מונחים

ארכיון ממלכתי מצרי מן המאה ה-14 לפנה"ס, שרובו היה שייך למלך אַמֶנְחתֶפ הרביעי, הידוע גם בשמו אַחֶ'נאַתּון. באִגרות שנמצאו בארכיון זה נשמרה עדות על ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת, ועל יחסיה עם ערי הממלכה השכנות לה ועם מצרים. בארכיון אל-עמארנה נשמרו מכתבים שנשלחו למלך מצרים, ובהם מכתבים רבים משליטי ערי הממלכה הכנעניות. בין מכתבים אלה מצויות שש אגרות ששלח עַבְּדִ-חֶבָּה מלך ירושלים.

התמונה העולה מתוך מכתבי אל-עמארנה היא תמונה של היחלשות השליטה המצרית בארץ כנען. היחלשות זו באה לידי ביטוי בשני תהליכים עיקריים:

1. חלק מערי הממלכה הכנעניות חוזרות לנהל מדיניות עצמאית ובלתי תלויה במצרים. את התהליך הזה אפשר לראות באיומים על מלך ירושלים מצד שכניו – ממלכת גזר וממלכת שכם, שמקימות כנגדו מעין ברית ביחד עם ערים נוספות – גת, לכיש ואשקלון. ערים אלה תוקפות את ממלכת ירושלים בשולי אזור שליטתה, ואף מאשימות את מלך ירושלים בחוסר נאמנות למצרים, אולי כדי להחלישו;
2. על שלומה של ירושלים מאיים גם גורם המכונה "עפירו" – קבוצות חוץ-חברתיות של מורדים או שודדים שפושטים על מרחב השליטה של ערי הממלכה, ואולי גם זוכים לסיוע מצד חלק מהערים האלה.

על פי דברים אלו אפשר להציע כמה פרשנויות לדבריו של מלך ירושלים: פרשנות אחת יכולה להיות שמלך ירושלים נתון בלחץ ביטחוני ובחרדה רבה כל כך, ולכן הוא אינו מעז לעזוב את תחומי העיר כדי להגיע לפגישה עם מלך מצרים. פרשנות אחרת יכולה להיות שמלך ירושלים חושש להגיע לפגישה עם מלך מצרים, והוא מתרץ זאת בלחץ הביטחוני שהוא נתון בו. במקום להגיע לפגישה עם מלך מצרים, הוא שולח אליו בקשות חוזרות ונשנות לעזרה, ומבקש ממנו כי ישגר צבא סדיר מצרי לעזרתו. מתוך החזרה על הבקשה אנחנו יכולים להבין כי החרדה הייתה רבה וכי העזרה לא מיהרה להגיע. פניות אלו לעזרת מלך מצרים עשויות לרמז גם על מעמדה הבכיר של ירושלים באזור ההר: ייתכן שמעמד זה הוא שהביא את הערים האחרות לפעול כנגד ירושלים, שייצגה בעיניהן את השלטון המצרי, ומצד שני ייתכן שמעמד זה הביא את מצרים לייחס לעיר חשיבות רבה כמפתח לשליטתה באזור ההר. מעמדה השונה של ירושלים עשוי לרמז כי אוכלוסיית העיר, או לפחות שכבת המנהיגות שלה, הייתה שונה מזו שבשאר ערי הממלכה. יחד עם זאת, האזכורים המעטים של ירושלים במקורות מצריים בני התקופה, לעומת האזכורים הרבים של ערים כנעניות אחרות במקורות אלו, עשויים לרמז שלירושלים לא היה מעמד חשוב בארץ כנען בעיני המצרים. יש לזכור שאזור ההר כולו היה חשוב פחות מאזורי העמקים.

החלק הנמוך ביותר בקרקעית הבריכה החצובה שהיה יכול להתמלא במים מהתעלות. יתכן שזה היה המקום שממנו נשאבו המים במערכת פיר וורן.

מהמעיין לכיוון דרום יוצאת מנהרה, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה II וכונתה גם "תעלת השילוח". במרחק של מטרים ספורים מהמעיין, מתפצלת מערבה מתעלה II תעלה קצרה, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה III. תעלה זו יכולה להוביל מים אל החדר העגול, אך תקופת חציבתה אינה ידועה.

​שלב בתולדות האנושות שחל משעה שיש בידינו מסמכים כתובים המתארים את התקופה, וכך יש לנו אפשרות לקבל מידע ישיר עליה. התקופות ההיסטוריות נקראות בדרך כלל על שם השלטון או התרבות האתנית שאפיינה אותן: התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית, התקופה הרומית וכו'. ראשית העידן ההיסטורי בארץ ישראל הוא רק בשלב מתקדם של תקופת הברונזה – בתקופת הברונזה התיכונה.

מבנה אבן מדורג וגדול מאוד, הממצא הבולט ביותר בשטח G. מתחתיו נחשף מבנה של קירות צולבים היוצרים מעין תיבות ("ארגזים") שמולאו באבן. גודלו של המבנה המדורג ומיקומו בראש הגבעה – בחלק הגבוה ביותר של העיר – הביאו את שילה להניח שבמקום עמדה המצודה של העיר. ג'יין קאהיל, שעיבדה את ממצאיו של שילה בשטח G ופרסמה אותם, הגיעה למסקנה שמבנה הארגזים הוא מראשית תקופת הברזל (תקופת הברזל א', תקופת ההתנחלות).

בין החוקרים קיימת מחלוקת בשאלת הקשר בין המבנה המדורג לבין מבנה הארגזים – האם מדובר בשני מבנים נפרדים משתי תקופות נפרדות, או בשני חלקים של אותו מבנה? חלק מהחוקרים, ובהם מרגריט סטיינר, שעיבדה ופרסמה את ממצאיה של קתלין קניון בשטח זה, סבורים שמדובר בשני מבנים שונים: תחילה (בתקופת ההתנחלות) נבנה מבנה הארגזים, כמבנה תמך למבנה שלא שרד ועמד בראש המדרון, ורק בתקופה מאוחרת יותר (בתקופת הממלכה המאוחדת) נבנה המבנה המדורג – שאף הוא שימש לתמיכה במבנה גדול בראש המדרון, או לשם העצמתו בעזרת המראה המרשים של המדרגות. חוקרים אחרים, ובהם ג'יין קאהיל, סבורים שמדובר במבנה אחד, שהוקם בתקופה אחת (תקופת ההתנחלות), וכי מבנה הארגזים הוא אך ורק הבסיס של המבנה המדורג. גם על פי דעה זו, מדובר במבנה תמך או העצמה למבנה גדול שעמד בראש המדרון.

​שני קירות מסיביים ומקבילים זה לזה שנחשפו בידי החוקרים רוני רייך ואלי שוקרון, ותוארכו לתקופת הברונזה התיכונה. קירות אלו נמשכים ממערב למזרח, כלומר יורדים על המדרון של הגבעה לכיוון המעיין. קירות אלו יצרו מסדרון מבוצר, שאיפשר ירידה לכיוון מתחם המעיין מעל פני האדמה, במקביל למעבר במנהרות של מערכת פיר וורן מתחת לפני האדמה.

​מורדים או שודדים המוצגים כאויבי ערי הממלכה הכנעניות. ייתכן שמדובר באנשים חסרי קרקע שנדדו ממקום למקום, ואולי הם היו גם שכירי חרב. יש הרואים בעפירו את העברים, ובהתאם לכך הם מבינים את אזכורם במכתבי אל-עמארנה כאזכור לכיבוש הארץ בידי שבטי ישראל. עם זאת, לא ברור אם העפירו היו קבוצה אתנית או מעמד חברתי. נוסף על כך, לא ברור אם שורש המילה עפירו הוא ע.פ.ר, ואז הכוונה לחסרי אדמה, או שניתן לקרוא את שמם "עבירו", ואז ייתכן שאכן הכוונה לעברים.

​החומה הקדומה ביותר של ירושלים שנבנתה בתקופת הברונזה התיכונה באמצע המדרון של הגבעה והמשיכה לשמש גם בתקופות מאוחרות יותר. החומה נבנתה מאבני גוויל גדולות בראש מצוק סלע שנחשף במדרון המזרחי. את החומה הזאת חשפה לראשונה הארכאולוגית הבריטית קתלין קֶנְיוֹן בשנות השישים (1961–1967). בקטע שנחשף מעל המעיין הבחינה הארכאולוגית בפנייה של החומה, ועל זה ביססה הנחה שאולי במקום היה מגדל או שער שדרכו יצאו למעיין. (קטע נוסף מחומה זו נחשף במדרון מדרום למעיין, בשטח שסומן בשנות השבעים כשטח E על ידי הארכאולוג הישראלי יגאל שילה. לדעתם של חוקרים רבים, חומה זו הייתה לאורך המדרון המזרחי של גבעת עיר יבוס, והיא שימשה תוואי לחומת העיר גם בתקופות מאוחרות יותר.

החוקרים רוני רייך ואלי שוקרון, שחפרו באזור המעיין ומערכת פיר וורן, חשפו שני קירות מסיביים ומקבילים זה לזה, אשר תוארכו אף הם לתקופת הברונזה התיכונה. קירות אלו יוצרים מסדרון מבוצר, והם נמשכים ממערב למזרח, כלומר יורדים במדרון ומצטלבים עם חומת קניון. המסיביות הרבה של קירות אלו ביחס לחומת קֶנְיוֹן, והעובדה שלא נמצא המשך לחומה מדרום אליהם, הביאו את רייך ושוקרון למחשבה שאולי החומה שקניון חשפה כלל אינה חומת העיר, אלא חלק ממבנה כלשהו. נושא זה טרם בורר די הצורך, ואין לנו מספיק נתונים כדי לבסס מסקנה ברורה בנושא.

​האוכלוסייה הנזכרת במקרא כאוכלוסיית ירושלים בראשית תקופת הברזל. אוכלוסייה זו שונה מהאוכלוסייה שהייתה בערי הממלכה הכנעניות האחרות. על פי הצעתו של הארכאולוג והחוקר בנימין מזר, היבוסים הם עם ממוצא חִיתי (ממלכה קדומה שהייתה באזור טורקיה של ימינו), אשר ניצל את ההזדמנות שהעיר הייתה הרוסה וריקה והתיישב בה.

​כתבים שנמצאו במצרים ומהווים את העדות הכתובה הקדומה ביותר על קיומה של ירושלים. כתבים אלו כוללים שתי קבוצות: קערות חרס או צלמיות טין (פסלים קטנים עשויים אדמה), שעליהן כתובות קללות (מְאֵרוֹת) כנגד אויביה של מצרים. בין שתי הקבוצות קיים פער זמן, אך שתיהן מתוארכות לראשית האלף השני לפנה"ס (המאה ה-19 והמאה ה-18 לפנה"ס) – תאריך התואם לתקופת הברונזה התיכונה בארץ ישראל. תכליתם של כתבים אלה הייתה מאגית (מאגיה היא אמונה ביכולת של האדם להשפיע על העולם באמצעות כוחות על-טבעיים). מלכי מצרים סברו שהם מבטיחים את ניצחונם על אויביהם על ידי יצירת קערות החרס או הצלמיות, כתיבת שמם של האויבים עליהן בתוספת קללות כנגדם, ושבירת הכלים בטקס מיוחד. בכתבי המארות נזכרות ערים רבות בארץ כנען ושמות השליטים שלהן. בשתי קבוצות הכתבים מוזכרת גם ירושלים ("ירושלמם"), ובאחת מהן שמות צמד שליטיה – "יקרעם" ו"סת'ען" (קרי: שסען).

כתבי המארות מלמדים אותנו על עצם קיומה של העיר, על שמה, על שמות המושלים שלה (שמלמדים אותנו כי האוכלוסייה בעיר הייתה אוכלוסייה שמית) וגם על מעמדה. ירושלים היא כמעט העיר היחידה מאזור ההר (פרט לשכם) שנזכרת בכתבי המארות. מכאן אנחנו יכולים להסיק כי ביחס לאזור ההר, העיר הייתה חשובה בעיני השלטון המצרי.

​מבנה של קירות צולבים היוצרים מעין תיבות ("ארגזים") שמולאו באבן, שנחשף מתחת למבנה המדורג בשטח G. ג'יין קאהיל, שעיבדה את ממצאיו של שילה בשטח G ופרסמה אותם, הגיעה למסקנה שמבנה הארגזים הוא מראשית תקופת הברזל (תקופת הברזל א', תקופת ההתנחלות).

בין החוקרים קיימת מחלוקת בשאלת הקשר בין המבנה המדורג לבין מבנה הארגזים – האם מדובר בשני מבנים נפרדים משתי תקופות נפרדות, או בשני חלקים של אותו מבנה? חלק מהחוקרים, ובהם מרגריט סטיינר, שעיבדה ופרסמה את ממצאיה של קתלין קניון בשטח זה, סבורים שמדובר בשני מבנים שונים: תחילה (בתקופת ההתנחלות) נבנה מבנה הארגזים, כמבנה תמך למבנה שלא שרד ועמד בראש המדרון, ורק בתקופה מאוחרת יותר (בתקופת הממלכה המאוחדת) נבנה המבנה המדורג – שאף הוא שימש לתמיכה במבנה גדול בראש המדרון, או לשם העצמתו בעזרת המראה המרשים של המדרגות. חוקרים אחרים, ובהם ג'יין קאהיל, סבורים שמדובר במבנה אחד, שהוקם בתקופה אחת (תקופת ההתנחלות), וכי מבנה הארגזים הוא אך ורק הבסיס של המבנה המדורג. גם על פי דעה זו, מדובר במבנה תמך או העצמה למבנה גדול שעמד בראש המדרון.

מבנה אבן גדול המקושר למבנה המדורג באמצעות קיר אבן מסיבי (קיר 20), שנחשף בידי אֵילת מזר בראש המדרון מעל שטח G. אֵילת מזר תִּאֲרְכָה את מבנה האבן הגדול לשלב מאוחר יותר של תקופת הברזל (ברזל ב', תקופת הממלכה המאוחדת), אולם חוקרים אחרים ובהם אברהם פאוסט ועמיחי מזר, חולקים על תִּאֲרוּךְ זה וסבורים כי מבנה האבן הגדול הוקם ביחד עם המבנה המדורג בראשית תקופת הברזל (תקופת הברזל א', תקופת ההתנחלות). (חוקרים אלה רואים במבנה האבן הגדול מבנה יבוסי, ששימש אולי כמצודת העיר.

כך או כך, נראה שבחלקה הצפוני הגבוה של העיר עמדה מצודה שהוקמה בראשית תקופת הברזל. מיקומה של המצודה תואם לא רק את צרכיה הביטחוניים של העיר, לנוכח היעדרותו של ביצור טבעי מצד צפון, אלא גם מתאים לתוכנית עיר מקובלת בתקופה זו. ברוב ערי התקופה ניצבה בחלק הגבוה של העיר המצודה השלטונית ששימשה את המלך. קיימת אפשרות לייחס את בניית המצודה ליבוסים – אותו עם שאולי חדר לירושלים באותה התקופה, ואשר ניצב בפני דוד המלך בבואו לכבוש את ירושלים.

​מלכה של ירושלים הנזכר בסיפור מלכיצדק ואברם. מתוך הסיפור אנחנו לומדים על מפגש קדום בין אבי האומה, אברם, לבין מלך ירושלים – מפגש שהוא לבדו מעיד על זיקה בין העיר לבין עם ישראל. יתרה מכך, בין אברם לבין מלכיצדק מתקיימת הערכה הדדית: מלכיצדק מברך את אברם; אברם נותן למלכיצדק מעשר כאות תודה.

בהתבוננות מעמיקה יותר אנחנו יכולים להבחין ברמז לקדושה מוקדמת של ירושלים לעם ישראל. מלכיצדק הוא כוהן לאל עליון, קונה שמים וארץ – שבהמשך אותו סיפור מוזכר כשם נרדף לאלוהי ישראל. ייתכן שיש בדברים אלה כדי לרמוז שבירושלים, עוד לפני כיבוש דוד, התקיימה אמונה מונותאיסטית – אמונה באל אחד (גם אם המילה "עליון" נותנת לנו הרגשה שאולי יש גם אלים "תחתונים").

סיפור מקראי המתאר את מלחמת יהושע בברית חמשת מלכי הדרום, שבראשה עמד אדוני-צדק מלך ירושלים. אחרי ששבטי ישראל חדרו לארץ כנען בפיקודו של יהושע וכבשו את יריחו ואת העי – כרתו הגבעונים (אנשי גבעון המצויה מצפון לירושלים, על גב ההר) ברית עם יהושע ושבטי ישראל. הפרשנות המקובלת היא שברית זו משקפת את החשש של הגבעונים מכוחם של שבטי ישראל: הם העדיפו לכרות ברית ולשעבד את עצמם מאשר לעמוד בסכנה קיומית.

מלך ירושלים בתקופה זו – על פי המסופר בספר יהושע – הוא אדוני-צדק, שם בעל סיומת שמזכירה לנו את מלכיצדק מלך שלם, שעמו נפגש אברם. ייתכן שמדובר כאן בשם שושלתי של מלכי ירושלים, וייתכן גם שהדמיון נובע מהמקור המאוחר של סיפורים אלו. מלך ירושלים חושש מהחדירה של שבטי ישראל לאזור שמצפון מערב לממלכתו ומהברית שנכרתה בין הגבעונים לבין יהושע, ועל כן הוא כורת ברית נגדית עם ארבעה מלכים נוספים באזור. העובדה שמלך ירושלים הוא יוזם הברית והעומד בראשה, עשויה להעיד על מעמדה הבכיר של ירושלים באזור, מעמד שכבר נרמז בתקופת הברונזה במקורות המצריים – כתבי המארות ומכתבי אל-עמארנה.

מטרתה של ברית מלכי הדרום היא להדוף את יהושע ולא לאפשר את חדירת שבטי ישראל לאזור יהודה. קל למלכי הברית לתקוף את גבעון – הצד החלש בברית עם יהושע. נוסף על כך, תקיפתה של גבעון עשויה להכריח את יהושע להגיע לזירת המלחמה עם צבאו – וכך יקבעו מלכי האמורי את שדה הקרב ואת עיתויו.

יהושע, שאולי צפה את מהלכי אויביו, מפתיע אותם בתנועה לילית מהגִלגל שבבקעת הירדן ובתקיפת מחנה מלכי האמורי עם שחר. התקיפה מצליחה מאוד וצבא חמשת המלכים בורח לכיוון השפלה במעלה בית חורון – הדרך היורדת מירושלים למערב. הקרב מסתיים בשפלת יהודה – עמק איילון, עזקה ומקדה – אזור השפעה של ירושלים, אך מרוחק מן העיר עצמה.

בתום המלחמה הסתתרו חמשת המלכים במערה באזור מקדה שבשפלה. יהושע, שנודע לו על מקום המסתור, הוציא אותם להורג. בהמשך הפרק נזכרות ערים באזור יהודה שהוחרבו על ידי יהושע ואשר תושביהם נהרגו: מקדה, לבנה, לכיש, גזר, עגלון וחברון. בכל התיאורים הללו לא נזכר כיבוש של ירושלים או הרג תושביה, אלא רק הוצאתו של מלכה להורג. אמנם קשה ללמוד משתיקתו של המקרא בקשר לאירוע שלא היה, ואולם מצד שני ראינו שעד כה הדגיש המקרא את הזיקה הקדומה של עם ישראל לירושלים, לפיכך ניתן להניח שאילו היה יהושע כובש את ירושלים היה הדבר מצויין בפירוש. כך או כך, הפרק מסתיים בשיבתם של שבטי ישראל אל הגִלגל. מכאן אנחנו עשויים ללמוד שלמרות הניצחון הישראלי במלחמה, לא באה בעקבותיו התיישבות מיידית בערים שנכבשו. רק מאוחר יותר, בתום כל מסעות הכיבוש של יהושע, נזכרת חלוקתה של הארץ לנחלות בין השבטים.

קבוצה של חללים בסלע – טבעיים ומלאכותיים ששימשו כמערכת המים הקדומה של ירושלים. החוקר הבריטי צ'רלס ווֹרֶן גילה כבר בשנת 1867 פִּיר (בור אנכי) שאליו מחוברות כמה מנהרות ותעלות חצובות. משלחת של בריטי אחר, מונטנגיו פַּרְקֶר, חקרה בשנים 1909–1911 ביסודיות רבה את הפיר ואת מערכת המנהרות הקשורה אליו, המצויה באזור המעיין. החוקרים הסיקו שמדובר במערכת שאפשרה שאיבת מים מהמעיין, ללא צורך לצאת מחוץ לחומות העיר. על פי הבנת החוקרים בשלב זה, המערכת הייתה בנויה משלושה חלקים עיקריים:

1. מנהרה החצובה בשיפוע היורד אל ראשו של פיר וורן.
2. פיר וורן – בור אנכי בגובה של כ-12 מטר, שאל ראשו ניתן להגיע במנהרה משופעת, ואל תחתיתו מובילה מנהרה חצובה בסלע.
3. המנהרה החצובה בסלע – שהובילה את מי מעיין הגיחון אל תחתית הפיר.

על פי הבנה זו – אנשי העיר יכלו לרדת במנהרה החצובה בשיפוע, להגיע לראשו של הפיר ולשאוב בעזרת חבל את המים, שהגיעו לתחתיתו דרך המנהרה החצובה בסלע. דפנותיו של הפיר לא היו ישרות, ולכן הניחו החוקרים כי לחבל נקשרו נאדות מים (מכלים גמישים עשויים עור) וכך המים לא נשפכו כאשר כלי השאיבה נחבט בדפנות הפיר.

בשנים 1923–1925 חפרה בעיר דוד משלחת בראשותו של ארכאולוג בריטי אחר – רוברט מקאליסטֶר (בשיתוף גארו דַנְקֶן). משלחת זו חשפה ביצורים בראשו של מה שידוע כיום כשטח G, וייחסה אותם לתקופת הברונזה. לפי ממצאיו של מקאליסטר, חומת העיר עברה גבוה במדרון – מעל פתח הכניסה למערכת פיר וורן. בשלב זה, נראָה כאילו מערכת פיר וורן לא יכלה למלא את תפקידה, שכן גם פתח הכניסה למערכת נמצא מחוץ לחומות העיר. אי-הבהירות הזו נפתרה בראשית שנות השישים, אז התגלתה במקום נמוך יותר במדרון חומת קֶנְיוֹן. חומת קניון כוללת את פתח הכניסה למערכת פיר וורן בתחומי העיר, אך אינה כוללת את המעיין עצמו. בעקבות הגילוי הזה תוארכה החומה שמקאליסטר ודנקן מצאו בראש שטח G רק לימי הבית השני.

בשנים 1979–1981 נחקרה ונוקתה מערכת פיר וורן בידי משלחת חפירות ישראלית בראשות הארכאולוג יגאל שילה. מסקנתה של משלחת שילה הייתה שהמערכת מבוססת על חללים קַרְסְטִיים טבעיים. תושבי העיר הכירו את החללים הללו, וקישרו ביניהם באמצעות חציבת מנהרות. בלב המערכת עמד פיר וורן, שאפשר את שאיבת המים דרכו. משלחת שילה לא הצליחה למצוא דרך לתארך ישירות את המערכת, בין השאר בגלל החפירות הקודמות בשטח, ועל כן תִּאֲרכה אותה באופן עקיף לתקופת המלוכה (ימי הבית הראשון). לדעתה של משלחת שילה, מערכת פיר וורן כלל לא הייתה קיימת בתקופת הברונזה. בקביעת תִּאֲרוּךְ זה התבסס יגאל שילה על כך שמפעלים דומים שנמצאו במגידו ובחצור – עריה הגדולות והחשובות של ארץ כנען בתקופת הברונזה והברזל – תוארכו רק לתקופת המלוכה. לדעתו, לא יכול להיות שבעיר קטנה ושולית כמו ירושלים היה קיים מפעל משוכלל כזה לפני שהיה קיים בערים הגדולות והחשובות. כאמור, הבעיה הביטחונית המרכזית במערכת פיר וורן הייתה שמי המעיין נבעו מחוץ לעיר, מה שסיפק מים לאויב הצר עליה, ועשוי היה לאפשר לו לפגוע במים המגיעים לתושביה. לדעתו של יגאל שילה, בעיה זו נפתרה רק בתקופה מאוחרת יותר, עם חציבת נִקְבַּת חזקיהו, שהעבירה את כל מי המעיין אל בריכה שנמצאה בין החומות.

בשנים 1995–2010 נחפר ונחקר אזור המעיין ומערכת פיר וורן בידי הארכאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון. ממצאיהם של רייך ושוקרון חוללו שינוי רב בתפיסתנו את שאלת ההגנה על המים בירושלים הקדומה. רייך ושוקרון הבחינו בשני חלקים של המנהרה היורדת אל ראשו של פיר וורן:

1. מנהרה משופעת בתלילות;
2. מנהרה בעלת שיפוע מתון, המתחילה לאחר קטע אנכי במנהרה העליונה.

רייך ושוקרון תהו מדוע חלקה השני של מנהרה זו נחצב כך שתקרתו ישרה, אך רצפתו יורדת בשיפוע. הרי אין צורך בתקרה גבוהה כל כך, בעיקר אם בחלקים אחרים של המנהרה התקרה נמוכה יותר. תמיהה זו גוברת כאשר בודקים את שכבות הסלע. מתברר כי בעוד שחלקה הראשון של המנהרה חצוב בתוך שכבות סלע המֶלֶכֶּה, הקל לחציבה, הרי שחלקה התחתון של המנהרה חצוב בתוך סלע קשה לחציבה מסוג מִיזִי-אֲחְמָר. אין ספק שחציבת נפח גדול כל כך של סלע קשה עלתה במאמצים מרובים. אם הכוונה הייתה רק להגיע לראשו של פיר וורן, שהוא לב המערכת על פי השקפתו של יגאל שילה, היה אפשר לחצוב את הרצפה במקביל לתקרה בתוך שכבת המֶלֶכֶּה, הקלה לחציבה; רק כאשר הייתה המנהרה מגיעה מעל פיר וורן היה אפשר לקדוח ברצפה כדי להגיע לראשו של הפיר – זו עבודה קלה בהרבה מההנמכה האלכסונית של הרצפה. לפיכך, קשה לראות בפיר וורן את ליבה של המערכת.

בדיקות נוספות הראו שמעל ראשו של הפיר נמצאת מנהרה נוספת, שנמשכת לכיוון דרום. מנהרה זו חצובה כולה בסלע מֶלֶכֶּה, הקל לחציבה. תקרתה היא המשך התקרה של המנהרה היורדת אל הפיר, ורצפתה תואמת את תחילת הקטע שבו המנהרה מתחילה להיעשות נמוכה יותר. ממצאים אלה הביאו את רייך ושוקרון למחשבה שמנהרה זו היא המשכה של חלקה השני של המנהרה היורדת אל פיר וורן.

על פי ממצאים אלה זוהו במנהרה שני שלבים:

1. שלב המנהרה האופקית, שבו נמשכה המנהרה מעל ראשו של פיר וורן (כנראה בלי שחוצביה ידעו על קיומו);
2. שלב שבו הונמכה הרצפה של המנהרה עד לראשו של פיר וורן, ואולי אפילו מעבר לו.

דיון בשלב הראשון של מערכת פיר וורן – שלב המנהרה האופקית – מעלה את השאלה לשם מה נחצבה המנהרה. כדי לחפש תשובה לשאלה זו, נצטרך לבדוק את ממצאי החפירות באזור המעיין.

בחפירות שערכו רייך ושוקרון באזור המעיין נחשפה בריכה חצובה גדולה. תחילה סברו רייך ושוקרון שמים זרמו לבריכה זו בתעלות מהמעיין, ואולי זרמו אליה גם מי גשמים במדרון הגבעה. אולם בהמשך החפירות התברר שרק החלק הנמוך ביותר בקרקעית הבריכה – זה המכונה "החדר העגול"– היה יכול להתמלא במים מהתעלות, וכלל לא בטוח שזה היה המקום שממנו נשאבו המים.

המנהרה האופקית, שהיא השלב הראשון במערכת פיר וורן, הובילה אל אזור המעיין. אזור זה היה מוגן על ידי ביצורים הבנויים מאבני ענק, והם תוארכו על ידי ממצא של חרסים לתקופת הברונזה התיכונה. לנוכח זאת, מסקנתם של רייך ושוקרון הייתה ששלב המנהרה האופקית במערכת פיר וורן נועד לאפשר לאנשים להגיע במעבר תת-קרקעי מוגן אל אזור שאיבה, בתוך מתחם מבוצר. על פי תִּאֲרוּךְ הביצורים לתקופת הברונזה התיכונה, תִּאֲרכוּ רייך ושוקרון את השלב הזה של מערכת פיר וורן גם כן לתקופה זו. כדי להבין כיצד יכלו המים להגיע אל החדר העגול עלינו לפנות אל מערכת התעלות שנחשפה באזור המעיין.

למשלחת פרקר, שנזכרה לעיל, נלווה האב לואי וֶנְסָאן מבית הספר הצרפתי למקרא בירושלים. האב ונסאן שרטט תוכניות וחתכים של החללים והמנהרות שנמצאו באזור המעיין. רייך ושוקרון עקבו אחרי התעלות והחללים ששרטט האב ונסאן, ובדקו אותם לאור הממצאים שלהם. מהמעיין לכיוון דרום יוצאת מנהרה, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה II וכונתה גם "תעלת השילוח". חלקה הצפוני של תעלה זו מכוסה בגושי אבן גדולים, ואילו חלקה הדרומי הוא מנהרה החצובה מתחת לפני השטח. נראה שחלקה הצפוני של תעלה זו הוביל את מי המעיין לבריכה, שהייתה בערוץ נחל קדרון, סמוך לנקודת המעבר בין שני חלקי התעלה. משם היה ניתן לשחרר מים לכיוון החלקות החקלאיות שבעמק. ממצאי הבדיקה של רייך ושוקרון אפשרו לראשונה לתארך את חלקה הצפוני של תעלה זו. תקרתה של התעלה עשויה בחלקה גושי אבן גדולים, המהווים חלק מהביצורים שנמצאו בחפירות ושתוארכו לתקופת הברונזה התיכונה. אם כך, גם חלקה הצפוני של התעלה חייב להיות מתקופה זו, או קדום לה במקצת.

ראוי לשים לב כי כיום מפלס המים במעיין ובמערכת התעלות נמוך בשני מטרים וחצי לערך ממפלס תעלה II. במצב כזה התעלה כמובן לא יכולה הייתה להתמלא במים מהמעיין, ומכאן שבתקופת הברונזה התיכונה מפלס המים במערכת היה חייב להיות גבוה בשני מטרים וחצי לפחות. המפלס הגבוה היה תוצאה של סכר טבעי או מלאכותי, שחסם את זרימת המים לנחל קדרון וגרם לעליית מפלס המים במעיין. המפלס ירד בתקופה מאוחרת לתקופת הדיון שלנו – בעת חציבת נִקְבַּת חזקיהו.

במרחק של מטרים ספורים מהמעיין, מתפצלת מערבה מתעלה II תעלה קצרה, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה III. תעלה זו יכולה להוביל מים אל החדר העגול, אך תקופת חציבתה אינה ידועה.

על פי הממצאים שהוצגו עד כה, שחזרו רייך ושוקרון את דרך השימוש בשלב הראשון של מערכת פיר וורן: אנשי העיר נכנסו למנהרה המשופעת והמשיכו למנהרה האופקית, עברו מעל פיר וורן, בלי לדעת על קיומו, ויצאו מהגבעה למתחם מבוצר. מתוך מתחם זה שאבו התושבים מים וחזרו באותה דרך. בשאלת המקום המדויק שממנו נשאבו המים בתוך המתחם המבוצר קיימת מחלוקת בין החוקרים.

עתה יש להשיב על שאלת הקשר בין ביצורי אזור המעיין לחומות העיר – האם זה היה מתחם מבוצר ומנותק? האם היה מחובר לחומות העיר וכיצד?

תחילה סברו הארכאולוגים כי הביצורים שהתגלו הם מגדלים (והם אכן כונו "מגדל המעיין" ו"מגדל הבריכה") שיצרו מתחם מבוצר אך מנותק מהביצור של העיר. אולם בהמשך החפירות התברר שמדובר בשני קירות מקבילים, שיורדים על המדרון של הגבעה לכיוון המעיין. קירות אלו יצרו מסדרון מבוצר, שאיפשר ירידה לכיוון מתחם המעיין מעל פני האדמה, במקביל למעבר במנהרות של מערכת פיר וורן מתחת לפני האדמה.

יש לציין שבכל מה שקשור להבנת מפעלי המים המנצלים את מי מעיין הגיחון – הדברים עדיין נחקרים וחילוקי הדעות בין החוקרים הם רבים, כך שאין לראות בתיאור שהובא כאן משום תיאור סופי של הדברים. אולם בהכללה ניתן להגיד שמי מעיין הגיחון נוצלו לתעלה חקלאית – תעלת השילוח (תעלה II) – והיה ניתן להגיע אליהם ולשאוב אותם בדרך מאובטחת, דרך מערכת פיר וורן או דרך המסדרון המבוצר.

תיאור תחומי הנחלה של שבט בנימין במקרא. ירושלים נכללה בנחלת שבט בנימין, אך גם אם הוא אכן כבש אותה – והדבר כלל אינו בטוח – הוא לא החזיק בה קודם לתקופת המלוכה.

על פי המסופר בספר יהושע, אחרי שבני ישראל בראשותו של יהושע השלימו את כיבוש הארץ, חולקה הארץ כולה לנחלות בין השבטים השונים. ירושלים נמצאת בגבול שבין נחלתם של שני שבטים: מצפון – נחלתו של שבט בנימין; מדרום – נחלתו של שבט יהודה.

על פי הפרשנות הסבירה ביותר של תיאור קו הגבול בין נחלת שבט בנימין לבין נחלת שבט יהודה, נראה כי הגבול מגיע ממערב, בערך לאורך דרך יפו של ימינו (מכיוון הכניסה הנוכחית לעיר), ויורד לאזור שכונת ימין משה (נמצאת מעל גיא בן הינום ומצפון לעמק רפאים – אזור המושבה הגרמנית של ימינו). משם קו הגבול יורד לערוץ גיא בן הינום, עובר מדרום לגבעת עיר דוד (כתף היבוסי), ומשם מגיע לנחל קדרון (שבו נמצא עין רוגל). על פי פרשנות זו – ירושלים נמצאת בתחומי נחלת שבט בנימין.

לכאורה, הדברים הנאמרים בשופטים א נוגדים את הנאמר ביהושע יח: בשופטים א נאמר ששבט בנימין לא הצליח לכבוש את ירושלים, ואילו ביהושע יח היא נכללת בנחלתו. אולם נוכל להציע כמה פתרונות לניגוד זה:

1. בתקופת יהושע שלט שבט בנימין בירושלים. מאוחר יותר חדרו היבוסים לעיר (דבר שאינו מסופר במקרא), כך שבזמן השופטים שבט בנימין אינו שולט בה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תפיסת ההתנחלות בארץ ישראל על פי פשוטו של הסיפור המקראי. נקודת החולשה של הסבר זה היא חוסר ההתאמה לסיפורים המקראיים על נחלת שבט יהודה;
2. חלוקת הנחלות בספר יהושע מהווה הצהרת כוונות, בעוד התיאור בספר שופטים מתייחס למציאות. כלומר, ירושלים היא בנחלת שבט בנימין, אך מסיבות כלשהן הוא לא כבש אותה, והיבוסים גרו בה (אולי בהסכמת שבט בנימין). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם ההשקפה הרואה את תהליך ההתנחלות בארץ כתהליך הדרגתי, שבו חדרו תחילה שבטי ישראל לארץ, ורק מאוחר יותר הצליחו לכבוש את הערים הכנעניות ואת המקומות הטובים להתיישבות;
3. על פי הכלל המקובל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ייתכן שהתיאור בספר שופטים קודם בזמן לתיאור בספר יהושע – כלומר, בתחילה לא כבש בנימין את ירושלים (כמתואר בספר שופטים), ורק מאוחר יותר נכללה ירושלים בנחלתו (כמתואר בספר יהושע). אפשרות זו עולה בקנה אחד עם דעת החוקרים הרואים בתיאור של ספר יהושע – שליטה של שבטי ישראל על כל הארץ – תיאור המתאים לתקופת המלוכה.

תיאור תחומי הנחלה של שבט בנימין במקרא. ירושלים לא נכללה בתחומי נחלת שבט יהודה, אך ישנם כמה אזכורים במקרא על כיבוש ירושלים בידי שבט יהודה עוד קודם לכיבוש דוד.

במבט ראשון, נראה שתיאור תוואי הגבול הצפוני של נחלת שבט יהודה זהה לתיאור תוואי הגבול הדרומי של נחלת שבט בנימין, אולם מבט מדוקדק יותר מגלה כמה הבדלים (פרט לכיוון התיאור: ממערב למזרח בגבול בנימין, וממזרח למערב בגבול יהודה). ההבדלים הם קטנים ונראה שתיאור גבול יהודה מבהיר מספר דברים:

1. ירושלים מכונה גם "כתף היבוסי";
2. הגבול עובר מדרום לירושלים: "אל כתף היבוסי מנגב";
3. הגבול עובר בצדו המערבי של גיא בן הינום, בשכונת ימין משה: "על פני גי הינום ימה". למרות זאת, יש המשרטטים את הגבול כשהוא עולה בגיא וכולל בנחלת יהודה את הר ציון – אזור שנכלל בתחומי העיר בשלב מאוחר של תקופת בית ראשון. בכל מקרה, הפרשנות הפשוטה מסכימה שירושלים עצמה, "כתף היבוסי", לא נכללה בתחומי שבט יהודה.

בסופו של אותו פרק בספר יהושע, שבו מתוארת נחלת יהודה, מופיע פסוק האומר שבני יהודה לא כבשו את ירושלים. במבט ראשון, נראה לנו שהמידע שמביא פסוק זה מיותר – שבט יהודה לא יכול היה לכבוש את ירושלים משום שהיא לא הייתה בנחלתו. אולם חלקו השני של הפסוק מפתיע אותנו. על פי חלק זה, היבוסים יושבים בקרב שבט יהודה, והרי ראינו כבר בשופטים א, כא שהיבוסים ישבו בקרב שבט בנימין. אם כך, בקרב מי ישבו היבוסים? או במילים אחרות: לאיזה שבט היה קשר לירושלים – לשבט בנימין או לשבט יהודה?

גם במקרה זה נוכל להציע כמה פתרונות לניגוד:

1. ירושלים שוכנת על הגבול שבין נחלותיהם של יהודה ובנימין, ולכן אפשר לראות אותה בשלב זה כבעלת זיקה זהה לשבט בנימין או לשבט יהודה;
2. שגינו בפרשנות תוואי הגבול: ייתכן שירושלים נמצאת למעשה בנחלת שבט יהודה (אולם אז הדבר אינו מתיישב עם הנאמר בשופטים א, כא – ששבט בנימין לא הצליח לכבוש את העיר), או שחלק מירושלים נמצא בבנימין (כתף יבוס), ואילו חלק ממנה נמצא ביהודה (הר ציון);
3. פסוק סג מהווה תוספת לפרק. חיזוק לאפשרות זאת ניתן לראות בדמיון הרב שיש בין הפסוק הזה לפסוק כא בשופטים א. אפשרות זאת עולה בקנה אחד עם המגמה לחזק את הזיקה הקדומה בין עם ישראל לבין ירושלים, שאותה ראינו כבר קודם לכן. ייתכן שתוספת זו נועדה לחזק את הזיקה הקדומה בין שבט יהודה, שבטו של דוד, לבין ירושלים.

הדברים מסתבכים עוד יותר כשאנחנו קוראים בספר שופטים א, ח. על פי פסוק זה, שבט יהודה לא רק כבש את ירושלים, אלא גם הרג את תושביה ושרף את העיר. מידע זה נוגד הן את הנאמר ביהושע טו, סג (שבט יהודה לא כבש את העיר והיבוסים יושבים בה) והן את הנאמר בשופטים א, כא (שבט בנימין לא כבש את העיר והיבוסים יושבים בה). אם כן, האם שבט יהודה כבש או לא כבש את ירושלים? האם השבט בעל הזיקה לירושלים הוא שבט בנימין או שבט יהודה?

נוכל להציע שלושה פתרונות לניגוד זה (חוץ מהפתרונות שכבר הצענו קודם). פתרון אפשרי אחד נעוץ בעובדה שירושלים היא על גבול נחלתם של שני השבטים. שבט בנימין לא הצליח לכבוש את ירושלים, ותחילה גם שבט יהודה נכשל בכך. אולם מאוחר יותר כבש שבט יהודה את העיר, הרג את תושביה ושרף אותה. לפתרון זה כמה נקודות חולשה:

1. אם שבט יהודה כבר כבש את ירושלים, מדוע היה צריך דוד לכבוש אותה שנית? האם ייתכן שהיבוסים חדרו שנית לעיר מאוחר יותר, והתנ"ך אינו מספר לנו על כך?
2. עד כה לא נמצאו בחפירות הארכאולוגיות עדויות לשרפת העיר בתקופה זו;
3. היבוסים נזכרים כיושבי ירושלים גם בעת כיבוש דוד (ולאחריו) – אם שבט יהודה הרג את תושבי העיר, כיצד שרדו היבוסים?

פתרון נוסף שבאמצעותו ניתן ליישב את הניגוד הנזכר לעיל הוא שסדר הזמנים שונה: תחילה הצליחו בני יהודה לכבוש את העיר, לשרוף אותה ולהרוג את תושביה. מאוחר יותר חדרו היבוסים לירושלים וישבו בה בין שבט בנימין לשבט יהודה (והתנ"ך אינו מספר לנו על כך). על פי הצעתו של הארכאולוג והחוקר בנימין מזר, היבוסים הם עם ממוצא חִיתי (ממלכה קדומה שהייתה באזור טורקיה של ימינו), אשר ניצל את ההזדמנות שהעיר הייתה הרוסה וריקה והתיישב בה. אפשר להציע פתרון נוסף ולהניח שגם שופטים א, ח הוא פסוק שנועד לחזק את הזיקה בין ירושלים לשבט יהודה. תמיכה מסוימת לכך אפשר לראות במיקומו של פסוק זה בפרק, בתוך סיפורים נוספים על כיבושי שבט יהודה.

​מלך ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת. בין המכתבים שנשמרו בארכיון אל-עמארנה מצויות שש אגרות ששלח עַבְּדִ-חֶבָּה למלך מצרים.

הסיפור שמהווה במידה רבה את בסיס הקדושה של ירושלים לעם ישראל. בסיפור זה מביא ה' את אברהם לידי ניסיון: הוא מצווה עליו להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב – את יצחק. אברהם ויצחק יוצאים מבאר שבע בדרכם למקום אשר ה' יראה להם. ביום השלישי הם מגיעים אל אחד ההרים בארץ מוריה.

אברהם ויצחק יצאו מבאר שבע והלכו שלושה ימים. זהו מרחק הליכה סביר מבאר שבע לירושלים, ולכן אין אפשרות לשלול את האפשרות שסיפור העקדה התרחש בירושלים, בעיקר לאור הנתונים המלמדים שמדובר באזור הררי.

פסוק יד מרמז על כך שהסיפור התרחש בהר הבית, שכן מופיע בו הצירוף "הר ה'" – שהוא שמו של הר הבית מזמן בניית המקדש והלאה. יתרה מכך, זהו המקום בו שוררת השכינה, דבר המתאים לשמו של המקום – ה' יראה. זיקה מפורשת בין הר המוריה לבין הר הבית קיימת בדברי הימים ב', ג, א: וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה.

ערים שהיו פזורות באזורים שונים של הארץ בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. בראש כל עיר כזו עמד מלך אשר שלט על העיר ועל סביבתה הכפרית. בין מלכי הערים התפתחה מערכת ענפה של יחסים – קשרי מסחר, בריתות ומלחמות.

בתקופת הברונזה התיכונה ערי הממלכה הכנעניות היו עצמאיות. בתקופת הברונזה המאוחרת ערי הממלכה הכנעניות היו בחסות מצרים.

שלב בתולדות האנושות שקדם להיסטוריה. השלב הפרהיסטורי הוא השלב שבו מקור המידע היחיד שיש לנו על החברה האנושית הוא חפצים ושרידים שבני התקופה השאירו אחריהם – חפצים שנהוג לכנותם "תרבות חומרית". משרידי התרבות החומרית קשה יותר להפיק מידע על תפיסות, מחשבות, אירועים, דרכי ארגון וכדומה. התקופות הפרהיסטוריות נקראות על שם התרבות החומרית המאפיינת אותן, בדרך כלל על שם החומר ששימש לעשיית כלים: התקופה הפָּלֵאוֹלִיתִית (תקופת האבן הקדומה), התקופה הנֵאוֹלִיתִית (תקופת האבן החדשה) והתקופה הכַלְקוֹלִיתִית (תקופת האבן והנחושת).

שטח חפירות נרחב בחלקה הצפוני והגבוה של גבעת עיר דוד שנחפר בידי יגאל שילה בשנים 1978–1985. שטח זה נחפר בחלקו על ידי קתלין קניון בראשית שנות השישים, ועוד קודם לכן בידי מקאליסטר ודנקן, אך החפירה הורחבה בהרבה על ידי שילה. שטח זה, שנמצא בחלק העליון של המדרון המזרחי, סומן על ידו באות G, ומכאן נובע שמו של השטח עד היום.

הממצא הבולט ביותר בשטח G הוא מבנה אבן מדורג וגדול מאוד, שמתחתיו מבנה של קירות צולבים היוצרים מעין תיבות ("ארגזים") שמולאו באבן. גודלו של המבנה המדורג ומיקומו בראש הגבעה – בחלק הגבוה ביותר של העיר – הביאו את שילה להניח שבמקום עמדה המצודה של העיר. ג'יין קאהיל, שעיבדה את ממצאיו של שילה בשטח G ופרסמה אותם, הגיעה למסקנה שמבנה הארגזים הוא מראשית תקופת הברזל (תקופת הברזל א', תקופת ההתנחלות).

בין החוקרים קיימת מחלוקת בשאלת הקשר בין המבנה המדורג לבין מבנה הארגזים – האם מדובר בשני מבנים נפרדים משתי תקופות נפרדות, או בשני חלקים של אותו מבנה? חלק מהחוקרים, ובהם מרגריט סטיינר, שעיבדה ופרסמה את ממצאיה של קתלין קניון בשטח זה, סבורים שמדובר בשני מבנים שונים: תחילה (בתקופת ההתנחלות) נבנה מבנה הארגזים, כמבנה תמך למבנה שלא שרד ועמד בראש המדרון, ורק בתקופה מאוחרת יותר (בתקופת הממלכה המאוחדת) נבנה המבנה המדורג – שאף הוא שימש לתמיכה במבנה גדול בראש המדרון, או לשם העצמתו בעזרת המראה המרשים של המדרגות. חוקרים אחרים, ובהם ג'יין קאהיל, סבורים שמדובר במבנה אחד, שהוקם בתקופה אחת (תקופת ההתנחלות), וכי מבנה הארגזים הוא אך ורק הבסיס של המבנה המדורג. גם על פי דעה זו, מדובר במבנה תמך או העצמה למבנה גדול שעמד בראש המדרון.

מנהרה שיוצאת מהמעיין לכיוון דרום, שסומנה על ידי ונסאן כתעלה II. חלקה הצפוני של תעלה זו מכוסה בגושי אבן גדולים, ואילו חלקה הדרומי הוא מנהרה החצובה מתחת לפני השטח. נראה שחלקה הצפוני של תעלה זו הוביל את מי המעיין לבריכה, שהייתה בערוץ נחל קדרון, סמוך לנקודת המעבר בין שני חלקי התעלה. משם היה ניתן לשחרר מים לכיוון החלקות החקלאיות שבעמק. ממצאי הבדיקה של רייך ושוקרון אפשרו לראשונה לתארך את חלקה הצפוני של תעלה זו. תקרתה של התעלה עשויה בחלקה גושי אבן גדולים, המהווים חלק מהביצורים שנמצאו בחפירות ושתוארכו לתקופת הברונזה התיכונה. אם כך, גם חלקה הצפוני של התעלה חייב להיות מתקופה זו, או קדום לה במקצת.

ראוי לשים לב כי כיום מפלס המים במעיין ובמערכת התעלות נמוך בשני מטרים וחצי לערך ממפלס תעלה II. במצב כזה התעלה כמובן לא יכולה הייתה להתמלא במים מהמעיין, ומכאן שבתקופת הברונזה התיכונה מפלס המים במערכת היה חייב להיות גבוה בשני מטרים וחצי לפחות. המפלס הגבוה היה תוצאה של סכר טבעי או מלאכותי, שחסם את זרימת המים לנחל קדרון וגרם לעליית מפלס המים במעיין. המפלס ירד בתקופה מאוחרת לתקופת הדיון שלנו – בעת חציבת נִקְבַּת חזקיהו.

תעלה קצרה שמתפצלת מערבה מתעלה II במרחק של מטרים ספורים מהמעיין. תעלה זו יכולה להוביל מים אל החדר העגול, אך תקופת חציבתה אינה ידועה.

התקופה הנחשבת לראשית ההיסטוריה, המכונה בארץ ישראל גם "התקופה הכנענית". ראשית העידן ההיסטורי בארץ ישראל הוא רק בשלב מתקדם של תקופת הברונזה – בתקופת הברונזה התיכונה. נהוג לחלק את תקופת הברונזה לארבעה שלבים – ברונזה קדומה, ביניימית, תיכונה ומאוחרת. תקופת הברונזה הקדומה (3,700–2,400 לפנה"ס בקירוב) היא התקופה שבה החלה להיווצר בארץ ישראל חברה עירונית. תקופת הברונזה הביניימית (2,400–2,000 לפנה"ס בקירוב), שיש המכנים אותה "תקופת הברונזה התיכונה 1" ויש המכנים אותה "תקופת הברונזה הקדומה 4", מתאפיינת בהיעלמות החברה העירונית ובהחלפתה בחברה כפרית ובחברה של נוודים למחצה – אנשים שנודדים בכל שנה בין מקום יישוב המתאים לקיץ, למקום יישוב המתאים לחורף. אף שברחבי המזרח התיכון אלו כבר תקופות היסטוריות, אין לנו תעודות כתובות המזכירות יישובים בארץ ישראל בתקופות אלו, ולכן ניתן לראות אותן בארץ ישראל כשלב פְּרוֹטוֹהיסטורי – שלב המקדים את שלב ההיסטוריה. רק מתקופת הברונזה התיכונה (2,000–1,550 לפנה"ס בקירוב) והלאה קיימים מסמכים כתובים הקשורים לארץ ישראל, ולכן תקופה זו פותחת את העידן ההיסטורי בארץ.

בתקופת הברונזה התיכונה התאפיינה ארץ ישראל במערך של ערי ממלכה כנעניות. ערים אלה היו פזורות באזורים שונים של הארץ. בראש כל עיר כזו עמד מלך אשר שלט על העיר ועל סביבתה הכפרית. בין מלכי הערים התפתחה מערכת ענפה של יחסים – קשרי מסחר, בריתות ומלחמות.

במקביל להתפתחות ערי הממלכה הכנעניות, התפתחה במצרים תרבות חזקה, שנשענה על העמק הפורה של הנילוס. כבר בשלבים מוקדמים ניתן להבחין בהשפעה מצרית בכנען, ואילו בשלב מסוים יצאו מלכי מצרים להילחם בכנענים כדי להשתלט על ערי הממלכה שלהם. כך נפתחה תקופת הברונזה המאוחרת (1,550–1,200 לפנה"ס בקירוב) – המאופיינת בחסות מצרית על ערי הממלכה הכנעניות. בחלקים מתקופה זו הפכה ארץ ישראל לזירת מאבק בין מצרַים לבין ממלכות חזקות אחרות, ששכנו מצפון לארץ ישראל. המאבקים הרבים גרמו לירידה במספר היישובים בארץ ישראל ולהיחלשות ערי הממלכה הכנעניות. בהמשך התקופה ניתן להבחין בהתחזקות היישובים ובעלייה הדרגתית במספרם.

תקופה היסטורית, לאחר תקופת הברונזה, המכונה בארץ ישראל גם "התקופה הישראלית". תקופת הברזל כוללת כמה שלבים: תקופת ההתנחלות, הממלכה המאוחדת, ממלכת יהודה וממלכת ישראל זו לצד זו, ממלכת יהודה לאחר מסע סנחריב.

​שלב בתקופת הברונזה (2,000–1,550 לפנה"ס בקירוב) שממנו והלאה קיימים מסמכים כתובים הקשורים לארץ ישראל, ולכן תקופה זו פותחת את העידן ההיסטורי בארץ.

בתקופת הברונזה התיכונה התאפיינה ארץ ישראל במערך של ערי ממלכה כנעניות. ערים אלה היו פזורות באזורים שונים של הארץ. בראש כל עיר כזו עמד מלך אשר שלט על העיר ועל סביבתה הכפרית. בין מלכי הערים התפתחה מערכת ענפה של יחסים – קשרי מסחר, בריתות ומלחמות.

במקביל להתפתחות ערי הממלכה הכנעניות, התפתחה במצרים תרבות חזקה, שנשענה על העמק הפורה של הנילוס.

שלב בתקופת הברונזה (1,550–1,200 לפנה"ס בקירוב) המאופיין בחסות מצרית על ערי הממלכה הכנעניות. בחלקים מתקופה זו הפכה ארץ ישראל לזירת מאבק בין מצרַים לבין ממלכות חזקות אחרות, ששכנו מצפון לארץ ישראל. המאבקים הרבים גרמו לירידה במספר היישובים בארץ ישראל ולהיחלשות ערי הממלכה הכנעניות. בהמשך התקופה ניתן להבחין בהתחזקות היישובים ובעלייה הדרגתית במספרם.

תקופה בתולדות ארץ ישראל בסוף תקופת הברונזה ובראשית תקופת הברזל (1,200–1,000 לפנה"ס בקירוב). בתקופה זו חל תהליך היחלשות בכל העולם העתיק, ולארץ ישראל פלשו עמים חדשים. ממערב ומצפון הגיעו "גויי הים", שהידועים שבהם היו הפלישתים. באותו הזמן התחילה גם ההתנחלות הישראלית. בין חוקרי תקופה זו קיימת מחלוקת קשה באשר לתהליך ההתנחלות של שבטי ישראל. התיאור המקראי לאירועים אלה הוא של פלישה סדורה ומאורגנת בראשותו של המנהיג הסמכותי יהושע, המאחד את כל שבטי ישראל לכיבוש הארץ כולה ולהתנחלות בה. רק בתקופה מאוחרת יותר – המתוארת בספר שופטים – חלו מאבקים בין כמה משבטי ישראל לבין גורמים עוינים מקומיים. מאבקים אלה, שבראשם עמדו מנהיגים מקומיים וזמניים (השופטים), הסתיימו בתקופת מלכותו של שאול – שבה שבטי ישראל כולם שיתפו פעולה במאבקים באויבים המקומיים. תהליך זה הושלם רק בימי מלכותו של דוד.

רוב החוקרים רואים את תהליך ההתנחלות כתהליך מורכב בהרבה מהתיאור המקראי. חלק מהחוקרים טוענים שלא היה כיבוש ובעקבותיו התנחלות, אלא התיישבות הדרגתית בארץ כנען. חוקרים אחרים טוענים שאחרי כמה מלחמות בזמן הכניסה לארץ כנען (כמו מלחמת יהושע בברית חמשת מלכי הדרום – הצליחו שבטי ישראל להתנחל רק באזורים הפנויים – אזורי ההר והמדבר. רק כאשר התחזקו שבטי ישראל הם יכלו לאחד כוחות באופן מקומי ולהשתלט על החלקים הטובים יותר של הארץ (העמקים). שליטה מלאה של שבטי ישראל בארץ ישראל כולה החלה רק בתקופת המלוכה. הביסוס העיקרי לעמדה זו הוא ניתוח של המקורות המקראיים המצביעים על תהליך הדרגתי של התנחלות. סיוע חשוב לסברה זו ניתן לראות בממצאים הארכאולוגיים, המעידים על כיבוש והתנחלות שונים מהמתואר במקרא. על פי הממצאים, ההתנחלות לא הייתה בקצב אחיד בכל הארץ, ולא תמיד נמצאו עדויות לרצף התיישבות בין חורבן היישוב הקודם לבין התנחלות בו.

​חפצים ושרידים שבני התקופה השאירו אחריהם. משרידי התרבות החומרית קשה להפיק מידע על תפיסות, מחשבות, אירועים, דרכי ארגון וכדומה.