תכונות המיקום והאיתור של ירושלים: קרבה לדרכים ראשיות

בעת העתיקה היו באזור המזרח התיכון שני מוקדים שבהם התפתחו תרבויות חזקות – עמק הנילוס ואזור מסופוטמיה (האזור שבין הנהרות פרת וחידקל). באזורים אלה הביאו תנאי הטבע המיטביים להיווצרות עודפי סחורות, ועד מהרה התחילה תנועה ערה של סחר בין שני המוקדים. כיוון שבין שני האזורים הללו מפריד אזור מדברי גדול התנהלה תנועה זו דרך ארץ ישראל. נתיב זה שימש לא רק לסחר, אלא גם לתנועות של צבא בין מרכזים אלה.

חציית ארץ ישראל לאורכה, בדרך נוחה, יכולה הייתה להיעשות בשתי דרכים – למרגלות ההרים במישור החוף (דרך זו כונתה "דרך הים" מהתקופה הרומית ואילך), או על רמת עבר הירדן בצד המזרחי (דרך זו כונתה "דרך המלך"). לשתי דרכים אלו היו יתרונות רבים – הן היו מישוריות יחסית, לאורכן היו יישובים ומקורות מים יציבים, ודרכים רבות (מקומיות ובין-לאומיות) התחברו אליהן. לדרך הים היו יתרונות נוספים משום שהיא התחברה ישירות לדלתא של הנילוס ומשום שהיה אפשר לחבר אותה לתעבורה ימית. דרכים בין-לאומיות אלה לא עברו בהרי יהודה.

פרט לדרכים הבין-לאומיות היו גם דרכים פנים-ארציות. דרך האורך (בציר צפון–דרום) החשובה עברה בסמוך לפסגות ההרים. בהרי יהודה קיים קו רכס רצוף שאין בו עליות וירידות רבות והוא מתבסס על קו פרשת המים הארצי. עם דרך זו מצטלבות דרכי רוחב אחדות (בציר מזרח–מערב), שהחשובה שבהן עולה מהשפלה להרי יהודה דרך מעלה בית חורון ויורדת לכיוון בקעת הירדן דרך מעלה אדומים.

לגבי מיקומה של ירושלים אפשר לסכם ולומר שבהרי יהודה אמנם לא עברו הדרכים הבין-לאומיות החשובות שחצו את ארץ ישראל, אבל עברו בהם דרכים אזוריות חשובות.
גם במקרה זה התמונה משתנה מקצה לקצה כשאנחנו מגיעים לדון באיתורה של ירושלים הקדומה: העיר הייתה מרוחקת מהנתיב שעבר על גב ההר. למעשה, על מנת להגיע אליה היה צורך לרדת מהדרך באזור שבו נמצא כיום המטה הארצי של המשטרה, משם לרדת דרומה על קו רכס מקומי או לרדת מהדרך באזור תחנת הרכבת הישנה, ולאחר מכן לרדת אל גיא בן הינום.

הוכחה לכך שבעת העתיקה לא שכנה ירושלים בקרבה מיידית לדרך שעל גב ההר, אפשר למצוא בסיפור "פילגש בגבעה" (שופטים יט). על פי המסופר, הנער ואדונו הולכים מבית לחם, שמדרום לירושלים, לגבעה שמצפון לירושלים; סביר להניח שהם הולכים בדרך גב ההר: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס, הִיא יְרוּשָׁלִָם, וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. הֵם עִם יְבוּס, וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו: לְכָה נָּא וְנָסוּרָה (*) אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ". (שופטים יט, י–יא) על פי הסיפור, הנער ואדוניו הגיעו למקום שבו ראו מולם את ירושלים הקדומה ("נוכח יבוס"), השעה הייתה כבר לפנות ערב ("והיום רד מאוד") והנער הציע לרדת מהדרך וללכת אל העיר ("נסורה").

* נסורה - ​נרד מהדרך. הפועל לָסוּר פירושו לפנות הצידה או לסטות מהדרך.