בראשית העת העתיקה – בתקופות שנכנה בהמשך "תקופת הברונזה התיכונה" ו"תקופת הברונזה המאוחרת" – היו בדרך כלל העיר והמרחב הכפרי שסביבה יחידה מדינית עצמאית (נכנה זאת בהמשך "עיר-מדינה"). סכסוכים פרצו פעמים רבות בין ערים שכנות, ולעתים גורם חזק במיוחד (נכנה אותו בהמשך "אימפריה"), ניסה לתקוף ערים אחרות כדי להכניסן לתחום שלטונו.
לפיכך מנהיגי כל עיר בעת העתיקה היו צריכים להפעיל גם שיקולי ביטחון בבואם לבחור את אתרה. ברוב המקרים הפתרון היה למצוא מקום גבוה ביחס לסביבתו – כך שמי שתקף את העיר היה צריך להסתער בעלייה, ולא היה יכול לצפות אל תוך העיר ולגלות את ההיערכות של המגינים; מגיני העיר יכלו לנצל את יתרון הגובה בשביל לצפות לרחוק ולחזות את תנועות הצבא התוקף, וכן להיעזר במדרון כדי לתקוף את הצבא היריב ולמנוע ממנו להתקרב לחומות.
פתרונות אחרים לשיקולי הביטחון היו לבנות את העיר במקום המוגן באופן טבעי, לפחות בחלק מצדדיו, לדוגמה לצד נפתול בנהר, או על שטח אדמה הבולט לתוך הים. אם כך, על פי שיקולי הביטחון היה מוטב למקם את העיר במקום מבודד וקשה לגישה. עם זאת, שיקולי הביטחון לא היו השיקולים היחידים, ולכן נדיר שערים בעת העתיקה נבנו במקומות מבודדים כאלה.
למידע נוסף