תקופת הברונזה – התקופה הכנענית

הממצאים הארכאולוגיים בעיר דוד מעידים על התיישבות בקרבת מעיין הגיחון כבר בתקופה הכַלְקוֹלִיתית – התקופה הפרהיסטורית האחרונה. בתקופת הברונזה הקדומה נראה שירושלים הייתה יישוב כפרי קטן שהשתרע על גבעת עיר דוד. מתקופה זו נמצאו כמה מבנים, מערות קבורה אחדות ושברי כלי חרס, שהיו פזורים על כל שטח הגבעה.

מאחר שלא נמצאו שרידי חומות, יש להניח שהעיר הייתה מפורזת – ללא חומה. בתקופת הברונזה הביניימית הידלדל היישוב בירושלים, כפי שהתרחש בחלקים נוספים של הארץ, ונראה שהוא שימש אוכלוסייה נוודית או נוודית למחצה, שקברה את מתיה בקרבת מקום. בהתאם לכך, הממצא העיקרי מתקופה זו הוא ממצא של קבורה.

רק בתקופת הברונזה התיכונה, שבה הורגשה פריחת התיישבות בכל הארץ, התחילה ירושלים להיות עיר במלוא מובן המילה – דבר אשר בא לידי ביטוי גם במקורות הכתובים וגם בממצאים הארכאולוגיים המספקים לנו מידע על ירושלים בתקופה זו. מידע זה קטוע ומצומצם יחסית למידע שיש בידינו על הערים המרכזיות של הארץ, ולפיכך עולה השאלה – האם ירושלים הייתה אחד המרכזים העירוניים החשובים של ארץ ישראל באזור ההר, או עיר משנית ולא חשובה?

העדות הכתובה הקדומה ביותר על קיומה של העיר מגיעה מ"כתבי המְאֵרוֹת" שנמצאו במצרים. כתבים אלו כוללים שתי קבוצות: קערות חרס או צלמיות טין (פסלים קטנים עשויים אדמה), שעליהן כתובות קללות (מְאֵרוֹת) כנגד אויביה של מצרים. בין שתי הקבוצות קיים פער זמן, אך שתיהן מתוארכות לראשית האלף השני לפנה"ס (המאה ה-19 והמאה ה-18 לפנה"ס) – תאריך התואם לתקופת הברונזה התיכונה בארץ ישראל.

תכליתם של כתבים אלה הייתה מאגית (מאגיה היא אמונה ביכולת של האדם להשפיע על העולם באמצעות כוחות על-טבעיים). מלכי מצרים סברו שהם מבטיחים את ניצחונם על אויביהם על ידי יצירת קערות החרס או הצלמיות, כתיבת שמם של האויבים עליהן בתוספת קללות כנגדם, ושבירת הכלים בטקס מיוחד. בכתבי המארות נזכרות ערים רבות בארץ כנען ושמות השליטים שלהן. בשתי קבוצות הכתבים מוזכרת גם ירושלים ("ירושלמם"), ובאחת מהן שמות צמד שליטיה – "יקרעם" ו"סת'ען" (קרי: שסען).

כתבי המארות מלמדים אותנו על עצם קיומה של העיר, על שמה, על שמות המושלים שלה (שמלמדים אותנו כי האוכלוסייה בעיר הייתה אוכלוסייה שמית) וגם על מעמדה. ירושלים היא כמעט העיר היחידה מאזור ההר (פרט לשכם) שנזכרת בכתבי המארות. מכאן אנחנו יכולים להסיק כי ביחס לאזור ההר, העיר הייתה חשובה בעיני השלטון המצרי.

בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה עיר הממלכה ירושלים תחת חסותה של מצרים. עדות על ירושלים בתקופה זו ועל יחסיה עם ערי הממלכה השכנות לה ועם מצרים אפשר למצוא באִגרות מן המאה ה-14 לפנה"ס שנמצאו בארכיון אל-עמארנה. מדובר בארכיון ממלכתי מצרי שרובו היה שייך למלך אַמֶנְחתֶפ הרביעי, הידוע גם בשמו אַחֶ'נאַתּון (*).

בארכיון זה נשמרו מכתבים שנשלחו למלך מצרים, ובהם מכתבים רבים משליטי ערי הממלכה הכנעניות. בין מכתבים אלה מצויות שש אגרות ששלח עַבְּדִ-חֶבָּה מלך ירושלים. בחפירות העופל של אֵילת מזר התגלו שברים של שני לוחות טין שתוארכו לאותה תקופה – האחד מקורו בירושלים, והשני מקורו במצרים. יכול להיות שאלו עדויות מירושלים על חליפת המכתבים בין עבד-חבה לבין אח'נאתון (*).

לפניכם תרגום מאכדית (השפה הדיפלומטית באותה תקופה) של איגרת מספר 286 מארכיון אל-עמארנה, ובה פונה עבד-חבה, מושל ירושלים, לפרעה אמנחתפ הרביעי (*):

[ל]מלך אדוני אמור: כה (אמר) עבדח'בה עבדך, לרגלי אדוני המלך שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי.

מה עשיתי למלך אדוני? הם משמיצים אותי לפני המלך אדוני, "עבדח'בה מרד במלך אדונו". ראה, אשר לי, לא אבי ולא אמי הושיבוני במקום הזה, (אלא) זרוע המלך החזקה הכניסה אותי לבית אבי, מדוע דווקא אני אפשע במלך אדוני?

כל עוד אדוני המלך חי; אומר אני אל נציב המלך אדונ[י], "מדוע אתה אוהב את העַפִרו (*), ואילו

 את מושלי הערים אתה שונא?" לכן אני מושמץ לפני המלך אדוני.

הואיל ואני אומר: "אבודות ארצות המלך אדוני", לכן אני מושמץ לפני המלך אדוני. יידע-נא המלך אדוני, כי המלך אדוני הציב (כאן) חיל מצב, אך את כולם שבה יַנחַמו (*) [ואת החיילים החזיר אל ארץ מצרים...].

[ועתה] המלך אדוני, [אין] (כאן) [חיל מצב], על כן [ידאג-נא] [המלך] לארצו. ערקו כל [ארצות] המלך אדוני. אִלִמִלכּוּ (*) הרס את כל ארצות המלך, ולכן ידאג-נא המלך אדוני לארצו. ואנוכי אומר: "הייתי בא אל המלך אדוני לראות את עיני המלך אדוני, אך עזים מעשי האיבה נגדי, לכן אינני יכול להיכנס אל המלך אדוני".

יישר-נא בעיני המלך לשלוח חיל מצב וכך אוכל לבוא ולראות את עיני המלך אדוני, כל עוד אדוני המלך חי. תמיד כאשר יצאו הנציבים, הייתי אומר (להם) "אבודות ארצות המלך!" אבל הם לא הקשיבו לי. אבודים כל מושלי הערים; לא נותר עוד מושל עיר (נאמן) למלך אדוני.

ייתן-נא המלך דעתו על הצבא הסדיר, ושייצא הצבא הסדיר של המלך אדוני. למלך אין ארצות. העפרו (*) שדדו את כל ארצות המלך. אם יהיה (כאן) צבא סדיר (עוד) בשנה הזאת, תישארנה ארצות המלך אדוני; אך אם לא יבוא צבא סדיר, תאבדנה ארצות המלך אדוני.

[ל]סו[פר] [המלך] אדוני, כה (דיבר) עבדח'בה עבדך: "הבא-נא (את דברי) במילים [י]פות אל המלך אדוני – אבודות כל ארצות המלך אדוני!" ​

צ' כוכבי-רייני (תרגום), "ירושלים במכתבי אל-עמארנה", ספר ירושלים: תקופת המקרא, ירושלים תש"ס, עמ' 27–28.

סוגי הסוגריים

[] – השלמה מסתברת של הכתוב
() – תוספת הסבר

​התמונה העולה מתוך מכתבי אל-עמארנה היא תמונה של היחלשות השליטה המצרית בארץ כנען. היחלשות זו באה לידי ביטוי בשני תהליכים עיקריים:

1. חלק מערי הממלכה הכנעניות חוזרות לנהל מדיניות עצמאית ובלתי תלויה במצרים. את התהליך הזה אפשר לראות באיומים על מלך ירושלים מצד שכניו – ממלכת גזר וממלכת שכם, שמקימות כנגדו מעין ברית ביחד עם ערים נוספות – גת, לכיש ואשקלון. ערים אלה תוקפות את ממלכת ירושלים בשולי אזור שליטתה, ואף מאשימות את מלך ירושלים בחוסר נאמנות למצרים, אולי כדי להחלישו;
2. על שלומה של ירושלים מאיים גם גורם המכונה "עפירו (*)" – קבוצות חוץ-חברתיות של מורדים או שודדים שפושטים על מרחב השליטה של ערי הממלכה, ואולי גם זוכים לסיוע מצד חלק מהערים האלה.

על פי דברים אלו אפשר להציע כמה פרשנויות לדבריו של מלך ירושלים: פרשנות אחת יכולה להיות שמלך ירושלים נתון בלחץ ביטחוני ובחרדה רבה כל כך, ולכן הוא אינו מעז לעזוב את תחומי העיר כדי להגיע לפגישה עם מלך מצרים.

פרשנות אחרת יכולה להיות שמלך ירושלים חושש להגיע לפגישה עם מלך מצרים, והוא מתרץ זאת בלחץ הביטחוני שהוא נתון בו.

​במקום להגיע לפגישה עם מלך מצרים, הוא שולח אליו בקשות חוזרות ונשנות לעזרה, ומבקש ממנו כי ישגר צבא סדיר מצרי לעזרתו. ​מתוך החזרה על הבקשה אנחנו יכולים להבין כי החרדה הייתה רבה וכי העזרה לא מיהרה להגיע.

פניות אלו לעזרת מלך מצרים עשויות לרמז גם על מעמדה הבכיר של ירושלים באזור ההר: ייתכן שמעמד זה הוא שהביא את הערים האחרות לפעול כנגד ירושלים, שייצגה בעיניהן את השלטון המצרי, ומצד שני ייתכן שמעמד זה הביא את מצרים לייחס לעיר חשיבות רבה כמפתח לשליטתה באזור ההר.

מעמדה השונה של ירושלים עשוי לרמז כי אוכלוסיית העיר, או לפחות שכבת המנהיגות שלה, הייתה שונה מזו שבשאר ערי הממלכה. יחד עם זאת, האזכורים המעטים של ירושלים במקורות מצריים בני התקופה, לעומת האזכורים הרבים של ערים כנעניות אחרות במקורות אלו, עשויים לרמז שלירושלים לא היה מעמד חשוב בארץ כנען בעיני המצרים. יש לזכור שאזור ההר כולו היה חשוב פחות מאזורי העמקים.

אם ננסה לסכם את קורותיה של העיר בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, נוכל להגיד שירושלים הייתה עיר ממלכה כנענית שעברה לחסות מצרית. ייתכן שלעיר זו היה מעמד בכיר יחסית באזור ההר, וייתכן שחדרה אליה אוכלוסייה שונה מזו שהייתה בערי הממלכה הכנעניות האחרות – אולי זו האוכלוסייה המכונה "יבוסים", הנזכרת במקרא כאוכלוסיית העיר.

יחד עם זאת, ההתיישבות באזור ההר בתקופה זו הייתה דלילה ביחס לעמקים, ומכאן שלאזור ההר בכללו לא היה מעמד בולט.