לאחר כיבוש העיר, כפי שנראה בהמשך, חטא דוד בכך שערך מפקד אוכלוסין. כעונש על החטא פרצה מגפה קשה שהמיתה רבים בקרב העם. גד הנביא ציווה על דוד להקים מזבח לה' בגורן ארוונה היבוסי, אשר על פי הדעה המקובלת מצוי בהר הבית. תיאור קניית הגורן מופיע בספר שמואל ב', ומופיע בשינויים אחדים גם בספר דברי הימים א'. בעזרת סיפור קניית גורן ארוונה היבוסי מִסֵפֶר שמואל ננסה להבין את השלמת ההפיכה של ירושלים לעיר המרכזית של עם ישראל:
"וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. כ וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו. וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה', וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו; רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם. וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל."
(שמואל ב' כד, יח–כה)
גורן הוא מקום שאליו היו מביאים את התבואה לאחר הקציר, ובו היו מפרידים את הגרעינים מקליפותיהם. פעולה זו נעשתה בשני שלבים עיקריים – דישה וזרייה. הדישה היא פיצוח הקליפה באמצעות הפעלת לחץ על התבואה הקצורה. היו מפזרים את התבואה על משטחי סלע גדולים ומעבירים עליה מורג – משטח עץ רתום לבהמה ובו נעוצות אבנים קשות, המפעילות לחץ על התבואה.
לאחר הדישה היה צורך להפריד בין המוץ – הקליפות המפוצחות – לבין הגרעינים. היו עורמים את התבואה לאחר הדיש, ובעזרת מְזָרֵה – כלי דמוי קלשון – היו זורים (מעיפים) באוויר את התבואה המעוכה. הרוח הייתה מעיפה את המוץ הקל למרחק, והגרעינים הכבדים היו נופלים בחזרה. מסיבה זו רצוי לבנות גרנות על פסגה של הר בעלת משטח סלע חשוף. ואכן, הר הבית בירושלים מתאים לתכונות אלו – הר שבראשו משטח סלע, שסביבו בנויה כיום כיפת הסלע.
ייתכן שבתרבות הכנענית גרנות היו גם מקומות פולחן. החברה הכנענית הייתה חברה חקלאית שהאמינה בכוחות שפועלים על איתני הטבע ומבטיחים את הצלחת היבולים; כוחות אלו גורמים למשל לכך שיֵרד גשם בכמות הנכונה ובזמן המתאים. כאשר הביא החקלאי את יבולו לגורן הוא ראה את תוצאות עמלו בשנה האחרונה.
אם הוא נוכח לראות שהיבול עלה יפה באותה שנה, הוא הודה לאלים – אותם כוחות שפעלו על איתני הטבע – וביקש מהם שיעזרו לו גם בשנה הבאה; אם הוא נוכח לראות שהיבול לא עלה יפה, הוא ניסה להבין כיצד פגע באלים והתחנן אליהם שיסלחו לו ושבשנה הבאה יתנו לו יבול טוב. העובדה שהגרנות היו פעמים רבות בראשי ההרים עשויה לחזק את הסברה שגרנות שימשו כאתרי פולחן.
הגורן של ארוונה היה כנראה בהר הבית. במקום זה הנחה הנביא גד את המלך דוד להקים מזבח לה'. לימים הקים בנו של דוד, שלמה, את בית המקדש באותו אתר. אם כך, המקום שהיה אולי מקום פולחנם של היבוסים נעשה למקום פולחן של עם ישראל.
תופעה זו מוכרת היטב בחקר אתרים היסטוריים, והיא נקראת "עקרון ההמשכיות". עיקרון זה קובע שאם בתקופה כלשהי התחילו להשתמש באתר כלשהו למטרה מיוחדת – מקום קדוש, דרך מעבר, ביצור וכדומה – יש סיכוי סביר שגם בתקופות מאוחרות יותר, ואפילו בתרבויות אחרות, ישתמשו באותו אתר לאותה מטרה.
קל לראות את מימוש העיקרון הזה בהר הבית – לאורך כל תקופות קיומה של ירושלים ייחסו למקום זה קדוּשה מיוחדת, וברוב התקופות הוא שימש לפולחן של תרבויות שונות.
על פי הסיפור, ארוונה רצה להעניק את המקום לדוד בחינם, אך דוד התעקש לקנות אותו בכסף (יש הבדל גרסאות בין שמואל ב' שנוקב במחיר 50 שקל, לבין דברי הימים א' שנוקב בסכום 600 שקל). מהלך זה מזכיר לנו את סיפור קניית מערת המכפלה בחברון בידי אברהם.
הדמיון בין הסיפורים אינו מקרי, בעיקר אם ניזכר שחברון הייתה בירתו הראשונה של דוד (גם לגבי שכם וגם לגבי שומרון – שגם הן היו ערי בירה – יש סיפור קנייה דומה). כך או כך, סיפור זה חשוב ביצירת הזיקה של עם ישראל לירושלים כולה ולהר הבית בפרט.
העובדה שהר הבית לא נכבש ולא ניתן בחינם – אלא נקנה בכסף – מבטיח רמת בעלות גבוהה יותר. סיפור זה גם רומז לנו שהבחירה בירושלים אינה רק בחירה של דוד; הנביא הנחה אותו לבחור בעיר על פי דבר ה'.
בשולי הסיפור אנחנו יכולים לראות שחלק מהאוכלוסייה היבוסית נשארה בעיר לאחר כיבוש דוד. בסיפור יש גם רמז לכך שארוונה לא היה יבוסי מן השורה, אלא אולי היה המלך היבוסי. כלומר דוד אמנם כבש את העיר, אבל לא הרג את תושביה המקוריים ואולי אף אפשר למלך להמשיך לחיות בה. אם כך, ייתכן שהוא גם לא הרס את העיר, אלא השתמש במבנים שבה לצרכיו.
