שיטות המחקר בארכיאולוגיה
ארכיאולוגיה היא מדע, שעוסק בחקר התרבות החומרית של העבר, על ידי חפירה בשרידים שהצטברו מתקופות העבר וחשיפת ממצאים חומריים שונים – מבנים וממצאים קטנים. מעבר לחשיפת הממצא עצמו, הארכיאולוגיה עוסקת בפירוש של הממצאים – תיארוכם (כלומר, קביעת התקופה אליה הם שייכים) והבנת משמעותם (שימושם, הסיבות לייצורם או הקמתם, הטכנולוגיה ששימשה לשם כך, הנסיבות ההיסטוריות שהם מייצגים וכד'). לארכיאולוגיה המודרנית שיטות קבועות לפריסת החפירה בשטח ולתיארוך הממצאים.
חפירה ארכיאולוגית תתנהל, ככל האפשר, על ידי יצירת ריבועי חפירה. החפירה בכל ריבוע תתנהל, ככל האפשר, בשמירה על רצפת הבור מפולסת (כלומר, ישרה ומקבילה). הרעיון, שעומד בבסיס שיטה זו, הוא רעיון הסטרטיגרפיה (השכבתיות). על פי רעיון זה – שרידי העבר הצטברו בזה על גבי זה ויצרו שכבות – כל שכבה מייצגת תקופה, וסדר השכבות הוא סדר התקופות. חפירה, תוך שמירה על רצפה מפולסת, תבטיח שבכל שטח הבור מיוצגת שכבה (תקופה) אחת. קירות הבור מציגים את חתך התקופות.
הארכיאולוגיה מאפשרת שני סוגים של תיארוך: תיארוך יחסי – כלומר, מה קודם למה – ללא מידע ישיר על התקופה; ותיארוך מוחלט – כלומר, מאיזו תקופה הממצא – לפני כמה שנים הוא נוצר או נבנה. לשם תיארוך יחסי, הארכיאולוג מפענח את סדר השכבות או את סדר המבנים. בדרך כלל – ככל שהשכבה נמצאת למטה יותר – כך היא קדומה יותר, אך לעתים היחס הוא מורכב יותר (למשל, חפירת תעלה בקרקעית תעלה קיימת תיצור סדר הפוך – הרצפה הנמוכה יותר, היא של התעלה המאוחרת יותר).
התיארוך המוחלט יכול להיקבע, על ידי ממצא שמכיל עדות ישירה על זמן יצירתו (מטבע הנושאת תאריך, כתובת שבה מצוינת התקופה וכד'), על ידי ממצא שיש לו תיעוד היסטורי כמו שכבת שריפה שמתאימה לשריפה שתקופתה ידועה, או על ידי ממצא אופייני כלשהו לתקופה. הממצא על פיו מתארכים ברוב המקרים הוא ממצא כלי החרס. כלי החרס היו נפוצים מאוד, זולים מאוד ושבירים מאוד.
בנוסף, צורת העיצוב של כלי החרס השתנתה במהירות רבה – כך שכיום הארכיאולוגים יודעים לזהות מכלולי כלי חרס אופייניים לכל תקופה. מספיק שארכיאולוג מוצא שברים ניתנים לזיהוי של כמה כלי חרס – וניתן לקבוע איזו תקופה הם מציינים. אם הממצאים האופייניים – מטבעות, כלי חרס וכד' – נמצאים בהקשר ברור למבנה כלשהו (מתחת לרצפתו, מונחים ישירות על הרצפה וכד') – יוכל הארכיאולוג לקבוע כך את תקופת הקמת המבנה או את תקופת השימוש בו.
קיימת גם שיטה מדעית לתיארוך מוחלט – פחמן 14. שיטה זו מבוססת על ההתפרקות בקצב קבוע וידוע של סוג (איזוטופ) זה של פחמן. בממצאים המכילים פחמן (ממצאים אורגניים כמו שרידי עץ, עורות, עצמות או שרידם אחרים של צמחים או בעלי חיים) ניתן לבדוק את כמות הפחמן 14 הקיימת, וכך לחשב כמה זמן עבר מאז אותה חיה או אותו עץ מתו וייצרו מהם את הממצא. שיטה זו מצביעה לארכיאולוג על חלון זמן (טווח שנים), שבו היה עשוי להיווצר אותו ממצא.
על שיטות אלו מתבססים הארכיאולוגים בקביעת תקופתם של הממצאים. בספר, בדרך-כלל, לא מוסבר מהי השיטה בה השתמשו הארכיאולוגים כדי לקבוע את התיארוך – אך בדרך כלל מדובר בכמה שיטות שונות.
