הזיקה של עם ישראל לירושלים לפני כיבוש דוד

האם ירושלים הייתה בעלת מעמד דתי מיוחד בעיני עם ישראל עוד לפני כיבוש דוד? שאלה זו מורכבת מאוד והדעות בנוגע לה חלוקות. ירושלים אינה מוזכרת בחמשת חומשי התורה בשם זה, וברובם היא אינה מתוארת באופן ברור כעיר בעלת מעמד מרכזי בחיי העם, כפי שהיא מתוארת בשאר ספרי המקרא.

ערים אחרות נזכרות בסיפורי האבות כערים בעלות מסורת של קדושה לעם ישראל: שכם, בית אל וחברון. ירושלים, לעומת זאת, מוזכרת כמוקד קדושה לעם ישראל באופן ברור וחד-משמעי רק מימי כיבוש דוד והלאה. למרות זאת, נהוג לציין שני סיפורים מקראיים שמרמזים על זיקה קדומה בין עם ישראל לבין ירושלים – סיפור אברם ומלכיצדק וסיפור עקדת יצחק.

נבחן סיפורים אלה בעיון וננסה לתת תשובות שונות לשאלה של זיקה קדומה כזאת. תחילה נתייחס לפרשנות המסורתית, ובהמשך הדברים נתייחס לפרשנות המחקרית.

סיפור זה עוסק במלחמה בין שתי קבוצות של מלכים (מלחמת ארבעת המלכים בחמישה) באזור ים המלח.

במלחמה זו נשבה לוט, בן אחיו של אברם, ולכן אברם מתערב במלחמה זו ומנצח בה את מלכי הכיכר בראשות מלך סדום. בפרשנות ובמחקר נהוג לזהות את "שלם", הנזכרת בסיפור זה, כירושלים:

יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. (בראשית יד, יז–כא)

סיפור זה מלמד אותנו בראש ובראשונה על קיומה של ירושלים (בשמה: "שלם") כעיר ממלכה כנענית. מלכה של ירושלים נזכר בשמו "מלכיצדק". אנחנו לומדים על מפגש קדום בין אבי האומה, אברם, לבין מלך ירושלים – מפגש שהוא לבדו מעיד על זיקה בין העיר לבין עם ישראל.

יתרה מכך, בין אברם לבין מלכיצדק מתקיימת הערכה הדדית: מלכיצדק מברך את אברם; אברם נותן למלכיצדק מעשר כאות תודה.

​בהתבוננות מעמיקה יותר אנחנו יכולים להבחין ברמז לקדושה מוקדמת של ירושלים לעם ישראל. מלכיצדק הוא כוהן לאל עליון, קונה שמים וארץ – שבהמשך אותו סיפור (בפסוק כב) מוזכר כשם נרדף לאלוהי ישראל.

ייתכן שיש בדברים אלה כדי לרמוז שבירושלים, עוד לפני כיבוש דוד, התקיימה אמונה מונותאיסטית – אמונה באל אחד (גם אם המילה "עליון" נותנת לנו הרגשה שאולי יש גם אלים "תחתונים").

בחינה מדוקדקת של חמשת הפסוקים למעלה מגלה שיש רצף סיפורי בין פסוק יז לבין פסוק כא. אברם ומלך סדום מתקדמים זה לקראת זה בפסוק יז, ובפסוק כא מתחילים לדבר זה עם זה. באמצע נמצאים שלושת הפסוקים המתארים את פגישת אברם ומלכיצדק, פסוקים שקוטעים את הרצף הסיפורי. נראה שבדרך זו הכתוב מבקש להצביע על הזיקה הקדומה של עם ישראל לירושלים, עירו של מלכיצדק.

מגמה זו עשויה להתאים לתקופתו של דוד המלך, שהפך את ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת, או לימיו של יאשיהו מלך יהודה, שביצע רפורמות דתיות שהציבו את ירושלים במרכז האמונה הישראלית. ועל כך נרחיב בהמשך.

סיפור זה מהווה במידה רבה את בסיס הקדושה של ירושלים לעם ישראל. בסיפור זה מביא ה' את אברהם לידי ניסיון: הוא מצווה עליו להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב – את יצחק. אברהם ויצחק יוצאים מבאר שבע בדרכם למקום אשר ה' יראה להם. ביום השלישי הם מגיעים אל אחד ההרים בארץ מוריה, ושם מתרחשים הדברים הבאים:

י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. (בראשית כב, י–טו).

אברהם ויצחק יצאו מבאר שבע והלכו שלושה ימים. זהו מרחק הליכה סביר מבאר שבע לירושלים, ולכן אין אפשרות לשלול את האפשרות שסיפור העקדה התרחש בירושלים, בעיקר לאור הנתונים המלמדים שמדובר באזור הררי: וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (בראשית כב, ב)

פסוק יד מרמז על כך שהסיפור התרחש בהר הבית, שכן מופיע בו הצירוף "הר ה'" – שהוא שמו של הר הבית מזמן בניית המקדש והלאה. יתרה מכך, זהו המקום בו שוררת השכינה, דבר המתאים לשמו של המקום – ה' יראה. זיקה מפורשת בין הר המוריה לבין הר הבית קיימת בדברי הימים ב', ג, א: וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה.

בחינה מדוקדקת יותר של פסוק יד מגלה שהוא קוטע רצף של דיבור בין מלאך ה' לבין אברהם. בפסוק יא המלאך קורא לאברהם בפעם הראשונה; בעקבות דבריו של המלאך בפסוק יב, אברהם מוצא את האייל בפסוק יג, ואילו בפסוק טו המלאך קורא אליו שנית. קריאת שם המקום בשלב זה היא מפתיעה, שכן דבר זה נעשה בדרך כלל בסוף השתלשלות האירועים. בנוסף, הקישור שנעשה בין מקום העקדה לבין בית המקדש יכול להיעשות אך ורק משעה שבית המקדש היה קיים.

לסיכום, הסיפורים המקראיים על פגישת אברם ומלכיצדק ועל עקדת יצחק אכן מבססים את הזיקה של עם ישראל לירושלים. עם זאת, קריאה פרשנית ומחקרית של סיפורים אלו מצביעה על אפשרות שתחילתה של זיקה זו היא רק מימי דוד או אפילו מימי יאשיהו מלך יהודה.

1. מקור הכינוי "אל עליון": מקורו של כינוי זה בשפה האוגרית כראש הפנתיאון הכנעני – כלומר, כאל הכנעני הראשי.
2. עקידת יצחק בעיני האסלאם ובעיני הנצרות: המסורת היהודית מזהה את מקום העקידה על פסגתו של הר המוריה – הוא הר הבית בירושלים. מסורת זו מתקשרת לבניית בית המקדש במקום זה. גם המסורת המוסלמית מזהה על פסגתו של הר הבית את מקום העקידה – אך בשינוי אחד – אברם עקד את בנו ישמעאל.
   התפיסה הנוצרית ביחס לתנ"ך ("העדות הישנה", על פי תפיסתם), היא שסיפורי המקרא מבשרים את קורותיו של ישו. על פי תפיסה זו, עקידת יצחק מבשרת את צליבתו של ישו – בשני המקרים מדובר על חיבור הקרבן האנושי למזבח (עקידה = קשירה, בצליבה מחברים את הנידון למוות במסמרים ובחבלים לקורות העץ), בשני המקרים מדובר על אב שמקריב את בנו (על פי התפיסה הנוצרית – ישו הוא בנו של אלוהים).
   בניגוד ליהדות ולאסלאם – הנצרות מזהה את מקום העקידה בגבעת הגולגותא בירושלים – המקום בו ניצבת בו, כיום, כנסיית הקבר. על פי הנצרות – באותו מקום בו אברם עקד את בנו, את יצחק – נצלב ישו, כקרבן שבא לכפר על חטאי האנושות.
3. הניסיון בעקידת יצחק: בסיפור זה מביא ה' את אברהם לידי ניסיון: הוא מצווה עליו להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב – את יצחק. בן זה הוא הדרך היחידה הנראית לעין שבה יוכל ה' לעמוד בהבטחתו לאברהם שזרעו (צאצאיו) ימלא את הארץ. כיצד יוכל ה' לעמוד בהבטחתו אם הוא מצווה על אברהם להקריב את בנו היחיד?

שאלות הבנת הנקרא

1. מהם ההבדלים בין האזכורים של ירושלים בתורה לאזכורים שלה בשאר התנ"ך?
2. כתבו שני סיפורים מקראיים שמרמזים על זיקה קדומה של עם ישראל לירושלים.
3. כתבו ארבעה דברים שניתן ללמוד על ירושלים מסיפור אברם ומלכיצדק.
4. על מה מתבססים החוקרים, הרואים בסיפור אברם ומלכיצדק סיפור "מושתל", ומה ניתן ללמוד מכך?
5. כתבו שני דברים עליהם ניתן לבסס את הדעה שעקידת יצחק התרחשה בהר המוריה (הר הבית) בירושלים.
6. כתבו שני דברים עליהם מתבססים החוקרים הרואים בפסוק 14 פסוק "מושתל".
7. כתבו שתי מסקנות אפשריות על הזיקה הקדומה של עם ישראל לירושלים שאפשר להסיק מהסיפורים המקראיים שהובאו.

שאלת סיכום

תארו שני סיפורים מקראיים המרמזים על זיקה קדומה של עם ישראל לירושלים, הסבירו את המסקנות שניתן להפיק מכל סיפור בפני עצמו ואת המסקנות שאפשר להפיק משני הסיפורים ביחד.