מונחים

​הנקודה המדויקת שבה נמצאת העיר בתוך המרחב. לדוגמה, חיפה נמצאת בקצה הצפון-מערבי של רכס הכרמל, ואשדוד נמצאת בסמוך לשפך נחל לכיש לים. איתורה של ירושלים הקדומה (לפני הכיבוש של דוד המלך) הוא על גבעה צרה וארוכה מדרום להר הבית, לצד מעיין הגיחון, בין נחל קדרון במזרח לגיא במערב ובדרום. את העיר סובבים רכסים גבוהים ממנה: בצפון – הר המוריה (הר הבית); במזרח – הר הזיתים; בדרום – רכס ארמון הנציב; ובמערב – הגבעה המערבית והר ציון. באיתורה של ירושלים ניתן לראות יתרון משמעותי אחד – הקמתה בסמוך למעיין הגיחון, שהוא אחד המעיינות הגדולים בהר. לעומת זאת, באיתורה יש חסרונות רבים: האפשרויות לחקלאות בהר מצומצמות בעיר ובסמוך אליה; העיר נבנתה על גבעה שנמוכה מסביבתה ואינה מוגנת בגיא עמוק מצד צפון – דבר הפוגם קשות בהגנתה; על מנת להגיע לירושלים הקדומה היה צורך לרדת מהדרך האזורית ולעבור כברת דרך ארוכה במיוחד – דבר המפחית את הנגישות אליה; הגבעה שעליה קמה העיר היא צרה וארוכה ואינה מתאימה לעיר גדולה; לעיר עצמה לא נקשרו, כנראה, מסורות קדושה לפני הכיבוש של דוד. היתרון הגדול של ירושלים – בנייתה על גבי שכבות הטורון, המאפשרות חומרי בנייה איכותיים – קיים גם בכל אתר אחר על גב ההר. אפילו ליתרון המשמעותי של ירושלים – איתורה לצד המעיין – יש מגבלות וקשיים.

​שכבת סלע ספוגה במים. סלעים קשים הם סדוקים ולכן מי הגשם מחלחלים דרכם בקלות, ולעומת זאת סלעים רכים סופגים מים ונאטמים. כשמתחת לסלע קשה וחדיר נמצא סלע רך ואטים, ייעצר חלחול המים והם ימלאו את הסדקים ואת החללים בסלע החדיר. מים כאלה נקראים "מי תהום", ושכבת הסלע הספוגה במים נקראת "אַקְוָוה" (אקוויפר בלעז). אם האקווה תיחשף באופן טבעי (לדוגמה בגלל היווצרות עמק של נחל או בגלל שבר גיאולוגי), ייווצר מעיין – נביעה טבעית של מים מהסלע. אם בני אדם יחפרו בקרקע ובסלע עד לאקווה, תתקבל באר – חפירה מלאכותית שמגיעה למי התהום.

​שטח מישורי רחב ידיים המצוי בפסגת ההרים באזור שמצפון לירושלים. שטח זה, למשל אזור גבעון, מתאים לעיבוד חקלאי ולבניית עיר גדולה.

​עמק עמוק בעל מדרונות תלולים מאוד. גיא זה יצר את גבולה המערבי והדרומי של ירושלים ברוב תולדותיה. רק בעת החדשה, עם היציאה מהחומות, התפשטה העיר מעבר לו. גיא בן הינום זורם אף הוא מצפון לדרום. יובליו העליונים מגיעים ממערב – במקביל לרחוב אגרון בן ימינו; וממזרח – נחל המצודה. גם נחל זה פונה בחדות מזרחה, מקיף את הר ציון ומתחבר לנחל קדרון. בסמוך לפנייה מזרחה מצויה בעמקו של הנחל בריכת הסולטן.

דרך האורך (בציר צפון–דרום) שעברה בסמוך לפסגות ההרים. בהרי יהודה קיים קו רכס רצוף שאין בו עליות וירידות רבות והוא מתבסס על קו פרשת המים הארצי. עם דרך זו מצטלבות דרכי רוחב אחדות (בציר מזרח–מערב), שהחשובה שבהן עולה מהשפלה להרי יהודה דרך מעלה בית חורון ויורדת לכיוון בקעת הירדן דרך מעלה אדומים.

ירושלים הייתה מרוחקת מהנתיב שעבר על גב ההר. למעשה, על מנת להגיע אליה היה צורך לרדת מהדרך באזור שבו נמצא כיום המטה הארצי של המשטרה, משם לרדת דרומה על קו רכס מקומי או לרדת מהדרך באזור תחנת הרכבת הישנה, ולאחר מכן לרדת אל גיא בן הינום. הוכחה לכך שבעת העתיקה לא שכנה ירושלים בקרבה מיידית לדרך שעל גב ההר, אפשר למצוא בסיפור "פילגש בגבעה" (שופטים יט).

דרך עתיקה שעברה על רמת עבר הירדן בצד המזרחי. בעת העתיקה היו באזור המזרח התיכון שני מוקדים שבהם התפתחו תרבויות חזקות – עמק הנילוס ואזור מסופוטמיה (האזור שבין הנהרות פרת וחידקל). באזורים אלה הביאו תנאי הטבע המיטביים להיווצרות עודפי סחורות, ועד מהרה התחילה תנועה ערה של סחר בין שני המוקדים. כיוון שבין שני האזורים הללו מפריד אזור מדברי גדול התנהלה תנועה זו דרך ארץ ישראל. נתיב זה שימש לא רק לסחר, אלא גם לתנועות של צבא בין מרכזים אלה.

חציית ארץ ישראל לאורכה, בדרך נוחה, יכולה הייתה להיעשות בשתי דרכים – למרגלות ההרים במישור החוף (דרך זו כונתה "דרך הים" מהתקופה הרומית ואילך), או בנתיב של דרך המלך. לשתי דרכים אלו היו יתרונות רבים – הן היו מישוריות יחסית, לאורכן היו יישובים ומקורות מים יציבים, ודרכים רבות (מקומיות ובין-לאומיות) התחברו אליהן.

​דרך עתיקה שעברה למרגלות ההרים במישור החוף. דרך זו כונתה "דרך הים" מהתקופה הרומית ואילך. בעת העתיקה היו באזור המזרח התיכון שני מוקדים שבהם התפתחו תרבויות חזקות – עמק הנילוס ואזור מסופוטמיה (האזור שבין הנהרות פרת וחידקל). באזורים אלה הביאו תנאי הטבע המיטביים להיווצרות עודפי סחורות, ועד מהרה התחילה תנועה ערה של סחר בין שני המוקדים. כיוון שבין שני האזורים הללו מפריד אזור מדברי גדול התנהלה תנועה זו דרך ארץ ישראל. נתיב זה שימש לא רק לסחר, אלא גם לתנועות של צבא בין מרכזים אלה.

חציית ארץ ישראל לאורכה, בדרך נוחה, יכולה הייתה להיעשות בשתי דרכים – בנתיב של דרך הים, או על רמת עבר הירדן בצד המזרחי (דרך זו כונתה "דרך המלך"). לשתי דרכים אלו היו יתרונות רבים – הן היו מישוריות יחסית, לאורכן היו יישובים ומקורות מים יציבים, ודרכים רבות (מקומיות ובין-לאומיות) התחברו אליהן. לדרך הים היו יתרונות נוספים משום שהיא התחברה ישירות לדלתא של הנילוס ומשום שהיה אפשר לחבר אותה לתעבורה ימית.

​שלוחה ארוכה וצרה בין נחל קדרון לבין הגיא. פסגתה ברום של 743 מ' נקראת "הר המוריה" או "הר הבית". מן הפסגה נמשכת השלוחה לכיוון דרום באוכף – ה"עופל" – ומשם ממשיכה ויורדת כלפי דרום. החלק הדרומי הנמוך של גבעה זו מכונה "עיר יבוס" או "עיר דוד", והוא נמצא כיום מחוץ לתחומי העיר העתיקה. פסגתו של הר המוריה רחבה יחסית, אך לעופל ולעיר יבוס פסגה צרה בהרבה. מורדותיה של הגבעה המזרחית לכיוון מזרח ולכיוון דרום תלולים מאוד, ומורדותיה לכיוון מערב תלולים פחות. בצפון מתחברת הגבעה המזרחית לרכס בית זיתא, הגבוה ממנה. בתקופותיה הקדומות ירושלים שכנה על הגבעה המזרחית.

גבעה בעלת פסגה רחבת היקף ושטוחה – הנכללת כיום בתחומי הרובע היהודי והרובע הארמני של העיר העתיקה. אל הגבעה המערבית מתחבר באוכף מדָרום הר ציון, שגם לו פסגה רחבה ושטוחה. מורדותיה של הגבעה הם תלולים מאוד. מצד מזרח המורדות הם לגיא, מצד מערב ומצד דרום לגיא בן-הינום. מצד צפון מפרידים שני עמקים רדודים (נחל הצולב ונחל המצודה) בין הגבעה המערבית לבין הרכס הצפון-מערבי, הגבוה ממנה. הגבעה המערבית נוספה לתחומי ירושלים בתקופת הבית הראשון.

העמק המרכזי המפריד בין שתי גבעותיה של ירושלים הקדומה. זהו נחל הזורם מצפון לדרום, נכנס לעיר העתיקה בשער שכם ויוצא ממנה בשער האשפות. ברוב מהלכו בתחומי העיר העתיקה הוא מקביל לרחוב הגיא של ימינו. בחלקו הדרומי הוא פונה בחדות מזרחה ומתחבר לנחל קדרון באזור שבו מצויה כיום בריכת השילוח. עמק זה היווה את גבולה המערבי של העיר בראשית קיומה.

​עמק רדוד שנשפך לגיא מצפון לרחבת הכותל בת זמננו. נקרא כך בגלל כיוון זרימתו ממערב למזרח, בניגוד לכיוון של רוב הנחלים האחרים מצפון לדרום. רוב מהלכו מקביל לרחוב דוד של ימינו. בחלקו המרכזי של הנחל, בתחומי הרובע היהודי, מתחבר אליו ערוץ רדוד הזורם מדרום לצפון. נחל זה היווה את גבולה הצפוני של העיר במשך תקופות אחדות ביחד עם נחל המצודה. בין נחל המצודה לנחל הצולב נמצא אוכף צר בין הגבעה המערבית לבין הרכס הצפון מערבי – שהוא הרובע הנוצרי של ימינו.

​האוכף המחבר בין פסגת הגבעה המזרחית (הר המוריה / הר הבית) לבין חלקיה הדרומיים (עיר יבוס / עיר דוד). העופל נכלל בתחומי ירושלים ברוב תולדותיה.

הר שמתחבר באוכף מדָרום אל הגבעה המערבית. גם להר ציון פסגה רחבה ושטוחה. בחלק מהתקופות ניטש הר ציון והוא לא נכלל בתחומי העיר – למרות שהגבעה המערבית נכללה בהם. נטישה זו יצרה חולשה נוספת בקווי ההגנה של העיר: גם חלקה הדרום-מערבי לא היה מוגן כראוי, ולא רק חלקה הצפוני, הסיכון נבע לא רק מכך שבין הר ציון לגבעה המערבית לא היה גיא בעל מדרונות תלולים שחיזק את החומה, אלא ששטח זה יכול היה לשמש צבא תוקף כדי להיערך ולתקוף את העיר. תקיפות של ירושלים מכיוון הר ציון אירעו פעמים מספר במהלך תולדותיה: בעת הכיבוש הצלבני, במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. נראה שהר ציון ננטש בשל הרצון לקצר את קווי ההגנה של העיר ולצמצם את שטחה בתקופות שבהן חלה ירידה בגודל אוכלוסייתה.

רכס שנמצא מצפון לגבעה המערבית וגבוה ממנה. בינו לבין הגבעה המערבית מפרידים הנחל הצולב ונחל המצודה. על הרכס הצפון-מערבי שוכן כיום הרובע המוסלמי.​

פסגתה של הגבעה המזרחית, ברום של 743 מ'. על הפסגה נחשף משטח של סלע ותחתיו מערה. הר הבית נכלל בתחומי ירושלים מימי שלמה ועד ימינו. הר הבית היה מוקד הקדושה של העיר.

פסוק בספר תהילים (קכה, ב) המתאר את המצב בו ירושלים הקדומה הייתה מוקפת מכל עבריה בהרים גבוהים ממנה. לכאורה, ההרים שסביב העיר שומרים עליה ומונעים מאויבים להתקרב אליה, אך למעשה הם מסַכְּנים אותה. על הרים אלה יכול הצבא התוקף להיערך, וחמור מכך – מהרים אלה יכולים תוקפי העיר לצפות עליה ולזהות נקודות חולשה במערך ההגנה שלה (ייתכן שזהו מקור שמו של הר הצופים).

​מדרגות שהוקמו על מדרונות ההרים כדי לקיים חקלאות. המסלע בהרי יהודה, שכולל חילופים בין שכבות סלע קשה לשכבות סלע רך, יוצר תנאים טובים להקמת מדרגות על המדרונות: מדרון בעל צורה מדורגת נוצר באופן טבעי בעקבות חילופים בין קטעים תלולים (מצוקים) לקטעים מתונים (כמעט מישוריים). לשם הקמת מדרגה חקלאית בנו קיר אבנים בראש קטע תלול במדרון, ולתוך החלל שנוצר בין הקיר הבנוי לבין המשך המדרון, שפכו אדמה שהובאה מן העמקים. כך יצרו בעבודה קשה ובמשך זמן רב שטחי חקלאות נוספים. כל עוד שומרים על שלמות הקיר, האדמה נשארת במדרגה – התמוטטות הקיר או חלקו גורמת לסחף מהיר של האדמה מהמדרגה.

המרחב הכללי שבו נמצאת העיר. לדוגמה, חיפה נמצאת ברכס הכרמל, ואשדוד נמצאת במישור החוף הדרומי. מיקומה של ירושלים הוא על שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל, בתחום הרי יהודה. אלו הן התכונות העיקריות של הרי יהודה שעשויות לסייע בהקמת עיר: באזור זה יורדת כמות משקעים גדולה ומצויים בו מעיינות רבים; ניתן לקיים בו חקלאות סבירה; הגאיות הרבים באזור וכן פסגות ההרים יכולים לסייע בהגנה על עיר שתיבנה באזור זה; דרך אזורית חשובה עוברת באזור ומצטלבת עם דרכי רוחב המתחברות לדרכים הבין-לאומיות שעוברות בארץ ישראל (ולא בהרי יהודה), וכך מתאפשרת נגישות סבירה לאזור; במת ההר בהרי יהודה מתאימה לבנייה רחבת ידיים; סלעי הטורון הנחשפים בגב ההר מזמנים חומרי בנייה איכותיים ביותר; לאזור זה נקשרו מסורות קדושה קדומות.

​האבן המלכותית, כינוי שהעניקו סתתי האבן לאבני הבנייה שהופקו משכבות סלעי גיר מתקופת הטורון. לסלעי תקופת הטורון כמה תכונות חשובות שהופכות אותן למתאימות במיוחד לבנייה בכלל ולבניית מבנים גדולים ומפוארים בפרט: הסידוק הטבעי בסלעים אלה הוא בקווים ניצבים – מה שמקל על חציבת האבן מלכתחילה בצורה של תיבה מלבנית; האבן היא קלה לחציבה ולעיבוד, אבל מתקשה במגע עם האוויר – מה שהופך אותה לעמידה לזמן ארוך. ואכן, אבני בנייה אלה שימשו לבנייה המפוארת והממלכתית בירושלים.

​מעיין שנובע למרגלות הגבעה שעליה קמה ירושלים. מעיין הגיחון הוא מעיין "פועם", וייתכן שמכאן נובע גם שמו (להגיח משמעו לזנק החוצה). המעיין נובע מתוך מערה (ולכן הוא מכונה גם "מעיין קַרסטי") בעלת אופי מיוחד שגורם למים לנבוע בפעימות – כלומר לזמן מסוים ישנה שפיעה חזקה של מים, ולזמן מסוים השפיעה מצטמצמת מאוד. כיום, כנראה בגלל החציבות שנעשו במהלך הדורות בנקודת הנביעה, הפעימות אינן ניכרות, אך פעימות כאלה היו עשויות להקשות מעט על ניצול מי הגיחון. בשפיעת המעיין קיימים הבדלים ניכרים ובולטים בין הקיץ לבין החורף. ירושלים קמה בסמוך למעיין הגיחון, שהוא אחד הגדולים במעיינות הרי יהודה, וכמות המים בו מספיקה לקיומה של עיר גדולה. עם זאת, למעיין הגיחון כמקור מים לעיר יש כמה בעיות שקשורות למקום נביעתו – למרגלות הגבעה, במקום נמוך יחסית: 1. בעיית הביטחון – כדי שחומות העיר יוכלו להגן על הנביעה היה צורך במאמץ מיוחד. יש לציין שבעיה זו אפיינה ערים קדומות נוספות בארץ, ואף בהן היה צורך במאמץ מיוחד להגן על מקורות המים; 2. זמינות המים לתושבי העיר – היותו של המעיין בנקודה נמוכה מהעיר לא אפשרה להזרים מים אליה. תושבי העיר נאלצו ללכת מרחק רב כדי לשאוב מים. כבר בימי הבית הראשון נחצבה נִקְבַּת חזקיהו, שקירבה את המים לתושבי הגבעה המערבית.

הנחל העיקרי באזור ירושלים הקדומה ואליו נשפכים כל שאר הנחלים. נחל זה זורם מצפון לדרום ממזרח לתחומי העיר הקדומה, ומפריד במדרונות תלולים מאוד ובעמק עמוק בין העיר לבין הר הזיתים, המתנשא מעליה. בתחתית העמק נחשפים סלעי הטורון – המתאימים לחציבת מצבות קבורה, בעוד שהמדרון המזרחי של הנחל, הגבוה יותר, בנוי מסלעי קירטון לבנים ורכים מגיל הסנון – המתאימים ליצירת כלים. בתחתית המדרון המערבי של העמק, בסמוך לעיר יבוס, נובע מעיין הגיחון. הנחל אוסף בדרכו דרומה את נחל בית זיתא, את הגיא ואת גיא בן הינום. גם נחל זה בחלקו הדרומי פונה בחדות מזרחה, חוצה את רכס הר הזיתים וממשיך בדרכו מזרחה עד לשפכו בים המלח. נחל זה היווה את גבולה המזרחי של העיר לאורך רוב ההיסטוריה שלה. אפילו בעת החדשה, כאשר התרחשה היציאה מן החומות, העיר כמעט לא התפשטה מעבר לו.

נחל שזורם בעמק רדוד יחסית, מצפון-מערב לדרום-מזרח, נכנס לעיר העתיקה בשער הפרחים ויוצא ממנה סמוך לשער האריות. גם נחל זה פונה מזרחה בחלקו הדרומי ומתחבר לנחל קדרון. יובל של נחל זה יוצר את גבולו הצפוני של הר המוריה, אך ללא הפינה הצפון-מערבית של ההר. בפינה זו קיים אוכף צר המתחבר לרכס בית זיתא – שהוא הרובע המוסלמי של ימינו.

​נחל קצר היורד מערבה מרחבת שער יפו, דרך שער יפו ואל גיא בן הינום. בין נחל המצודה לנחל הצולב נמצא אוכף צר בין הגבעה המערבית לבין הרכס הצפון מערבי – שהוא הרובע הנוצרי של ימינו.

​החלק הדרומי הנמוך של הגבעה המזרחית. במקום זה החלה ירושלים להתפתח. חלק זה נמצא כיום מחוץ לחומות העיר העתיקה.

​רכס המצוי בין נחל קדרון לבין הגיא מצפון-מערב להר הבית. על הרכס הזה שוכן כיום הרובע המוסלמי של העיר העתיקה.