אחרי ששבטי ישראל חדרו לארץ כנען בפיקודו של יהושע וכבשו את יריחו ואת העי – כרתו הגבעונים (אנשי גבעון המצויה מצפון לירושלים, על גב ההר) ברית עם יהושע ושבטי ישראל. הפרשנות המקובלת היא שברית זו משקפת את החשש של הגבעונים מכוחם של שבטי ישראל: הם העדיפו לכרות ברית ולשעבד את עצמם מאשר לעמוד בסכנה קיומית.
"א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ, וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם. ב וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן, כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה, וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי, וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים. ג וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר: ד עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן, כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן, הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם, וַיַּחֲנוּ עַל-גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ. ו וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר: אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ, עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ, כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר. ז וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל, הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל."
(יהושע י, א–ז)
מלך ירושלים בתקופה זו – על פי המסופר בספר יהושע – הוא אדוני-צדק, שם בעל סיומת שמזכירה לנו את מלכיצדק מלך שלם, שעמו נפגש אברם. ייתכן שמדובר כאן בשם שושלתי של מלכי ירושלים, וייתכן גם שהדמיון נובע מהמקור המאוחר של סיפורים אלו.
מלך ירושלים חושש מהחדירה של שבטי ישראל לאזור שמצפון מערב לממלכתו ומהברית שנכרתה בין הגבעונים לבין יהושע, ועל כן הוא כורת ברית נגדית עם ארבעה מלכים נוספים באזור. העובדה שמלך ירושלים הוא יוזם הברית והעומד בראשה, עשויה להעיד על מעמדה הבכיר של ירושלים באזור, מעמד שכבר נרמז בתקופת הברונזה במקורות המצריים – כתבי המארות ומכתבי אל-עמארנה.
מטרתה של ברית מלכי הדרום היא להדוף את יהושע ולא לאפשר את חדירת שבטי ישראל לאזור יהודה. קל למלכי הברית לתקוף את גבעון – הצד החלש בברית עם יהושע. נוסף על כך, תקיפתה של גבעון עשויה להכריח את יהושע להגיע לזירת המלחמה עם צבאו – וכך יקבעו מלכי האמורי את שדה הקרב ואת עיתויו.
"ט וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם, כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל. י וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה. יא וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה, וַיָּמֻתוּ. רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד, מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב."
(יהושע י, ט–יא)
יהושע, שאולי צפה את מהלכי אויביו, מפתיע אותם בתנועה לילית מהגִלגל שבבקעת הירדן ובתקיפת מחנה מלכי האמורי עם שחר. התקיפה מצליחה מאוד וצבא חמשת המלכים בורח לכיוון השפלה במעלה בית חורון – הדרך היורדת מירושלים למערב. הקרב מסתיים בשפלת יהודה – עמק איילון, עזקה ומקדה – אזור השפעה של ירושלים, אך מרוחק מן העיר עצמה.
"טז וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה. יז וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים, נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה. כו וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים, וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב. כז וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם, וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה."
(יהושע י, טז–יז; כו–כז)
בתום המלחמה הסתתרו חמשת המלכים במערה באזור מקדה שבשפלה. יהושע, שנודע לו על מקום המסתור, הוציא אותם להורג. בהמשך הפרק נזכרות ערים באזור יהודה שהוחרבו על ידי יהושע ואשר תושביהם נהרגו: מקדה, לבנה, לכיש, גזר, עגלון וחברון.
בכל התיאורים הללו לא נזכר כיבוש של ירושלים או הרג תושביה, אלא רק הוצאתו של מלכה להורג. אמנם קשה ללמוד משתיקתו של המקרא בקשר לאירוע שלא היה, ואולם מצד שני ראינו שעד כה הדגיש המקרא את הזיקה הקדומה של עם ישראל לירושלים, לפיכך ניתן להניח שאילו היה יהושע כובש את ירושלים היה הדבר מצויין בפירוש.
כך או כך, הפרק מסתיים בשיבתם של שבטי ישראל אל הגִלגל. מכאן אנחנו עשויים ללמוד שלמרות הניצחון הישראלי במלחמה, לא באה בעקבותיו התיישבות מיידית בערים שנכבשו. רק מאוחר יותר, בתום כל מסעות הכיבוש של יהושע, נזכרת חלוקתה של הארץ לנחלות בין השבטים. נפנה עתה לענות על השאלה – בתחום נחלתו של איזה שבט נכללה ירושלים?
