מונחים

​אבני שדה שכמעט לא עברו עיבוד ומשמשות לבנייה. מבנים רבים מתקופת בית ראשון הוקמו באבני גוויל, החשובים הם: קירות הבתים שנחשפו מימי הבית הראשון; קטע החומה הרחבה שנחשף בחפירות היה בנוי מאבני גוויל גדולות, וברווחים שנותרו ביניהן נתחבו אבנים קטנות. גם קירות המגדל הישראלי היו בנויים מאבני גוויל גדולות, וברווחים שביניהן היו אבני שדה קטנות.

​שתי לוחיות כסף מגולגלות וקטנות שנמצאו במאספה בכתף הינום. לוחיות הכסף נפתחו במעבדות מוזיאון ישראל, ונמצאו עליהן כתובות עבריות המכילות קטעים מברכת הכוהנים בתורה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד–כו). זהו למעשה הטקסט המקראי הקדום ביותר שמצוי בידינו, והוא קודם במאות שנים למגילות הגנוזות שנמצאו בקומראן. הלוחיות תוארכו על ידי גבי ברקאי ועל ידי חוקרים אחרים לשלהי תקופת הבית הראשון. חוקרים אלה רואים את הלוחיות כחפץ אישי. נדב נאמן סבור שיש לתארך את הלוחיות לתקופת שיבת ציון, ולראות בהן ביטוי לתקוות המשיחיות שהתעוררו בתקופה זו, אך דעתו אינה מקובלת על רוב החוקרים האחרים. גבי ברקאי סבור שהלוחיות הגלולות היו קמעות שנענדו על הצוואר – אולי גרסה קדומה של מנהג התפילין.

כינוי נוסף לגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס. מלך בבל הגלה את יהויכין לבבל ביחד עם האליטות של ממלכת יהודה: אנשי המלוכה, אנשי השלטון, אנשי הדת – כוהנים ונביאים – אנשי הצבא, עשירי הארץ ובעלי המלאכה. גלות זו, שנודעה גם בשם "גלות החרש והמסגר", החלישה את ממלכת יהודה.

בשנת 601 לפנה"ס נכשל נבוכדנצר בניסיונו לכבוש את מצרים – דבר שאולי הביא את יהויקים למרוד בבבלים. בשנת 597, לאחר שנבוכדנצר התחזק, הוא שב לאזור ופנה לדכא את המרד ביהודה. במהלך אירועים אלו מת המלך יהויקים ובמקומו עלה בנו יהויכין לכס המלוכה. בתום שלטון של שלושה חודשים נכנע יהויכין בפני נבוכדנצר. במקומו של יהויכין מינה נבוכדנצר את דודו – צדקיהו (בנו של יאשיהו) – למלך יהודה.

אמצעי לחימה המאפיין מצור בעולם העתיק. סוללת עפר שהקיפה את העיר ומנעה תנועה אל העיר או ממנה. הצבא הבבלי השתמש באמצעי זה בעת המצור על ירושלים.

אחת הדעות במחלוקת בין החוקרים לגבי תחומי העיר בימי הבית הראשון. מחנה המצמצמים קבע שירושלים בימי הבית הראשון הצטמצמה אך ורק לתחומי הגבעה המזרחית (כולל הר הבית כמובן).

נימוקי המצמצמים: המצמצמים דחו את טיעוני המרחיבים והצביעו על נקודות החולשה בהם. טיעוניהם:

1. "החומה הראשונה" היא חומה חשמונאית – קטעי החומה שנחשפו עד אמצע המאה ה-20 תוארכו לתקופה החשמונאית, כ-800 שנים אחרי ימי דוד ושלמה. אם כך, לא ייתכן שחומה זו נבנתה עוד בימי הבית הראשון;
2. יוסף בן מתתיהו חי בשלהי ימי הבית השני, יותר מאלף שנים אחרי ימי דוד ושלמה. כיצד הוא יכול היה לדעת שאת "החומה הראשונה" בנו מלכי בית דוד? לא ניתן לקבל את עדותו של יוסף כעדות מהימנה, גם אם הוא התכוון לכך שמלכי בית דוד היו הראשונים לבנות את החומה ושהחשמונאים השתמשו באותו התוואי;
3. בארץ ישראל של תקופת הברזל לא הייתה עיר שהשתרעה על שטח נרחב כל כך כמו השטח של שתי הגבעות, המזרחית והמערבית, גם יחד. לא סביר שירושלים, שלה חסרונות איתור רבים, תהיה עיר גדולה יותר מעריה הראשיות של הארץ, שתכונות המיקום והאיתור שלהן עולות בהרבה על אלו של ירושלים;
4. עד אמצע המאה ה-20 לא נחשפו בגבעה המערבית ממצאים התומכים בסברה ששטח זה נכלל בתחומי העיר בימי הבית הראשון – אם כי חשוב לציין שבשלב זה כמעט ולא נערכו חפירות בגבעה המערבית.

בשנות ה-60, לפני מלחמת ששת הימים, חפרה הארכאולוגית הבריטית קתלין קניון בעיר דוד ומצאה שם ממצאים חשובים. במקביל חפרה קתלין קניון גם חפירות בדיקה מצומצמות בחלקים שונים של הגבעה המערבית כדי לנסות להכריע בוויכוח בין המרחיבים למצמצמים. הממצאים בגבעה המערבית היו:

1. בחלק מהמקומות לא נמצא שום ממצא שניתן לתארך אותו לתקופת הבית הראשון;
2. בכמה מקומות נמצאה על הסלע אדמה מעורבת בשברי חרסים אופייניים לתקופה הישראלית (תקופת הברזל – תקופת הבית הראשון);
3. במקום אחד נמצא גם קיר בנוי מאבנים, שאותו תיארכה קניון לתקופה הישראלית.

מסקנותיה של קתלין קניון היו:

1. לא הייתה התיישבות בגבעה המערבית לאורך כל תקופת הבית הראשון;
2. קיר האבן הוא קיר תמך למחצבה, וממנו נלקחו אבנים לבנייה בגבעה המזרחית;
3. האדמה עם החרסים היא אדמת מילוי שהובאה בתקופת הבית השני מהגבעה המזרחית לגבעה המערבית. אדמה זו נועדה למלא את המחצבה מימי הבית הראשון, כדי שיהיה אפשר להקים בשטח המיושר מבנים גדולים.

מסקנותיה של קתלין קניון התקבלו על ידי החוקרים. נראה היה שהוויכוח הוכרע סופית לטובת דעת המצמצמים – ירושלים של ימי הבית הראשון כללה אך ורק את השטח של הגבעה המזרחית, כולל הר הבית. ואולם ניתן להעלות כמה הסתייגויות ממסקנות אלו:

1. קתלין קניון חפרה רק במספר קטן של מקומות, בעוד ששטחה של הגבעה המערבית הוא גדול מאוד. דגימה של שטח מועט כל כך עשויה ליצור תמונה מעוותת, במיוחד כשמדובר על עיר כמו ירושלים, שנהרסה ונבנתה פעמים רבות. בחלק מהתקופות (כמו למשל בשלהי ימי הבית השני) נעשו עבודות יישור של השטח לפני הבנייה – עבודות שמחקו שרידים של תקופות קדומות;
2. ישנה בעייתיות בהסקת מסקנות מממצא שלילי. האם העובדה שלא נמצאו ממצאים מתקופה מסוימת מוכיחה שהם אינם קיימים, או שמא היא מוכיחה רק שלא חיפשנו מספיק? כשהשטח שנחפר הוא שטח קטן בלבד, קשה להסיק מהיעדר ממצאים שאכן לא התקיימה שם התיישבות בתקופה הנדונה;
3. האם לממצאים המועטים שנמצאו – הקיר והאדמה עם החרסים – ניתנה הפרשנות הפשוטה ביותר? אחד המדדים לתקפותה של תאוריה מדעית הוא מדד הפשטות. ככל שההסבר לתופעה מסוימת הוא פשוט יותר וכולל פחות משתנים מתערבים – כך התאוריה חזקה יותר. האם הסברה שהקיר שימש קיר תמך למחצבה שסיפקה אבנים לבנייה במקום אחר, הוא אכן ההסבר הפשוט ביותר? האם לא פשוט יותר לראות בקיר זה קיר של בית, או לכל הפחות קיר של מחצבה שסיפקה אבני בנייה לאתר סמוך? האם סביר יותר שהביאו אדמת מילוי לגבעה המערבית מהגבעה המזרחית, או אולי סביר יותר שהביאו את האדמה מהגבעה המערבית עצמה? רק לאחר השלב הבא במחקר התברר עד כמה הסתייגויות אלו היו חשובות.

הממצאים של חפירות אביגד בעיר העליונה וחפירות מאוחרות יותר הוכיחו שהיה יישוב ישראלי מהמאה ה-8 לפנה"ס בגבעה המערבית, ושבתקופת חזקיהו הוקפה הגבעה המערבית כולה בחומה. לפיכך, ניתן לסכם ולומר שהמצמצמים צדקו לגבי תחומי ירושלים עד המאה ה-8 לפנה"ס.

אחת הדעות במחלוקת בין החוקרים לגבי תחומי העיר בימי הבית הראשון. מחנה המרחיבים קבע שירושלים בימי הבית הראשון כללה גם את הגבעה המזרחית וגם את הגבעה המערבית.

נימוקי המרחיבים:

1. תיאורו של יוסף בן מתתיהו את החומה הראשונה – יוסף בן מתתיהו היה היסטוריון יהודי שחי בירושלים בשלהי ימי הבית השני, והוא השאיר לנו תיאור מקיף למדי של ירושלים בימיו. על החומה העתיקה ביותר של ירושלים (שאותה הוא כינה "החומה הראשונה") כותב יוסף בן מתתיהו: "החומה הישנה ביותר שבין שלוש החומות [...] הייתה גם בנויה בחוסן, שכן דוד ושלמה והמלכים המולכים אחריהם היו עוסקים בעבודה בשמחה". כלומר על פי יוסף בן מתתיהו, חומה זו נבנתה עוד בימי הבית הראשון. כיוון שהוא תיאר את תוואי החומה הזאת כמקיף את הגבעה המערבית, וכיוון שחלקים מן החומה כבר נחשפו בשלב זה בגבעה המערבית – הסיקו המרחיבים שירושלים של ימי הבית הראשון כללה גם את הגבעה המערבית;
2. אזכורים בתנ"ך של חלקים בירושלים אשר שכנו מחוץ לגבעה המזרחית: וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ. (מלכים ב' כב, יד); וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים, וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת. הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ (צפניה א, י–יא). הַמִּשְׁנֶה, המכתש והגבעות פורשו כחלקים שאינם בגבעה המזרחית, אלא מחוץ לה, אבל הם נכללים בתחומי ירושלים. “הַמִּשְׁנֶה” פורש כרובע השני של העיר;
3. הסקה לוגית – הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה הייתה ממלכה גדולה. אם כך, צריכה להיות לה עיר בירה גדולה. כיוון ששטח הגבעה המזרחית אינו מספיק לעיר כזאת, ברור שירושלים כללה גם את הגבעה המערבית;
4. אזורי הקבורה לאורך גיא בן הינום – לאורך גיא בן הינום נמצאו קברים מימי הבית הראשון. הארכאולוגית רות עמירן טענה שקברים אלה מציינים את גבולה של העיר, משום שעל פי המנהג היהודי יש לקבור את המתים מחוץ לעיר, אך לא רחוק מגבולותיה.

הממצאים של חפירות אביגד בעיר העליונה וחפירות מאוחרות יותר הוכיחו שהיה יישוב ישראלי מהמאה ה-8 לפנה"ס בגבעה המערבית, ושבתקופת חזקיהו הוקפה הגבעה המערבית כולה בחומה. לפיכך, ניתן לסכם ולומר שהמרחיבים צדקו לגבי תחומי ירושלים מהמאה ה-8 לפנה"ס.

​אצטבאות, מדפים חצובים בסלע ששימשו לקבורה. תוכנית אופיינית של מערת קבורה כללה חדר קבורה ובו חצובים שלושה דרגשים בצורת האות ח' לאורך שלושת קירות החדר. מערך זה מזכיר את בתי ארבעת המרחבים שהיו נהוגים בתקופה זו. בחלק מהמערות, למשל במערות בסנט אטיין ובכתף הינום, נחצבו על הדרגשים משכבי ראש בצורת פרסה, המזכירים בצורתם את תסרוקתה של האלה המצרית חתחור. החוקרים סבורים שבבתי התקופה ביהודה ובמצרים השתמשו במשכבי עץ כאלה כמשענות ראש במיטות. על הדרגש האחורי יש ברוב המקרים שני משכבי ראש – דבר המעיד על קבורת שתי גופות שהושכבו בכיוונים מנוגדים.

המת הושכב על הדרגש במערה כשראשו נתון בתוך משכב הראש. יחד עם הגופה הונחו על הדרגש חפצים אישיים ומנחות קבורה. כאשר הבשר נרקב, אחרי כשנה, לוקטו העצמות מהדרגש והועברו לבור האיסוף ("המאספה") ביחד עם החפצים הנלווים. לעיתים הקבורה על הדרגש הייתה הקבורה הקבועה – בקברים המונומנטליים או בקבורתם של אנשים חשובים, כמו אבות המשפחה.

​אחד משלושת המבנים שנבנו אל תוך המבנה המדורג בשטח G. חלק של בית שנחשף בחלק הצפוני של השטח. לבית זה הייתה גם קומה שנייה, כפי שמעידות המדרגות הצמודות אליו מדרום. בחדר זה נחשפה שכבת שרפה, שתוארכה לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. בשכבה זו נמצאו כלים הרוסים, ראשי חיצים מסוגים שונים ושרידי ריהוט מגולף מעץ. העץ שממנו יוצרו הכלים הוא עץ האשכרוע, שאינו גדל בארץ. גם פרט זה מרמז על כך שבאזור זה התגוררו אנשים עשירים, שיכלו להרשות לעצמם לייבא רהיטי עץ (או את העץ לייצור רהיטים). בהקשר זה יש לציין שגם בחלקים דרומיים יותר של עיר דוד נמצאו פריטים אדריכליים יוקרתיים.

​קטע חומה שנחשף בתחתית המדרון של עיר דוד. שטח J הוא שטח חפירות של רוני רייך ואלי שוקרון המצוי בחלקו התחתון של המדרון המזרחי של עיר דוד. שטח זה מצוי ממזרח לקטע החומה הישראלית שנחפר על ידי יגאל שילה בשטח E. בשטח זה מצאו החופרים חומה נוספת, שתוארכה על ידם לשלהי ימי הבית הראשון. בחומה זו יש קטע הבולט החוצה מקו החומה – קְדֵמָה. פינת הקדמה בנויה בשיטת ראשים ופתינים, בדומה למגדל הישראלי. למרגלות החומה, מצידה הפנימי, נחשף קטע של תעלה II (תעלת השילוח). בין החומה בשטח J לחומה בשטח E נחשפו בתים, שתוארכו למאה ה-8 לפנה"ס. ייתכן שחומה זו נוספה על מנת לספק הגנה לבתים שהוקמו מחוץ לחומה המזרחית של עיר דוד.

חומת ירושלים בתקופה החשמונאית כפי שכונתה בידי יוסף בן מתתיהו. על פי יוסף בן מתתיהו, חומה זו נבנתה עוד בימי הבית הראשון. כיוון שהוא תיאר את תוואי החומה הזאת כמקיף את הגבעה המערבית, וכיוון שחלקים מן החומה כבר נחשפו בשלב זה בגבעה המערבית – הסיקו המרחיבים שירושלים של ימי הבית הראשון כללה גם את הגבעה המערבית.

המצמצמים טענו ש"החומה הראשונה" היא חומה חשמונאית – קטעי החומה שנחשפו עד אמצע המאה ה-20 תוארכו לתקופה החשמונאית, כ-800 שנים אחרי ימי דוד ושלמה. אם כך, לא ייתכן שחומה זו נבנתה עוד בימי הבית הראשון. בנוסף הם טענו שיוסף בן מתתיהו חי בשלהי ימי הבית השני, יותר מאלף שנים אחרי ימי דוד ושלמה. כיצד הוא יכול היה לדעת שאת "החומה הראשונה" בנו מלכי בית דוד? לא ניתן לקבל את עדותו של יוסף כעדות מהימנה, גם אם הוא התכוון לכך שמלכי בית דוד היו הראשונים לבנות את החומה ושהחשמונאים השתמשו באותו התוואי.

אולם בחפירות של נחמן אביגד בעיר העליונה התגלה המגדל החשמונאי כשהוא צמוד אל המגדל הישראלי. את המגדל הזה זיהה אביגד כחלק מ"החומה הראשונה", שנבנתה על ידי החשמונאים בתקופת הבית השני. על פי היחס בין הקירות ניכר בבירור שהחומה הראשונה שילבה את המגדל הישראלי כחלק מקו הביצורים שלה. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן היא מבססת קשר בין "החומה הראשונה" לבין שרידי החומה הישראלית. ייתכן שגם יוסף בן מתתיהו ראה שבחומה משולבים קטעים קדומים יותר, והוא ייחס אותם למלכי בית דוד. אם כך, נוכל בכל זאת להסתמך על יוסף בן מתתיהו, וכך נוכל לשחזר את חומת חזקיהו בתוואי "החומה הראשונה". כיוון ש"החומה הראשונה" מקיפה את כל הגבעה המערבית, הרי שגם חומת חזקיהו הקיפה את הגבעה המערבית לכל אורכה.

חיזוק רב למסקנה זו התקבל מאתרי חפירות נוספים: ממערב למגדל הישראלי ולמגדל החשמונאי (כיום מתחת לקרדו) מצא אביגד קטע נוסף שבו החומה הישראלית משולבת ב"חומה הראשונה". בחפירות שערך עמית ראם ב"קִישְלֶה", הצמוד לחומה המערבית של ירושלים בסמוך למצודה ("מגדל דוד") התגלה קיר ארוך ורחב מהתקופה הישראלית, הבנוי בצורה דומה לחומה הרחבה, ותוארך למאה ה-8 לפנה"ס. על גבי קיר זה בנויה "החומה הראשונה" החשמונאית. ייתכן שבחפירותיו של יחיאל זלינגר, במורדות הדרומיים של הר ציון, נמצא קטע דומה של חומה ישראלית שעליה נמצאת החומה החשמונאית. קטעים נוספים נמצאו בהר ציון ובתחתית הגיא, ואולי גם בחצר המצודה מצוי קטע כזה.

​קטע של חומה מהתקופה הישראלית שנחשף בידי נחמן אביגד בשטח חפירה בחלקו הצפוני של הרובע היהודי. הקטע נחשף בראש מדרון היורד צפונה אל הנחל הצולב, ובסמוך לגיא קטן שאף הוא יורד לנחל הצולב. אורכו של הקטע שנחשף הוא כ-65 מטרים, ורוחבה של החומה הוא כ-7 מטרים. רוחב זה הביא את אביגד לכנות את החומה "החומה הרחבה", ביטוי שאף מופיע בספר נחמיה. הקטע שנחשף בחפירות הוא למעשה המסד (היסודות) של החומה. החומה נבנתה מאבני גוויל גדולות, וברווחים שנותרו ביניהן נתחבו אבנים קטנות. החומה בנויה בצורה מעוקלת, והיא עוקפת את הגיא הקטן מדרום וממזרח. החומה תוארכה למאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס, על סמך האדמה שהייתה צמודה אליה, ובה היו חרסים מתקופה זו. כמו כן, החומה הורסת בתים, שתוארכו למאה ה- 8 לפנה"ס, ולכן היא חייבת להיות מאוחרת להם. ייתכן שלהרס זה התכוון הנביא ישעיהו בדבריו: "וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה" (ישעיהו כב, י).

​אבנים מסותתות היטב שמשמשות לבנייה. הפינה של המגדל הישראלי עשויה אבני גזית גדולות, בשיטת בנייה של ראשים ופָּתִּינִים. קירות המגדל החשמונאי בנויים אבני גזית עם סיתות שוליים.

מגדל מהתקופה החשמונאית שנחשף כשהוא צמוד אל המגדל הישראלי. קירותיו בנויים אבני גזית עם סיתות שוליים (סיתות של שולי האבן בעיבוד אחר מאשר של החלק המרכזי – "הזיז", או בצורה שקועה יותר) ואילו הזיז מעובד חלקית. את המגדל הזה זיהה אביגד כחלק מ"החומה הראשונה", שנבנתה על ידי החשמונאים בתקופת הבית השני. על פי היחס בין הקירות ניכר בבירור שהחומה הראשונה שילבה את המגדל הישראלי כחלק מקו הביצורים שלה. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן היא מבססת קשר בין החומה הראשונה לבין שרידי החומה הישראלית.

שרידי מגדל שהתגלו בחפירות אביגד בשטח חפירות קטן בעומק רב כשאליו נצמד מגדל מהתקופה החשמונאית. מהמגדל הישראלי שרדו שתי צלעות – הצפונית והמזרחית. קירות המגדל הישראלי בנויים מאבני גוויל גדולות, וברווחים שביניהן יש אבני שדה קטנות. הפינה של המגדל עשויה אבני גזית (אבנים מסותתות היטב) גדולות, בשיטת בנייה של ראשים ופָּתִּינִים. בנייה כזו נועלת היטב את הפינה, ומחזקת את המבנה כולו.

עיון מדוקדק בתוכנית של שרידי הביצורים מלמד שהקו שיוצרת החומה לא מתחבר בקלות עם הקו שיוצר המגדל הישראלי ועם קטע נוסף של ביצור ישראלי, שאביגד גילה מערבה מעט למגדל הישראלי. שלוש הצעות לקשר בין החומה הרחבה לבין המגדל הישראלי הועלו על ידי חוקרים שונים:

1. שלבי בנייה שונים – זו הייתה הצעתו המקורית של אביגד. על פי הצעה זו, תחילה בנו את החומה הרחבה, העוקפת את הגיא הקטן שזורם צפונה לנחל הצולב. בשלב מאוחר יותר (אחרי המסע האשורי או בתקופתו של מלך מאוחר יותר) קיצרו את קו ההגנה על ידי בניית קו ביצורים שחוצה את הגיא הקטן.
2. ביצור כפול – שני קווי הביצור שימשו בו זמנית, ונועדו ליצור הגנה כפולה.
3. המגדל הישראלי שימש כשער – זו ההצעה המאוחרת יותר של אביגד. על בסיס תוכנית המגדל הישראלי (מס' 2) וקטע הביצור הנוסף (מס' 3) אפשר לשחזר שער של ארבעה תאים. הצעה זו נסמכת על היגיון טופוגרפי, שכן הנטייה הייתה לבנות שערים במקום שבו חצו נחלים את החומה. תמיכה אפשרית נוספת בזיהוי המגדל הישראלי כשער נעוצה בעובדה שהוא נמצא במרכז החומה הצפונית של הגבעה המערבית – מקום הגיוני למקם בו שער. אביגד מציע לזהות שער זה עם "שער התווך", הנזכר בתיאור הכיבוש הבבלי של העיר. ואכן למרגלות המגדל, בצד הפונה אל מחוץ לעיר, גילה אביגד שרידי שרפה וארבעה ראשי חיצים – שלושה ישראליים ואחד שנראה ששימש את הבבלים.

​חלק בירושלים שנזכר בתנ"ך (מלכים ב' כב, יד; צפניה א, י–יא) לצד המכתש והגבעות. הַמִּשְׁנֶה, המכתש והגבעות פורשו על ידי מחנה המרחיבים כחלקים שאינם בגבעה המזרחית, אלא מחוץ לה, אבל הם נכללים בתחומי ירושלים. “הַמִּשְׁנֶה” פורש כרובע השני של העיר.

על פי הדעה המקובלת, במהלך השנים חל גידול מתמיד באוכלוסיית ירושלים. בעקבות המסע האשורי הגיעו לעיר פליטים שברחו מהאשורים ונוספו לאוכלוסייתה הגדלה. בשל הגידול באוכלוסיית העיר היה הכרח למצוא מקומות מגורים נוספים. כורח זה הביא את אנשי ירושלים (אולי אפילו את השכבות הגבוהות באוכלוסייה) להקים פרוור מחוץ לחומות העיר, על הגבעה המערבית – המִּשְׁנֶה. כאשר הכין חזקיהו את העיר לבואו הצפוי של סנחריב, הוא הקיף בחומה את הפרוור החדש.

קטעי חומה שהוכנה לקראת מסע סנחריב, שהתגלו בעיר דוד. באמצע המדרון המזרחי של עיר דוד חשפה קתלין קניון קטע של חומה, שתוארכה על ידה למאה ה-8 לפנה"ס. קטע נוסף של חומה זו נחשף על ידי יגאל שילה, מדרום לחפירות של קתלין קניון.

​מלך יהודה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס., לאחר נפילת ממלכת ישראל בידי אשור, חידש חזקיהו את הקשרים עם האנשים שנותרו מממלכת ישראל לשעבר, שלא הוגלו על ידי האשורים, ועם צאצאיהם; בתחום הדתי – חזקיהו ביצע רפורמה פולחנית משמעותית. עיקרה של רפורמה זו היה ביטול הבמות – מקומות הפולחן לאלוהי ישראל ברחבי הממלכה, וריכוז הפולחן אך ורק בבית המקדש בירושלים.

בשנת 705 לפנה"ס מרד המלך חזקיהו באשור. נראה שהגורם העיקרי למרד קשור לכך שבאותו הזמן נתפסה אשור כממלכה נחלשת. במחקר מוזכרים גורמים נוספים שהיו עשויים להביא את חזקיהו למרוד באשור:

1. תמיכה מצרית במרד, ואולי אפילו ברית בין מצרים ליהודה, שסיפקה ביטחון לממלכת יהודה;
2. הרצון להשתחרר מעול השעבוד לאשור;
3. שאיפות ההתרחבות של ממלכת יהודה, שנגדו את המדיניות האשורית;
4. האמונה שריכוז הפולחן במקדש יציל את ממלכת יהודה מידי האשורים גם אם היא תתמרד נגדם.

סנחריב – שעלה למלוכה לאחר שאביו, סרגון השני, נהרג בשדה הקרב – יצא לדכא את המרד. חזקיהו הכין את הממלכה, ובעיקר את ירושלים הבירה, לקראת בואו של סנחריב. הכנת ירושלים להגעתו של סנחריב נגעה בשני תחומים עיקריים:

1. תחום המים – הבטחת אספקת מים לירושלים, ומניעתם המים מצבא אשור;
2. תחום הביטחון – חיזוק ושיפוץ חומות העיר הקיימות, והקפת אזורי המגורים החדשים בחומות.

סנחריב, שהגיע ליהודה מצפון דרך מישור החוף, כבש תחילה את אזור השְפֵלָה, שבמרכזו העיר לכיש – האזור החשוב ביותר מבחינה כלכלית בממלכת יהודה – ובכך יצר לחץ כבד על חזקיהו. מלכיש שלח סנחריב משלחת צבאית לירושלים בראשות רַבְשָׁקֵה, על מנת להשיג את כניעתו של חזקיהו ללא שיהיה צורך בכיבוש בפועל של ירושלים. חזקיהו ניהל משא ומתן עם סנחריב באמצעות רַבְשָׁקֵה. נראה שהצדדים הגיעו להסכם שעל פיו ייכנע חזקיהו וישלח מיסי כניעה כבדים לסנחריב. בתמורה לכך הובטח לחזקיהו שירושלים לא תיהרס ושהוא יישאר על כסאו.

​טביעות על גבי ידיות של קנקני חרס שנמצאו בחפירות אביגד בעיר העליונה ותוארכו לשלהי ימי הבית הראשון. לטביעות צורה מכונפת בצירוף כתובת: "למלך...", ולאחר מכן שם של יישוב – חברן, זיף, שוכה, ממשת, שהם שמות מקומות בממלכת יהודה. נראה שטביעות אלו נועדו לפעילות מנהלית כלשהי הקשורה בכלכלתה של ממלכת יהודה, אולי לסימון מוצרים כמו יין או שמן.

מלך יהודה בשליש האחרון של המאה ה-7 לפנה"ס, נכדו של מנשה ונינו של חזקיהו. יאשיהו ביצע מחדש את הרפורמות הדתיות של חזקיהו: הוא הרחיק את הפולחנים הזרים וריכז את הפולחן לאלוהי ישראל בבית המקדש בירושלים. במסגרת שיפוצים שנערכו בבית המקדש באותה תקופה מצאו חלקיהו הכהן הגדול ושפן הסופר ספר תורה, כנראה ספר דברים. הספר – שמדגיש את הייחודיות הלאומית של עם ישראל כעם הנבחר, ורואה חשיבות רבה בריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים – הוקרא ברוב טקס בפני העם. חוקרים רבים סבורים שאירועים אלה הביאו להתחזקות התפיסה האידאולוגית מימי חזקיהו. על פי תפיסה זו, כל עוד נעשית עבודת ה' בבית המקדש בירושלים כהלכתה – אלוהי ישראל יגן על העיר ועל בית המלוכה. ייתכן שתפיסה זו, והרגשות הלאומיים הגואים שקשורים בה, היא שהביאה את יאשיהו לצאת למסעות כיבוש וסיפוח בכמה משטחי ממלכת ישראל לשעבר, ולנסות להשיב את עטרת הממלכה המאוחדת מימי דוד ושלמה ליושנה. אין ספק שהיחלשותה של אשור סיפקה ליאשיהו הזדמנות נאותה לבצע צעדים אלה.

בשנת 609 לפנה"ס יצאה בבל לקרב מכריע כנגד אשור בעיר חָרָן שבמסופוטמיה. לעזרתה של אשור יצא מלך מצרים – פרעה נְכֹה. בדרכו ממצרים למסופוטמיה עבר פרעה נכה בארץ ישראל. על פי המתואר במקרא, יאשיהו יצא לקראת פרעה נכה, מלך מצרים, בסמוך למגידו שבצפון הארץ, ופרעה נכה הרג אותו.

​כתובת עברית שהוצבה בנקבת חזקיהו. הכתובת, שנחקקה על קטע מוחלק בקיר הנקבה, במרחק קטן מאוד ממקום היציאה של הנקבה מהסלע בימינו, מתארת את המפגש המרגש בין שתי קבוצות החוצבים. הכתובת חקוקה בכתב עברי קדום, ועל פי זה אפשר לתארך אותה ואת המפעל כולו לשלהי ימי הבית הראשון:

תעתיק הכתובת: ]דבר.] הנקבה. וזה. היה. דבר. הנקבה. בעוד [.מנפם. החצבם. את.] הגרזן. אש. אל. רעו. ובעוד. שלש. אמת. להנק[ב. נשמ]ע. קל. אש. קרא. אל. רעו. כי הית. זדה. בצר. מימן. ומ[שמ]אל. ובים. הנקבה. הכו. החצבם. אש. לקרת. רעו. גרזן. על [ג]רזן. וילכו. המים. מן. המוצא. אל. הברכה. במאתים. ואלף. אמה. ומאת. אמה. היה. גבה. הצר. על. ראש. החצבם.

תוכן הכתובת: דבר הנִִקְבָּה (או: הנְקִיבָה): וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את הגרזן איש אל רעהו (משני צידי הנקבה), ובעוד שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעהו כי הייתה זדה (כנראה: סדק) בצור, מימין ומשמאל. וביום הנקיבה, היכו החוצבים איש לקראת רעהו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה, באלף ומאתיים אמות, ומאה אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים.

על פי הכתובת, ניתן לשחזר את אירוע המפגש בין שתי קבוצות החוצבים. האירועים הבולטים המתוארים הם שמיעת קולות, סדק אפשרי שנוצר ושמחה רבה.

אתר שנמצא בחלק העליון של המדרון המערבי של גיא בן הינום – אל מול הר ציון – כיום בחצר מרכז בגין. באתר זה חשף הארכאולוג גבי ברקאי שבע מערות קבורה, שתוארכו לשלהי תקופת הבית הראשון, ושנעשה בהן שימוש גם לאחר החורבן. התקרות והקירות של חלק ממערות הקבורה נפגעו בפעולות חציבה שנערכו במקום מהתקופה הביזנטית והלאה. בתקופה העות'מאנית נסללה במקום דרך, ובתקופת המנדט הבריטי נבנתה בצמוד לאתר הכנסייה הסקוטית.

תוכניתן של המערות בכתף הינום מזכירה את התוכנית הבסיסית, עם שינויים אחדים. המערה המעניינת ביותר היא המערה הדרומית (מערה מס' 24). במערה זו נחשף חדר (חדר מס' 14) בעל סף מוגבה ובו שני דרגשים בלבד, ללא משכבי ראש או מאספה. בכל דרגש חצוב חריץ עמוק. גבי ברקאי מזהה חדר זה כחדר להכנת הגופות לקבורה. בחדר מס' 25 נחשף דרגש גדול במיוחד ובו שישה משכבי ראש. בחדר זה נמצאה מאספה, שתכולתה המקורית נשמרה ולא נשדדה, כנראה בגלל התמוטטות של חלק מתקרת המערה. מאספה זו היא המאספה היחידה שנמצאה בירושלים עם תכולה מקורית מימי הבית הראשון. הממצאים במאספה כוללים שרידי שלדים של לפחות 95 נקברים, וחפצים רבים ובהם תכשיטים וחפצים יקרים – המעידים כי המשפחה שהשתמשה במערה הייתה אמידה. במאספה נמצאו גם ראשי חיצים רבים, והם עשויים אולי להעיד על קבורה של הרוגים מהכיבוש הבבלי וחורבן העיר. מעניין לציין שהקבורה במערה נמשכה כנראה גם לאחר החורבן – דבר שיש בו לרמז על המשך קיומה של אוכלוסייה בירושלים או בסביבתה המיידית גם אחרי חורבן הבית הראשון.

במאספה בכתף הינום נמצאו שתי לוחיות כסף מגולגלות וקטנות. לוחיות הכסף נפתחו במעבדות מוזיאון ישראל, ונמצאו עליהן כתובות עבריות המכילות קטעים מברכת הכוהנים בתורה.

​בור איסוף לעצמות ולחפצים הנלווים למת. זו דרך הקבורה המִשְנִית (קבורה שנייה) הנהוגה במערות הקבורה של ימי הבית הראשון. כאשר הבשר נרקב, אחרי כשנה, לוקטו העצמות מהדרגש והועברו למאספה ביחד עם החפצים הנלווים.

בכתף הינום נמצאה מאספה, שתכולתה המקורית נשמרה ולא נשדדה, כנראה בגלל התמוטטות של חלק מתקרת המערה. מאספה זו היא המאספה היחידה שנמצאה בירושלים עם תכולה מקורית מימי הבית הראשון. הממצאים במאספה כוללים שרידי שלדים של לפחות 95 נקברים, וחפצים רבים ובהם תכשיטים וחפצים יקרים – המעידים כי המשפחה שהשתמשה במערה הייתה אמידה. במאספה נמצאו גם ראשי חיצים רבים, והם עשויים אולי להעיד על קבורה של הרוגים מהכיבוש הבבלי וחורבן העיר. במאספה זו נמצאו שתי לוחיות כסף מגולגלות וקטנות. לוחיות הכסף נפתחו במעבדות מוזיאון ישראל, ונמצאו עליהן כתובות עבריות המכילות קטעים מברכת הכוהנים בתורה.

​שבר של חרס ששימש לכתיבה. אוסטרקון הנושא כתובת בעברית התגלה בחפירות אביגד בעיר העליונה ותוארך לשלהי ימי הבית הראשון. בבית אחיאל בעיר דוד נמצאו שני אוסטרקונים הנושאים את השם אחיאל.

מסע שערך סנחריב מלך אשור לדיכוי המרד ביהודה לאחר שדיכא את הממלכות האחרות שמרדו בו. האשורים העדיפו ליצור לחץ פוליטי וצבאי על מלכים שמרדו כדי להשיג כניעה, ולא לכבוש את הארצות המורדות; כלומר הם העדיפו שהמלך המורד ישלם את כל המיסים, יפתח את עירו בפני הצבא האשורי ללא התנגדות ויצהיר נאמנות לאשור, ולא להרגו או להעלימו. סנחריב, שהגיע ליהודה מצפון דרך מישור החוף, כבש תחילה את אזור השְפֵלָה, שבמרכזו העיר לכיש – האזור החשוב ביותר מבחינה כלכלית בממלכת יהודה – ובכך יצר לחץ כבד על חזקיהו. מלכיש שלח סנחריב משלחת צבאית לירושלים בראשות רַבְשָׁקֵה, על מנת להשיג את כניעתו של חזקיהו ללא שיהיה צורך בכיבוש בפועל של ירושלים. חזקיהו ניהל משא ומתן עם סנחריב באמצעות רַבְשָׁקֵה. נראה שהצדדים הגיעו להסכם שעל פיו ייכנע חזקיהו וישלח מיסי כניעה כבדים לסנחריב. בתמורה לכך הובטח לחזקיהו שירושלים לא תיהרס ושהוא יישאר על כסאו.

האשורים אכן הגיעו לירושלים, אך כאמור, ירושלים לא נפלה ולא נחרבה. יחד עם זאת, חלק מהחוקרים סבורים שבעקבות המסע, שפגע ברוב שטחיה של ממלכת יהודה, חלה ירידה כלכלית בירושלים, ובעקבותיה הצטמצמה אוכלוסיית העיר.

תוצאות המרד היו קשות מאוד מבחינתה של ממלכת יהודה: כל ערי השפלה, בקעת באר שבע וערד חרבו במהלומה הצבאית שהנחית סנחריב על יהודה. סנחריב קרע את השפלה משלטונה של יהודה ומסר אותה למלכים באזור שנותרו נאמנים לו ולא הצטרפו למרד: מלך עקרון, מלך אשדוד ומלך עזה. בכך איבדה יהודה אזור חקלאי פורה וחשוב. מיסי הכניעה הכבדים גרמו להתרוקנות קופת הממלכה. ללא השפלה התקשתה ממלכת יהודה להתאושש מהמכה הכלכלית שספגה.

מסע סנחריב מתואר גם בתנ"ך וגם במנסרת סנחריב. כשמשווים את המקורות זה לזה קל להבחין בדמיון ביניהם: בשני המקורות נכבשה יהודה כמעט כולה וחזקיהו נכנע ושילם מס כבד; בשני המקורות לא כבש סנחריב את ירושלים ולא הוריד את חזקיהו מכיסאו, בעקבות כניעתו של חזקיהו. הניגוד העיקרי בין שני המקורות הוא בפרשנות הניתנת לאירועים: הסיפור הנבואי על רבשקה מדגיש שירושלים ניצלה בדרך נס ורואה את סיום האירוע כתבוסה של סנחריב, ואילו התיאור האשורי מדגיש את הצלחתו של סנחריב ואת גודל שעבודו של חזקיהו.

כזכור, רייך ושוקרון זיהו במערכת פיר וורן שני שלבים. השלב הראשון, שמתוארך לתקופת הברונזה התיכונה, תואר לעיל. השלב השני, שכלל הנמכה של המנהרה עד לראשו של פיר וורן, תוארך למאה ה-8 לפנה"ס על פי פסולת החציבה המעורבת בחרסי התקופה שנמצאה במנהרת ההמשך. נראה שהנמכת המנהרה יוצרת התחלה של סיבוב לולייני – אולי כדי ליצור גישה אחרת למעיין. על פי רייך ושוקרון, כשהנמיכו את המנהרה נחשף פיר וורן, והדבר קלקל את התוכניות, גרם להפסקת הפרויקט ואולי אף הביא להחלפתו בנִקְבַּת חזקיהו. לדעתם של אברהם פאוסט ושל אשר גרוסברג, לאחר שנחשף פיר וורן חוברה תחתיתו למעיין באמצעות מנהרה. בשעת חירום השתמשו בו לשאיבת מים, עד שנחצבה נקבת חזקיהו.

מלך בבל בסוף המאה ה-7 ובתחילת המאה ה-6. בשנת 605 לפנה"ס ניצח נבוכדנצר את אשור ומצרים בקרב שנערך בכָּרְכְּמִיש שבמסופוטמיה. ממלכת יהודה שועבדה עתה לאימפריה הבבלית, אך נבוכדנצר השאיר את יהויקים (מלך יהודה הפרו-מצרי) על כסאו.

בשנת 601 לפנה"ס נכשל נבוכדנצר בניסיונו לכבוש את מצרים – דבר שאולי הביא את יהויקים למרוד בבבלים. בשנת 597, לאחר שנבוכדנצר התחזק, הוא שב לאזור ופנה לדכא את המרד ביהודה. במהלך אירועים אלו מת המלך יהויקים ובמקומו עלה בנו יהויכין לכס המלוכה. בתום שלטון של שלושה חודשים נכנע יהויכין בפני נבוכדנצר. מלך בבל הגלה את יהויכין לבבל ביחד עם האליטות של ממלכת יהודה: אנשי המלוכה, אנשי השלטון, אנשי הדת – כוהנים ונביאים – אנשי הצבא, עשירי הארץ ובעלי המלאכה. במקומו של יהויכין מינה נבוכדנצר את דודו – צדקיהו (בנו של יאשיהו) – למלך יהודה.

בשנת 589 לפנה"ס צדקיהו מרד בבבל. שנה מאוחר יותר הגיעו הבבלים בהנהגת נבוכדנצר לדכא את המרד. הם כבשו את שטחי ממלכת יהודה, ואחרי כשנתיים של מצור, בשנת 586 לפנה"ס, הבקיעו את חומות ירושלים, החריבו אותה ואת בית המקדש והגלו את מרבית תושביה לבבל.

מפעל המים הידוע ביותר, המיוחס בדרך כלל לחזקיהו מלך יהודה. מפעל זה מנצל את מי הגיחון ומוביל אותם אל בריכת השילוח במנהרה מפותלת וארוכה (למעלה מ-500 מטר). על פי הדעה המקובלת, מפעל זה נועד להכין את העיר למצור האשורי. אם כך, מטרת המפעל היא כפולה:

1. להוביל את המים למקום שנמצא בתוך תחומי העיר המוקפת חומה;
2. למנוע מהצבא האשורי, הצר על העיר, להשתמש במים.

הנקבה מובילה את כל מי המעיין אל בריכת השילוח, שנמצאת בתוך התחום שנוסף לעיר עם הרחבתה בידי חזקיהו. חציבת הנקבה ביטלה את מפעלי המים הקודמים – מערכת פיר וורן ותעלת השילוח, או לפחות מנעה מהם את מי הגיחון. מפעל זה הצליח במידה כה רבה – עד שבדורות המאוחרים יותר נשכח מקום הנביעה הטבעי של מעיין הגיחון והוא התגלה שנית רק במאה ה-17.

על פי סימני החציבה לאורך הנקבה, וכן על פי כתובת השילוח, שהתגלתה בה – חציבת הנקבה נעשתה על ידי שתי קבוצות של פועלים, שהתקדמו משני קצות המפעל זו מול זו. שאלות רבות עולות באשר לדרך חציבת הנקבה:

1. מדוע הנקבה כה מפותלת?
2. כיצד הצליחו שתי קבוצות החוצבים להיפגש?
3. כיצד הצליחו החוצבים לחצוב במעמקי האדמה ללא פתחי אוורור?
4. כיצד הצליחו החוצבים לשמור על שיפוע כה מתון למרחק כה רב?
5. מדוע הוצבה כתובת השילוח סמוך מאוד לנקודת היציאה של הנקבה מהסלע?
6. האם מפעל זה תואם את המתואר בתנ"ך?

נבחן עתה כל אחת מהשאלות ואת ההצעות לפתרונה שהועלו במחקר:

1. פיתולי הנקבה – בהכללה ניתן לתאר את תוואי הנקבה בצורת האות S. לא ברור לשם מה נחצבה הנקבה בתוואי כזה, שמאריך מאוד את הדרך, ומקשה עוד יותר על שמירת השיפוע (שממילא הוא מתון מאוד וקשה לשמור עליו). היו שניסו להציע הסברים נפרדים לכל אחד מהפיתולים הגדולים. את הפיתול הצפוני הסבירו בצורך להכניס את הנקבה אל מתחת לעיר (לצורך לא ברור), ואת הפיתול הדרומי הסבירו בעיקוף שעשו חוצבי הנקבה כדי לא להעביר אותה מתחת לקברי בית דוד, שסברו שהם ממוקמים בחלקה הדרומי של עיר דוד, מחשש לטומאה. הסבר אחר רואה את הפיתולים כאמצעי להבטחת מפגש של שתי קבוצות החוצבים.
2. המפגש בין שתי קבוצות החוצבים – כשחושבים על האמצעים הטכנולוגיים של העת העתיקה, קשה להבין כיצד הצליחו שתי קבוצות החוצבים למצוא את הדרך להיפגש. במפעלים מקבילים מתקופה זו, וגם מתקופות מאוחרות יותר, הטכניקה הייתה לחצוב לאורך תוואי המנהרה פירים (בורות אנכיים) היורדים מפני השטח, ולאחר מכן לחצוב את קטעי המנהרה המקשרים בין הפירים. ואולם בנקבת חזקיהו לא נחצבו פירים. כדי להסביר את עניין המפגש בנקבת חזקיהו הועלו שתי הצעות: יש הרואים את פיתולי הנקבה כדרך להבטיח מפגש, ואכן סמוך לנקודה המזוהה כנקודת המפגש קיימים שני פיתולים נוספים דמויי האות S, אך קטנים יותר; על פי הצעה אחרת, על פני השטח היו אנשים שכיוונו את החוצבים באמצעות מכות על הקרקע. שתי קבוצות החוצבים גם שמעו זו את זו וכך יכלו לכוון את דרכן ולהיפגש.
   אירוע המפגש הונצח בכתובת השילוח, שנחקקה על קטע מוחלק בקיר הנקבה, במרחק קטן מאוד ממקום היציאה של הנקבה מהסלע בימינו. הכתובת חקוקה בכתב עברי קדום, ועל פי זה אפשר לתארך אותה ואת המפעל כולו לשלהי ימי הבית הראשון.
   על פי הכתובת, ניתן לשחזר את אירוע המפגש בין שתי קבוצות החוצבים. האירועים הבולטים המתוארים הם שמיעת קולות, סדק אפשרי שנוצר ושמחה רבה.
3. אויר – גם אם הצלחנו להסביר כיצד נפגשו הקבוצות, עדיין לא ברור כיצד היה לחוצבים די חמצן לנשום בעת פעולה מאומצת כמו חציבה. יש גם לזכור שאמצעי התאורה באותה התקופה התבססו על אש גלויה – שאף היא צורכת חמצן. בטכניקת הפירים שצוינה בסעיף הקודם, הפירים הם מקור החמצן והאוורור, אבל כזכור בנקבה לא נמצאו פירים. אם נצליח למצוא הסבר אחד לשלוש הבעיות – הפיתולים, המפגש והאוויר – יהיה לנו הסבר טוב, שכן מהימנות של תיאוריה מדעית נמדדת לא רק על סמך פשטות ההסבר, אלא גם על היכולת למצוא הסבר אחד לבעיות רבות. הסברים כאלה קיימים והם מקשרים את מפעל הנקיבה לתנאים הטבעיים: על פי אחד ההסברים, עוד לפני החציבה היה קיים סדק, שגרם לדליפת מים מהמעיין באזור המוצא של הנקבה. החוצבים רק הרחיבו את הסדק ועקבו אחריו. על פי הסבר אחר, בין המעיין למוצא הייתה שורה של חללים קַרסטיים – שכזכור שכיחים מאוד בסלע הטבעי של ירושלים. החוצבים חיברו בין החללים הקיימים, ואולי לכן הכתובת משתמשת בפועל נקיבה – עשיית חור. כך או כך, פתרונות אלה מסבירים את הפיתולים (שהרי סדק או חללים נוטים להיות מפותלים בדרך כלל), את המפגש (התבססות על סדק טבעי או על חללים קיימים) וגם את בעיית האוורור (אוויר שחדר דרך הסדק או החללים).
4. שאלת השמירה על השיפוע – כאמור, אחת הבעיות שעולה באשר לדרך חציבת הנקבה היא בעיית השיפוע: כיצד הצליחו החוצבים לשמור על שיפוע מתון מאוד לאורך מרחק רב? באמצעי המדידה של אותם ימים היה קושי רב לשמור על שיפוע כה מתון בעבודת חציבה כה נרחבת. שמירת השיפוע חשובה ביותר, שכן אם הוא יהיה חד מדי, רצפת המנהרה תרד מתחת לגובה הבריכה בקצה הנקבה והמים לא יגיעו אליה. אפשר לפתור גם את הבעיה הזאת בהסבר שהראינו לעיל – הרחבה של סדק טבעי שדרכו זרמו המים עוד קודם לכן, או מעקב אחרי המעבר בין השכבות הגיאולוגיות. פתרון אפשרי אחר לבעיה הוא שהחוצבים השתמשו במים הזורמים כדי למדוד את השיפוע, בכך ששמרו על מפלס המים בגובה אחיד. פעולה זו יכולה להיעשות אך ורק על ידי הקבוצה החוצבת מהמעיין לכיוון הבריכה.
5. כתובת השילוח – הכתובת המתארת את המפגש המרגש בין שתי קבוצות החוצבים הוצבה סמוך מאוד לנקודת היציאה של הנקבה מהסלע. הצבת הכתובת במקום זה מעלה כמה בעיות: א. מה הטעם להציב את הכתובת בתוך הנקבה, שהיא חשוכה לכל אורכה ואינה נגישה, כך שאיש לא יוכל לראותה?; ב. הכתובת מנציחה את המפגש, ואולם היא מוצבת במקום שונה מנקודת המפגש המזוהה על פי סימני החציבה על הקירות – האם לא היה מתבקש יותר להציב את הכתובת בנקודת המפגש עצמה? אברהם פאוסט פותר שתי בעיות אלו בכך שהוא רואה את מקום הכתובת כמקום המפגש בין שתי קבוצות החוצבים. לדעתו, הקטע האחרון של הנקבה היה סדק טבעי. עד קטע זה חצבה את הנקבה קבוצה אחת בלבד מכיוון המעיין, והיא נעזרה במים מהמעיין על מנת למדוד את השיפוע. כאשר הגיעה קבוצה זו סמוך לסדק הטבעי בחלק האחרון, נשמעו קולות החציבה מהצד השני, ולכן הוכנסה קבוצה נוספת של חוצבים לעבוד בכיוון ההפוך. ואכן, הכתובת ניצבה בנקודה שבה תקרת הנקבה נעשית גבוהה – דבר המעיד על חלל טבעי במקום זה, ולפיכך מעיד על נקודת המפגש בין החוצבים משני הצדדים. כדי להנציח את השמחה הרבה על השלמת המפעל הוצבה כתובת בנקודה שבה התרחש הדבר. אחרי שנפגשו שתי קבוצות החוצבים והמים זרמו מצד לצד, ניגשו החוצבים לפעולות הגימור של המפעל – הרחבת החציבה, יישור הקירות וכדומה. פעולות אלו נעשו משני הכיוונים בו זמנית, ולכן סימני החציבה מעידים על נקודת המפגש באמצע המפעל.
6. התיאור בתנ"ך – בעיה נוספת עולה כשמנסים להתאים את נקבת חזקיהו למפעל המתואר בתנ"ך. בדברי הימים ב' מתואר שהפעולה נעשתה על ידי "עם רב", ומהתיאור מתקבל רושם של דחיפות ושל מהירות רבה בביצוע המפעל. ואולם נקבת חזקיהו לא יכולה הייתה להתבצע על ידי "עם רב", שכן ברור שהיא נחצבה בידי חוצבים מיומנים. דוד אוסישקין, שהעלה הסתייגות זו, סבור שמפעל זה לא נועד להכנת העיר למצור האשורי, אלא מטרתו הייתה השקיה טובה יותר של גני המלך. דעה זו לא מקובלת על החוקרים האחרים. אשר גרוסברג פותר בעיה זו בכך שהוא מסביר שהמפעל שיזם חזקיהו כדי להכין את העיר למצור האשורי כולל את חלקה הדרומי של תעלת השילוח (החלק שחצוב כמנהרה), ולא את נקבת חזקיהו. חלק זה נחצב בעזרת פירים או פתחים צדיים – מכל פתח חצבו לשני כיוונים, כך שבחציבה השתתפו חוצבים רבים. בדרך זו יכלו להשלים את החציבה בתוך זמן קצר, כחלק מההכנות המהירות למצור. נקבת חזקיהו, לדעת אשר גרוסברג, היא מפעל שחזקיהו החל בו לפני מסע סנחריב והשלים אותו אחריו – אולי כדי להכין את העיר למצב שבו יהיה מצור נוסף.

​מילולית: עיר המתים (נקרוס – מת; פוליס – עיר). כינוי לאזורי הקבורה מסביב לערים שונות בעת העתיקה. כינוי זה מדמה מצב שבו לצד עיר החיים, שבה בתי מגורים, ניצבת עיר המתים ובה הקברים – מקום המגורים של המתים.

בתקופת הבית הראשון סבבו את העיר מספר אתרי קבורה, שיצרו יחדיו את עיר הקברים – הנקרופוליס – של ירושלים בתקופה זו. אתרי קבורה מתקופת הבית הראשון מצויים בכמה מקומות:

1. במדרון המזרחי של הקדרון – מול עיר דוד;
2. במדרון הגיא – מול העופל;
3. מצפון לעיר;
4. ממערב לעיר ומדרומה, במדרונות של גיא בן הינום.

סיתות של שולי האבן בעיבוד אחר מאשר של החלק המרכזי – "הזיז", או בצורה שקועה יותר. קירות המגדל החשמונאי בנויים אבני גזית עם סיתות שוליים ואילו הזיז מעובד חלקית.

עמוד שחצוב מאבן אחת ולא בנוי מכמה אבנים או מחוליות. זוג העמודים המערבי בבית אחיאל היה מונוליתי.

מלך מצרים. בשנת 609 לפנה"ס יצא לעזרתה של אשור בקרב המכריע כנגד בבל בעיר חָרָן שבמסופוטמיה. בדרכו ממצרים למסופוטמיה עבר פרעה נכה בארץ ישראל. על פי המתואר במקרא, יאשיהו יצא לקראת פרעה נכה, מלך מצרים, בסמוך למגידו שבצפון הארץ, ופרעה נכה הרג אותו.

​אחרון מלכי יהודה, דודו של יהויכין ובנו של יאשיהו, מלך בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס. בימיו נחרבו ירושלים ובית המקדש הראשון.

בתחילת שלטונו נשאר צדקיהו נאמן לבבל והעלה לה מיסים כנדרש, אולם במרוצת השנים התגברו הקולות התקיפים שקראו למרוד בבבל. חולשתו של המלך צדקיהו מול המצדדים במרידה בבבל והיעדרה של האליטה השלטונית המנוסה הביאו לבסוף את צדקיהו למרוד בבבל בשנת 589 לפנה"ס, למרות ניסיונותיהם של הנביא ירמיהו וגדליה בן אחיקם המתונים להניא אותו מכך (למנוע ממנו לעשות זאת). שנה מאוחר יותר הגיעו הבבלים בהנהגת נבוכדנצר לדכא את המרד. הם כבשו את שטחי ממלכת יהודה, ואחרי כשנתיים של מצור, בשנת 586 לפנה"ס, הבקיעו את חומות ירושלים, החריבו אותה ואת בית המקדש והגלו את מרבית תושביה לבבל. צדקיהו עצמו נמלט מהעיר, אך נתפס באזור יריחו. הוא הובא בפני נבוכדנצר, בניו הומתו מול עיניו ומיד אחר כך ניקרו הבבלים את עיניו.

פסלים קטנים. בחפירות אביגד בעיר העליונה נמצאו שני סוגים של צלמיות מתקופת בית ראשון: צלמיות של חיות דמויות סוס וצלמיות של נשים. מצד אחד, מדובר בממצא מפתיע, שהרי עשיית פסלים אסורה בתורה, כל שכן שימוש בהם. מצד שני, קריאה מדוקדקת בתנ"ך מלמדת ששימוש בצלמיות כקמעות היה נפוץ באוכלוסייה הישראלית בתקופה זו. את הדבר ניתן ללמוד מהפעמים הרבות שבהן הנביאים יוצאים כנגד השימוש בתְרָפִים (צלמיות). לא ברור מה היה השימוש בצלמיות החיות, אך צלמיות הנשים שימשו כנראה כצלמיות פריון – קמע להבטחת לידה מוצלחת, או להבטחת פריון בעסקים או ביבולים החקלאיים.

​עיר מדינה במסופוטמיה (ארץ בין הנהרות – בין הפרת והחידקל) שהייתה חלק מהאימפריה האשורית. בבל הפכה לאימפריה משמעותית עם התפוררותה של האימפריה האשורית, ששלטה עליה. בסוף המאה ה-7 לפנה"ס הכניעה בבל את אשור והפכה למעשה לאימפריה עולמית. נְבוּכַדְנֶצַּר – מלך בבל בתקופה זו – הוא שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס, והגלה את תושבי ירושלים לבבל. בשנת 539 לפנה"ס נכבשה בבל בידי כורש מלך פרס.

​קבורה שנייה. בימי הבית הראשון כאשר הבשר נרקב, אחרי כשנה, לוקטו העצמות מהדרגש והועברו לבור האיסוף ("המאספה") ביחד עם החפצים הנלווים. בתנ"ך קיימים אזכורים רבים המרמזים על שני שלבי הקבורה, לדוגמה בדברי יעקב לבניו: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי" (בראשית מט, כט). נראה שהפועל "נאסף" מתאר את הקבורה הראשונית, ואילו הפועל "קברו" מתאר את הקבורה המשנית והסופית.

קבר מפואר חצוב בסלע שבפתחו הכתובת: "זאת [קבורת ...]יהו אשר על הבית. אין פה כסף וזהב [כי] אם [עצמותיו] ועצמות אמתו אִתו. ארור האדם אשר יפתח את זאת". אין ספק שהאדם שנקבר כאן היה מהשרים החשובים בממלכה. התפקיד "אשר על הבית" הוא תפקיד בכיר והוא נזכר בתנ"ך. הנביא ישעיהו יוצא נגד שֶׁבְנָא אשר על הבית, בזמן ההכנות למצור סנחריב: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת: לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה, עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת. מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר? חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ, חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ" (ישעיהו כב, טו–טז). מהכתובת ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

1. אמתו של האיש (אשתו? פילגשו?) נקברה איתו;
2. הוא נקבר עם חפצים אישיים יקרים. החוקרים מניחים שבכתובת כתוב בדיוק ההפך כדי למנוע פריצה לקבר;
3. הכתובת נועדה למנוע, באמצעות קללה, משודדי קברים להוציא את החפצים היקרים. יש מקום להניח שידיעת הקריאה הייתה נחלת רבים – שכן אחרת יהיה קשה להבין כיצד הקללה עשויה להתריע פורצים. הקללה המופיעה בכתובת גם מעניקה אישור נוסף לאמונה בכוחות מאגיים בתקופה זו.

​קבר מונומנטלי במורדות הקדרון, מול עיר דוד. מדובר בקובייה החצובה בסלע, שבתוכה נחצב חדר קבורה ועל גגה הייתה בנויה בעבר פירמידה. נראה שהפירמידה הביאה לייחוסו של הקבר לבת פרעה, הנזכרת כאחת מנשות שלמה המלך (ייחוס שאין לו בסיס). הסגנון המצרי בא לידי ביטוי גם בחציבה של כרכוב הגג (הרצועה הבולטת המקיפה את גג המבנה).

​הקבר משפחתי של מלכי בית דוד. על פי התיאור המקראי, מלכי בית דוד נקברו בקבר משפחתי בתוך תחומי העיר. נראה שמלכי יהודה המאוחרים, מימי מנשה והלאה, נקברו בקבר אחר שהיה ב"גן עוזא". מראשית המחקר ההיסטורי-ארכאולוגי של ירושלים נעשו ניסיונות רבים לאתר קברים אלו – בינתיים ללא הצלחה. במאה ה-19 הוצע לזהות את הקברים בחלקה הדרומי של הגבעה המזרחית, אך חפירות שערך במקום ריימונד וויל לא גילו הוכחות לכך. המסורת היהודית, וכך גם המסורת הנוצרית והמסורת המוסלמית, מזהה את קבר דוד בהר ציון – אך אזור זה היה מחוץ לתחומי ירושלים בימיו של דוד. חוקרים אחדים ובהם גבי ברקאי סברו שלמסורת זו יש בסיס, ואכן בבדיקות שערך הארכאולוג עמית ראם נמצא שמתחת למתחם "קבר דוד" בהר ציון קיים חלל גדול, שתואר כבר במאה ה-19 על ידי החוקר האיטלקי ארמטה פיארוטי. חלל זה מזכיר את החלל המצוי מתחת למערת המכפלה בחברון. ממצא זה השיב לדיון את האפשרות שבהר ציון מצויים הקברים של מלכי יהודה המאוחרים. הממצא היחיד שיש בידינו בנוגע למלכי בית דוד הוא לוח אבן רבוע ועליו כתובת ארמית מימי הבית השני שתרגומה: "לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה ולא לפתוח". הלוח נמצא באוסף פריטים בכנסיית העלייה הרוסית על פסגת הר הזיתים, כך שלחוקרים אין ידיעה על מקום הימצאה של הכתובת. החוקרים סבורים שאת עצמותיו של עוזיהו העבירו בימי הבית השני מהקבר המקורי מסיבה כלשהי. אם כך, ייתכן שבימי הבית השני היה קבר עוזיהו בהר הזיתים.

קברים גדולים הכוללים מצבות קבורה מפוארות. קברים כאלה מצויים במורדות הקדרון, מול עיר דוד. בולטים בהם שני קברים: קבר בת פרעה וקבר "...יהו אשר על הבית".

בנייה לסירוגין. פעם אחת החלק הצר של האבן – ה"ראש" – פונה החוצה, ופעם אחת החלק הארוך של האבן – ה"פתין" – פונה החוצה. בבניית פינה כמו במגדל הישראלי המשמעות היא שפעם אחת הראש פונה צפונה ופעם מזרחה. כמה קטעי חומות שנחשפו משלהי ימי הבית הראשון נבנו בשיטת ראשים ופתינים.

​שטח חפירות נרחב בחלקה הצפוני והגבוה של גבעת עיר דוד שנחפר בידי יגאל שילה בשנים 1978–1985. שטח זה נחפר בחלקו על ידי קתלין קניון בראשית שנות השישים, ועוד קודם לכן בידי מקאליסטר ודנקן, אך החפירה הורחבה בהרבה על ידי שילה. שטח זה, שנמצא בחלק העליון של המדרון המזרחי, סומן על ידו באות G, ומכאן נובע שמו של השטח עד היום.

הממצא הבולט ביותר בשטח G הוא מבנה האבן המדורג, שנבנה בתקופת ההתנחלות או בימי הממלכה המאוחדת.

אל תוך המבנה המדורג נבנו שלושה מבנים: בית אחיאל, החדר השרוף ובית הבולות. בין החוקרים קיימת מחלוקת לגבי תקופת בנייתם של מבנים אלו: ג'יין קאהיל מתארכת אותם למאה ה-10 לפנה"ס (תקופת הממלכה המאוחדת), בעוד שמרגרט סטיינר מתארכת אותם לשלהי ימי הבית הראשון (המאה ה-7 או ה-8 לפנה"ס).

שלושת המבנים בשטח G נבנו בעקבות הגידול באוכלוסיית ירושלים. לחץ הביקוש לשטחי מגורים הביא לכך שכל שטח אפשרי שימש למטרה זו, אפילו מבנה התמך הישן של הארמון או המצודה הישנה. על פי הממצאים, בשטח זה בנו את ביתן השכבות החברתיות העשירות יותר. סביר להניח שבתי המגורים הישנים של אוכלוסייה זו נתפסו על ידי אנשים משכבות חברתיות נמוכות יותר.

​שער הנזכר בתיאור הכיבוש הבבלי של העיר. הקרב המכריע על העיר נערך, ככל הנראה, בסמוך לשער התווך. אביגד מציע לזהות את שער התווך עם המגדל הישראלי כיוון שהוא נמצא במרכז החומה הצפונית של הגבעה המערבית – מקום הגיוני למקם בו שער. ואכן למרגלות המגדל, בצד הפונה אל מחוץ לעיר, גילה אביגד שרידי שרפה וארבעה ראשי חיצים – שלושה ישראליים ואחד שנראה ששימש את הבבלים.

מנהרה שיוצאת מהמעיין לכיוון דרום, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה II. חלקה הצפוני של תעלה זו מכוסה בגושי אבן גדולים, ואילו חלקה הדרומי הוא מנהרה החצובה מתחת לפני השטח. נראה שחלקה הצפוני של תעלה זו הוביל את מי המעיין לבריכה, שהייתה בערוץ נחל קדרון, סמוך לנקודת המעבר בין שני חלקי התעלה. משם היה ניתן לשחרר מים לכיוון החלקות החקלאיות שבעמק. ממצאי הבדיקה של רייך ושוקרון אפשרו לראשונה לתארך את חלקה הצפוני של תעלה זו. תקרתה של התעלה עשויה בחלקה גושי אבן גדולים, המהווים חלק מהביצורים שנמצאו בחפירות ושתוארכו לתקופת הברונזה התיכונה. אם כך, גם חלקה הצפוני של התעלה חייב להיות מתקופה זו, או קדום לה במקצת.

לדעתו של אשר גרוסברג, המפעל שיזם חזקיהו כדי להכין את העיר למצור האשורי כולל את חלקה הדרומי של תעלת השילוח (החלק שחצוב כמנהרה), ולא את נקבת חזקיהו. חלק זה נחצב בעזרת פירים או פתחים צדיים – מכל פתח חצבו לשני כיוונים, כך שבחציבה השתתפו חוצבים רבים. בדרך זו יכלו להשלים את החציבה בתוך זמן קצר, כחלק מההכנות המהירות למצור.

פיסת טין (בוץ) קטנה שהוצמדה לחוטים שבהם קשרו מסמכים חשובים ומסמכים רשמיים שנכתבו על גבי פפירוסים. על הבולה הוטבע חותם של פקיד או של בעל המסמך, וטביעת חותם זו כללה ציורים או שמות. שיטה זו הבטיחה שאם המסמך ייפתח על ידי אדם לא מורשה, לא יהיה ניתן להסתיר זאת.

אחד משלושת המבנים שנבנו אל תוך המבנה המדורג בשטח G. בית מגורים שבנוי על פי תוכנית של בית ארבעת המרחבים. שמו של הבית ניתן לו משום שנמצאו בו שתי כתובות על שברי חרס ובהן מוזכר השם אחיאל. הכניסה לבית הייתה מצד דרום. זוג העמודים המערבי היה מונוליתי (חצובים מאבן אחת), וזוג העמודים המזרחי היה בנוי מכמה אבנים. בחדר הפנימי של הבית, בקירו המערבי, מצוי שקע ששימש כנראה כארון. צמוד לבית נמצא תא שירותים פרטי ובו אסלה חצובה באבן, הניצבת מעל בור שקיעה. מתקן זה נדיר מאוד בתקופה זו ביהודה. הימצאותו בבית אחיאל, כמו גם בבית נוסף בחלק דרומי יותר של עיר דוד, עשויה להעיד על עושרם של תושבי אזור זה.

​תוכנית נפוצה של בתים בארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל. בתים כאלו היו אופייניים מאוד לאוכלוסייה הישראלית באותה התקופה. הבתים שנבנו על פי שיטה זו מורכבים משלושה מרחבים אורכיים ומחדר רוחב אחורי.

​אחד משלושת המבנים שנבנו אל תוך המבנה המדורג בשטח G. בחלק המזרחי של השטח נחשף קצהו של מבנה נוסף. במבנה זה נמצאו 51 בּוּלוֹת. ממצא זה מעיד שבמקום היה ארכיון ממלכתי או בית של פקיד בכיר, שבו נשמרו המסמכים שהיו חתומים בבולות. השרפה שהתחוללה באזור זה בעת חורבן הבית הראשון צָרפה את הבולות העשויות טין (בוץ) וכך הן נשמרו. על רוב הבולות כתובים שמות בסגנון המוכר מהתנ"ך, ובהם גם שם המופיע בספר ירמיהו – גמריהו בן שפן. חשוב לציין שבבריכה החצובה מצאו רייך ושוקרון קבוצה נוספת של בולות.

​בריכה המצויה בתחתית ערוץ הגיא, סמוך לנקודת החיבור שלו לנחל קדרון. אל בריכת השילוח מתחברות שתי תעלות: תעלת השילוח ונקבת חזקיהו – המזרימה אליו את מי מעיין הגיחון. בריכת השילוח ניצבה בתוך התחום שנוסף לעיר עם הרחבתה בידי חזקיהו.