו יכולים להסביר את מעשיו של דוד בשטח זה ולטעון שהוא לא הרס את מצודת ציון, אלא הפך אותה לארמונו, דבר שאולי נרמז בביטוי: "וישב דוד במצודה" (שמואל ב' ה, ט), ובצורה דומה – גם בתיאור שבדברי הימים.

מקדש שמשמש בראש ובראשונה את המלך. בניית בית המקדש הראשון על ידי המלך ובתוך שטח הקריה המלכותית העניקה למקדש אופי של מקדש-מלך. ואכן, לאורך כל תקופת בית ראשון היו מלכי בית דוד מעורבים מאוד בכל הנעשה במקדש, בין היתר בשינויים ובשיפוצים הרבים שנערכו בו בשנות קיומו. הקשר ההדוק בין המלך לבין המקדש היה מקובל גם בתרבויות אחרות במזרח הקדום. בניית המקדש בחצר הארמון – מקום שאינו נגיש לכלל העם – מעידה על מעמדו כמקדש-מלך.

אחד הביטויים שמקשים עלינו את הבנת האירועים בסיפור הכיבוש של עיר יבוס בידי דוד. ביטוי זה מופיע בספר שמואל ב' שלוש פעמים, ואינו מופיע כלל בספר דברי הימים. נראה שהעיוורים והפסחים מוצגים כמחסום שמציבים היבוסים בפני דוד – מחסום שאמור למנוע ממנו לכבוש את העיר. דוד מוצא דרך להתגבר עליהם, אבל הוא שונא אותם בשל כך. כיוון שעיוור הוא אדם שאינו יכול לראות, ופיסח הוא אדם שאינו יכול לרוץ – לא ברור לנו כיצד הם יכולים למנוע מדוד לכבוש את העיר. למעשה, היינו מצפים שלמגיני העיר יהיו יכולות ראייה וריצה טובות מהרגיל.

אפשר להציע כמה הסברים לתפקידם של "העיוורים והפסחים" בהגנה על העיר:

1. הרתעה –העיוורים והפסחים הוצבו על החומה כדי להרתיע את חיילי דוד. ההרתעה עשויה להיות בכמה אופנים:
   
   א. הורדת המורל של חיילי דוד – החיילים ייזכרו שבעקבות הקרב על החומות הם עצמם עלולים להיעשות עיוורים ופסחים; לחלופין – הם יימנעו מלהילחם באנשים כל כך חלשים.
   
   ב. כוח מאגי – לעיוורים ולפסחים יוחסו כוחות על-אנושיים. כוחות אלו יגנו על העיר או לפחות ירתיעו את דוד מלנסות לכבוש את החומות.
2. זלזול בכוחם של חיילי דוד – היבוסים בטחו כל כך בעוצמת החומות, ולכן הם הסתפקו בהצבת חיילים לא-כשירים עליהן.
3. תכסיס מלחמה – על החומה הוצבו החיילים הלא-כשירים כדי לפתות את חייליו של דוד לתקוף. כשיעשו זאת יֵצאו לעומתם החיילים הכשירים, שהסתתרו עד אז.

עיקרון בחקר אתרים היסטוריים, שקובע שאם בתקופה כלשהי התחילו להשתמש באתר כלשהו למטרה מיוחדת – מקום קדוש, דרך מעבר, ביצור וכדומה – יש סיכוי סביר שגם בתקופות מאוחרות יותר, ואפילו בתרבויות אחרות, ישתמשו באותו אתר לאותה מטרה. קל לראות את מימוש העיקרון הזה בהר הבית – לאורך כל תקופות קיומה של ירושלים ייחסו למקום זה קדוּשה מיוחדת, וברוב התקופות הוא שימש לפולחן של תרבויות שונות.

​קנקני אגירה גדולים. קנקנים כאלה התגלו בחדרי המבנה הממלכתי בחפירות העופל של אילת מזר והם מתוארכים לתקופת ממלכת יהודה. על אחד מהפיטסים התגלתה כתובת: "לשר האו..." – ייתכן שהכוונה לשר האופים.

עם או קבוצת עמים שנהוג לראות בהם חלק מ"גויי הים" – עמים שפלשו לחופי ארץ ישראל ומצרים בראשית תקופת הברזל. מרכז ההתיישבות הפלישתית היה במישור החוף הדרומי. בד בבד עם תהליך התנחלות שבטי ישראל הרחיבו הפלישתים את אזור התיישבותם והגיעו לשולי אזור ההר (השפלה). כך החלו המאבקים בינם לבין שבטי ישראל, מאבקים שהגיעו לשיאם בימי שאול. דוד הצליח לדחוק את הפלישתים מאזור ההר, ומאז החל תהליך הדעיכה שלהם. הפלישתים מוזכרים פעמים רבות בתנ"ך, בעיקר בתקופות שקודמות למלוכה. ממצאים פלישתיים נמצאו באתרים רבים במישור החוף הדרומי ובשפלה. מקורו של השם "פלשתינה", שמה של ארץ ישראל בתקופות מסוימות, הוא בפלישתים.

​המלך השלישי של הממלכה המאוחדת, בנו של דוד המלך. בימיו התבססה הממלכה המאוחדת כממלכה גדולה וחזקה, בעלת קשרי חוץ נרחבים. בתנ"ך מוצגת תקופתו של שלמה כתקופה של בנייה רבה בכל רחבי הממלכה, ובפרט בירושלים בירתה. בנייה זו הצריכה ממון רב, וכדי להשיגו הוטלו מיסים על כל שבטי ישראל. נטל המס הכבד גרם להתמרמרות בקרב חלק משבטי ישראל, ובראשם שבט אפרים.

בימיו של שלמה נבנה על הר הבית בירושלים בית המקדש, ובכך קֻבַּע מעמדה הפולחני המרכזי של העיר. על פי המסופר במקרא, בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך בראשית תקופת מלכותו. חלק מההכנות לבניית המקדש נעשו כבר בימי דוד המלך – אביו של שלמה. בניית המקדש על ידי המלך ובתוך שטח הקריה המלכותית העניקה למקדש אופי של מקדש-מלך (מקדש שמשמש בראש ובראשונה את המלך).

​סוג של שער שתוכניתו כוללת מעבר ושני תאים בכל אחד מצדדיו. תוכנית זו מוכרת מאתרים אחדים בארץ. התאים שימשו כתאי משמר או כתאי אחסון. שער ארבעה תאים התגלה בחפירות העופל של אילת מזר.